מאת: נטע גונן

"את חייבת לעשות את זה, כי זה מעשה פמיניסטי".

כך שמעתי מחברה, בדיוק לפני שנה, כשהיא ניסתה לשכנע אותי להציע את עצמי כראש צוות של פרויקט הגמר בקורס Java שעשיתי. מאיה תמיד הייתה טובה עם נחישות, גם כשגדלנו יחד בישראל וגם עכשיו כשאנחנו גרות בברלין. אבל גם אם הקוטג' זול יותר בגרמניה, זה לא מפחית את הקשיים שעומדים בפני נשים במקצועות טכנולוגיים ובמקומות עבודה סקסיסטיים. מאיה, הנחישות שלה, ואני: כולנו עמדנו ללמוד את זה בעצמנו.

ארבעה חודשים לפני כן התחלתי את תכנית ההסבה לתכנות Java שערכה החברה שאני עובדת בה היום.

ארבעה חודשים בהם הייתי אישה יחידה בין תשעה גברים. ארבעה חודשים שהיו מפגש מאכזב עם המציאות השוביניסטית שבה אני חיה. ארבעה חודשים שבמהלכם התלוננתי באוזני מאיה על ההערות הסקסיסטיות ששמעתי סביבי, בין אם היו מכוונות ישירות אלי או לא.

כמו בפעם ההיא בה שאלתי את האחראי על התכנית למי אנחנו יכולים לפנות בשאלות מקצועיות, והוא ענה לי: "פשוט תלבשי את החצאית שלך ותלכי לשאול את הקולגות שלך במשרד".

בסביבת העבודה הגברית ביותר שבה עבדתי בחיי, ההערות האלו תסכלו אותי וגרמו לי לתהות "איך הגעתי לכאן בכלל?"

הסיפור על הפסיכולוגית שהפכה למתכנתת

כמו הרבה נשים, התחלתי את המסלול המקצועי שלי בעיסוק בדאגה, טיפול וייעוץ לאחרים. כשעברתי לברלין ב- 2015, עם בן הזוג, החתול והכלבה, הייתי בת 34 ובדיוק סיימתי שנה של התמחות בפסיכולוגיה תעסוקתית, אחרי שהשקעתי כבר כעשור במקצוע הזה.

כשעברתי חשבתי שאמצא את עצמי בעבודת גיוס כלשהי בחברה דוברת אנגלית או שאיכשהו אצליח ללמוד גרמנית ברמה שתאפשר לי לעסוק במקצוע.

אף אחת משתי האפשרויות האלו לא התממשה. כמו קלישאה מהלכת הסתובבתי לי מבולבלת בעיר. כבר לא הייתי בטוחה יותר שהמקצוע שהשקעתי בו כל כך הרבה שנים מחיי הוא הנכון עבורי. הסנדלרית הולכת יחפה, או במקרה שלי, הפסיכולוגית התעסוקתית זקוקה לייעוץ תעסוקתי.

במסיבת יום הולדת של ידיד נקלעתי לשיחה עם נינה, מתכנתת מתחילה, מדנמרק במקור. שיתפתי אותה בתסכולים של מהגרת עם מקצוע לא ישים. היא סיפרה לי את סיפורה שלה.

היא למדה תכנות במסגרת של ארגון שנקרא "Rails Girls”. ארגון שמטרתו לצמצם את הפער המגדרי בעולם הקוד הפתוח. "She Codes" הברלינאי אם תרצו. נינה התחילה עם סדנת מתחילות, אחריה הצטרפה לקבוצת לימוד.

היא בדיוק סיימה את התכנית “Rails Girls Summer of Code”, שלושה חודשים של לימוד תכנות תוך כדי תרומה לפרויקט קוד פתוח והתקבלה להתמחות של שלושה חודשים בחברת הייטק ידועה.

“ואני בכלל באמצע הדוקטורט שלי במדעי האומנות” היא חייכה כשהיא ראתה שאני מסתכלת עליה בעיניים נוצצות מהערצה ומלאות בספק שאני יכולה לעשות כזה דבר. “אם אני יכולה לעשות את זה, גם את יכולה”.

