מאת: טלי קורד
כיצד מגינות קהילות על נשים מפני אלימות גברית נגדן? ובכן, זה תלוי בקהילה. במדינות מערביות נהוג להשאיר את זה בידי המשטרה ובית המשפט (אם כי לפעמים זה לא רעיון טוב כל כך), לעיתים לוקחים אזרחים את החוק לידיים, כמו במקרה של כנופיית גולאבי בהודו, ולפעמים נעשים צעדי הפרדה מונעים – ביפן, דובאי ומדינות אחרות יש כבר קרונות רכבת לנשים בלבד.
רעיון ההפרדה בין נשים וגברים נשמע די עגום; בהקשרים מסוימים הוא מעלה אסוציאציות לא של העצמה דווקא, אלא של מסורות שונות שמפרידות בין המגדרים מתוך זלזול בנשים. אבל בהתחשב בעובדה שרוב האלימות בעולם, נגד נשים ובכלל, מגיעה מגברים, אולי יש בפתרון הזה מן ההגיון. בקניה, למשל, ישנם מספר כפרים לנשים בלבד, והמטרה שלהם מוצהרת וברורה: להגן על קורבנות אלימות מינית ולמנוע הישנות המקרים.
בשנת 1990 הקימו רבקה לולוסולי ועוד כ-15 נשים שעברו אונס בידי חיילים בריטיים באזור, קבוצה חדשה בשם אומוג'ה וואסו. הן עשו זאת בשיתוף עם גורמים בממשלה. הקבוצה התחילה כמיזם סחר: חברותיה מכרו תכשיטי חרוזים ומוצרים אחרים לתיירים. בשלב מסוים החליטו שהצעד הבא יהיה לא רק לעבוד יחד אלא לגור יחד. חברות הקבוצה אספו כמה אלפי דולרים כדי לקנות לעצמן שטח, פעולה שכמובן לא עברה בלי התנגדויות, התעמרות ואלימות מצד הגברים המקומיים. אבל הנשים לא ויתרו. הן הקימו לעצמן קואופרטיב המוקדש ליידוע נשים לגבי זכויותיהן ומידע הקשור בבריאותן, וכדי להביא למשפט את המקרים שלהן, והקימו יחדיו כפר לנשים בלבד.
הפרויקט התרחב בהדרגה והצטרפו אליו עוד ועוד נשים ששרדו מגוון סוגי אלימות כמו נישואי ילדות, אונס ומילת נשים. כיום יש בו כ-50 נשים (ועוד 200 ילדים וילדות) שמרוויחות משכורת קבועה ממכירת כרטיסי כניסה לשמורת הטבע הקרובה וכן תכשיטים ומזכרות. הכסף מצליח לספק מזון, קורת גג ובגדים לכל תושבות הכפר והן זוכות לחיים מוגנים וגם לבחירה שלא לבוא באינטראקציה עם גברים. מי מהן שרוצה יכולה לצאת מהכפר ולפגוש אותם בכפרים אחרים. ריבוי הילדים בכפר מלמד שאכן יש אינטראקציות שכאלה, אם כי קשה לדעת כמה מהן ברצון. "בתרבות שלנו זה לא טוב להיות אמא לא נשואה," סיפרה אחת התושבות לכתבת של הגרדיאן. "אבל לא להיות אמא בכלל זה יותר גרוע. בלי ילדים אנחנו לא נחשבות לכלום."
מאז היוזמה של אומוג'ה נפתחו עוד מספר כפרים נוספים. לאחרונה התרחבה הקהילה לכפר בשם יוניטי (אחדות), לא רחוק מאומוג'ה. הפופולריות של כפרים אלו רק מוכיחה כמה הם הכרחיים. בקניה אונס ואלימות נגד נשים כאמצעי שליטה הם דבר שבשגרה. "נהגתי להשגיח על העזים בזמן שהילדים בבית הספר," סיפרה אליס לנמונגי לרשת ABC. "כשהייתי חוזרת בערב הביתה, בעלי היה מכה אותי אם איבדתי עזים בשדות. הוא היה מונע ממני מזון והייתי הולכת לישון עם בטן ריקה." לפני כשנה עברו היא וילדיה ליוניטי, ולנמונגי ניתקה קשר עם בעלה.
אין ספק שמדובר בפתרון קיצוני – לא כך נפתור את בעיית האלימות בעולם כולו. בסקאלה רחבה יותר זה לא פרקטי וגם לא בדיוק שולח את המסר הנכון (האם הדרך היחידה לשמור על עצמינו היא להמנע מגברים לחלוטין?) אבל זמנים קשים דורשים אמצעים קיצוניים, ולפחות בשביל נשות קניה זה עובד.
(קרדיט תמונה: Georgina Goodwin for the Observer)
