היום תלמדי משהו חדש

 ההתמודדות שלנו כנשים עם נושאים שלהם לא ניתנה לנו גישה באופן היסטורי היא כפולה.

קודם כל, עלינו להיות מסוגלות לזכות לגישה לנושא ולהתגבר על אפלייה מערכתית אבל אחר כך, עלינו גם להאבק בעצמנו.

כולנו נשים עסוקות. החיים לא עוצרים לרגע. בחיים היומיומיים של רובנו, אנחנו עסוקות בעבודה, בלימודים, בילדים ואין לנו אפילו דקה אחת לעצמנו. אם קרה הבלת ייאמן וזכית בדקה לעצמך באמצע היום, רוב הסיכויים שנעדיף לנוח או לבהות בטלויזיה ולא לשבת וללמוד דבר מה זר, חדש ומאיים, נניח שפה חדשה או איך לסתום חור בקיר עם שפכטל.

זה קורה לכולנו, גם אני שמחשיבה את עצמי פמינסטית, כשאני צריכה לתלות תמונה אין לי סבלנות ללמוד איך עושים את זה, וגם אם אני יודעת, הנטיה הטבעית שלי היא לבקש עזרה ממישהו אחר (אופס, הפתעה, רוב הסיכוי שזה יהיה גבר). אני אפילו לא מקדישה מחשבה לכך שבעצם אני רוצה ללמוד דברים חדשים, לא רוצה להכנע למוסכמות שרק גברים יודעים לבצע פעולות מסויימות ולא רוצה להמשיך ולהיות תלויה כל כך באנשים אחרים.  אבל מה לעשות שהמחסור בזמן והעצלנות גורמים לנו לבחור במוצא הכי זמין ופשוט. לא מדובר בבחירה נוראית, אנחנו צריכות להקל על עצמנו כשאנו יכולות, אבל לא תמיד אנחנו יכולות.

חשבת פעם מה היה קורה אם לא הייתה לך ברירה? נניח שהיית חייבת לתלות תמונה ברגע נתון ולא היה אף אחד שיעזור לך. ככל הנראה היית לוקחת את המקדחה, מקסימום מחפשת ביוטיוב הוראות ובסוף התמונה הייתה תלויה כמו שצריך. כי, בסך הכל, זה באמת לא עד כדי כך מסובך. השילוב של עקומת למידה מייאשת ומישהו שתמיד זמין בסביבה ויכול לבצע את המטלה, גורמים לנו לא לדעת ולא לנסות להבין תחומים שלא מעניינים אותנו, למרות שהם יכולים להיות מאד שימושיים ולהקל עלינו את החיים.

זה בדיוק מה שקרה לי.

יש לי רשיון נהיגה כבר שנים ולבן הזוג שלי לא. למה אין לו? האמת שסתם. לא יצא לו ללמוד נהיגה וזה כל פעם נדחה. (במאמר מוסגר, אציין שאף פעם לא השווצתי בעובדה הזאת כי בחברה שלנו גבר בלי רשיון נהיגה זה מוזר. אישה ללא רשיון לא מרימה גבות באותה צורה.)

לפני שנתיים וחצי היינו חייבים לקנות רכב בשביל העבודה (עוד דוגמה לדבר מה שעושים רק כשחייבים). באותה תקופה, בקושי נהגתי כי מעולם לא היה ברשותי רכב ולאבא שלי לא היה ביטוח מתאים עלה רכב שלו.

אז קניתי את הרכב, מוכר הרכב הראה לי איך לתפעל אותו ונסעתי לבד הביתה. אני לא אשקר,לאורך כל הנסיעה הרגשתי שאני על סף מוות. רעדתי בכל הגוף ונשמתי לרווחה כשהגעתי הביתה.

כך היה גם למחרת, היינו צריכים להגיע לירושלים אז פשוט נסענו לירושלים. אומנם עשיתי עצירות בדרך כדי להסדיר את הדופק אבל הגענו לירושלים. ותוך כמה חודשים הפסקתי לפחד לנהוג. אני בטוחה ב 100% שאם לבן בזוג שלי היה רשיון הוא היה עושה את אותה נסיעה ראשונית ולא היתי חושבת לסוע לבד ביום הראשון שקניתי רכב ואולי גם לא זמן מה אחר כך.

למה אני מספרת את זה? קודם כל כי זה שיעור לחיים שכאשר אין ברירה, אנחנו יכולות לעשות דברים שלא היינו חולמות לעשות.

בנוסף, יש כאן סוגיה פמיניסטית חשובה. חלק מהמאבק שלנו לשיוויון מתרחש בחיים היומיומיים שלנו. האישי הוא כידוע הפוליטי. לכן אם אנחנו רוצות שיוויון ושלא יסתכלו עלינו בתור נשים שלא יודעות X  ולא יודעות Y, אנחנו צריכות לעשות פעולות אקטיביות כדי שהמצב ישתנה. אנחנו צריכות להפסיק לפחד מדברים לא מוכרים. לא לבקש תמיד עזרה, או לפחות לבקש עזרה מהסוג הנכון. לעשות הכל כדי ללמוד, כדי להשתלט על עוד תחומי ידע שהודרנו מהם.

לפעמים קל לנו להשאב למה שמוכר וידוע וחבל כי אין כמו הסיפוק של ללמוד משהו לבד להתנסות ולחוות.

אני בעצמי מעבירה סדנאות בתחזוקת רכב לנשים. ובכל פעם נפעמת כמה כח זה נותן לנשים שפתאום פעם ראשונה מחליפות לבד גלגל. פעם ראשונה בודקות שמן ומים. תחושת העצמאות והמסוגלות לעשות משהו שלא חלמת שתוכלי לעשות וגם לא ציפו ממך שתעשי- זו תחושת סיפוק מדהימה. ממליצה לכולן לנסות. אל תהיו קשות עם עצמכן, אבל אולי היום תנסו ללמוד משהו חדש שעד היום נמנעתן ממנו. אל תחשבו על זה כמטלה מבאסת, אלא כצעד קטן בדרך להשתלטות פמיניסטית על העולם.