מה שמדהים בנינה, הוא שהיא כל כך מעוררת השראה, שהאמנתי לה, והסתקרנתי. חשבתי שלפחות שווה לי לנסות. היום, דרך אגב, נינה כבר חזרה לקופנהגן, שם היא הקימה את Rails Girls קופנהגן. מסתבר שהפער המגדרי במקצועות הטכנולוגים שם חמור מזה שבברלין או בתל אביב.

בקיץ 2016, בדיוק שנה אחרי שעברתי לברלין, הלכתי לסדנת המתחילות ועשיתי את אותו המסלול שנינה עשתה: קבוצת לימוד ושלושה חודשים של Summer of Code בקיץ 2017, לאחריו התקבלתי לתכנית ההכשרה למתכנתי Java.

הדיל של החברה שלי היה כזה: אנחנו נלמד אתכם Java ארבעה חודשים ואתם תתחייבו לעבודה של שנתיים אצלנו. זה היה נראה לי דיל טוב וכבר שנה שאני מתהדרת בטייטל "Junior Java Developer". אני מקלידה דברים במקלדת שגורמים לדברים לקרות על המסך.

אם אני עושה משהו נכון או יותר שכיח, משהו ממש גרוע, אני יודעת את זה מיד ואני צריכה להשתמש בשכל שלי כדי לחשוב מה הלאה. יש בזה תחושת סיפוק בלתי רגילה. פתרון של באג יכול לתת לי דלק לשבוע. ותשמעו, דלק כזה לא קיבלתי כשטיפלתי כל היום בצרכים של אחרים. מצד שני, כשעסקתי במקצוע שהוא יותר "נשי" מסורתית, גם לא הייתי צריכה להתמודד עם חלק מתופעות הלוואי של עבודה בסביבה "גברית".

על סקסיזם שקוף בעיר אירופאית  

מאותו יום של עשר שעות בסדנת המתחילות, ועד היום, שנה וחצי אחרי, אני עדיין לא מאמינה שאני מסוגלת לעשות את זה. אני מוצאת כל יום סיבות חדשות בתשובה לשאלה, "איך לעזאזל הגעתי לפה"? (“תהליך המיון של החברה היה דפוק, בגלל זה התקבלתי. אני יודעת, אני עבדתי בזה!”), או למה אני עומדת להיכשל (“אני לא מספיק חכמה, זה קשה מידי, אני בחיים לא אדביק את הפער בגיל כזה”). לפני שנה כשקיבלנו את האפשרות להציע עצמנו כראשי צוות לפרויקט הגמר שלנו, הקולות האלו גרמו לי להרגיש שזה לגמרי גדול עלי.

אבל מאיה שכנעה אותי, אומרת לי שאם אציע את עצמי זה לא רק יוכיח לי שאני יכולה, זה גם יהיה אקט עם משמעות גדולה יותר: “הם לא רגילים לראות נשים בעמדות ניהוליות, וזו ההזדמנות שלך ללמד אותם שגם זה יכול לקרות".

עד אז בכלל לא חשבתי על זה בצורה הזו. אבל אחרי שראיתי את זה, לא יכולתי יותר שלא לראות את זה, והתמלאתי בשאלות חדשות:

האם החששות הפנימיים שלי קשורים לא רק לחוסר הביטחון שלי – אלא גם למחסור במודלים נשיים לחיקוי שנמצאות בעמדות חזקות? האם אני לובשת את עמדת "המתכנתת מן המגדר הנחות" באופן לא מודע?

לא חיכיתי לתשובות, ובשביל הסיכוי להעצמה כלשהי, הצעתי את עצמי. בסוף, המתכנת הכי תותח בקבוצה שלנו נבחר להיות ראש צוות. נו שוין. שנה עברה מאז והטיעון של מאיה עדיין מהדהד: הם צריכים ללמוד לראות נשים במקומות שהם לא רגילים אליהם.

כשסיפרתי לחברה אחרת על החוויה שלי היא אמרה: “אוף, חשבתי שבברלין המצב יהיה יותר טוב". לא, השוביניזם חי ובועט גם בברלין, כמו בכל העולם. הגינונים הגרמניים אמנם חוסכים ממני קאט קולינג ברחוב, מצו’איזם צבאי, וגם בחורים המעירים הערות סקסיסטיות בוטות הם מיעוט, אך השוביניזם קיים כאן בדרכו. אולי באופן סמוי יותר, למשל, כשהקולגות שלי צוחקים כעדר חמורים מההערות הסקסיסטיות שהמיעוט משמיע. למשל, כשהם כולם התפקעו מצחוק כשאחראי התכנית אמר לי שכל מה שאני צריכה הוא חצאית.

אבל יותר מכל, בולטת האטימות המוחלטת לקיומה של הבעיה וההתגוננות הנחרצת והעזה שצפה כאשר מישהו מעז להצביע עליה. אחד המנהלים הבכירים העביר לנו הרצאה על ערכי החברה החדשים. אחד מהערכים, לפי צו האפנה, הוא Diversity. מבחינתם העובדה שהעובדים מגיעים ממגוון לאומים מכסה עבורם את הנקודה הזו והחברה מגוונת להפליא. בפועל – הרוב המוחלט של העובדים בחברה הוא גברים לבנים. במחלקת הפיתוח ובעמדות ההנהלה אחוזי הנשים או המיעוטים הם בודדים.

חולקנו לארבע קבוצות כדי לתת פידבק על ערכי החברה החדשים והנפלאים. כל קבוצה קיבלה ערך ואני נפלתי על Diversity. לא התכונתי להחמיץ את ההזדמנות הזו ויחד עם חבריי לצוות, ציינו שאחוזים בודדים מועבדי החברה עונים על ה"ערך" הנ"ל. חלק גדול מהחברים בחדר הנהנו במרץ אך המנהל הבכיר הגיב בנונשלנטיות: "אנחנו דווקא ממלאים את המכסה שלנו בהעסקת נשים".

בכך נגמר הדיון.

סיכום ביניים

אז עד כה למדתי שתכנות זה מגניב. עם כל התסכול והכעס, למדתי המון בעבודה שלי. אני אוהבת את התפקיד שלי ואני מרגישה שקיבלתי הזדמנות מדהימה. אולם:

  • לא משתלם לי להיות פמיניסטית לוחמנית במקום עבודה כזה. למרות הנטייה הראשונית שלי לצדק, הבנתי שחבל על האנרגיות שלי ועל התדמית של ה"משוגעת התורנית" שתדבק בי.
    בכל פעם שהשמעתי קול בנוגע לסקסיזם, לגבריות הרעילה, לאווירה הגברית –נתקלתי באטימות, בגלגולי עיניים, בהתנגדות, בהסברים מצטדקים או בכלי הנשק המסורתי של הפטריארכיה: "את לא מגזימה קצת? שחררי, אל תהיי כזו כבדה" שכוון אליי בכל מבט או תגובה.
  • כן שווה לי למצוא דרכים שנוחות ואפשריות לי "להילחם בשוביניזם סמוי עם פמיניזם סמוי".
    מה זה אומר? להמשיך ולהיות בעמדות מקצועיות שהן גבריות מסורתיות, וכשיש הזדמנות לאתגר כלשהו, לנסות ללכת עליו למרות החששות. להעז, גם אם זה לא הדבר הטבעי עבורי, וללמד את כולם שנשים יכולות לעשות עבודה טובה בכל עמדה. זה לא מרד גלוי אמנם אבל זו מלחמה נחושה להמשיך ולשנות דברים בעצם הנוכחות שלי.
  • אפשר למצוא מקומות בהן האווירה היא אחרת, בהם יש העצמה, תמיכה ותחושה נינוחה להיות מי שאת. למזלי בברלין יש הרבה כאלה. אני מצאתי פרויקט קוד פתוח לתרום לו. בהמשך אספר גם עליו
נטע גונן

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.