פרופיל הפייסבוק שלי הוא בית קברות לאקסים שלא היה לי נעים לעשות להם אנפרינד.
מדי פעם, רוח של דוש מהעבר תצוץ ותעשה לי לייק לסטטוס רנדומלי ואני אחשוב, "מעניין מה הוא עושה היום? הוא עדיין רווק? אם כן, הוא רוצה שנחזור? אם לא, איך הוא המשיך בחייו ואני לא?! למה החיים כל כך מעצבנים, איזה באסה, אני צריכה גלידה."

אני חיה בעולם שבו אני חשופה בכל דקה למתקפה של זכרון מהעבר. זה לא רק בפייסבוק. הנה הבחור שהתייחס אליי כמו לזבל אבל נשארתי ידידה שלו כי הוא לא התכוון ועכשיו אני צריכה לראות אותו מדי שבוע. הנה הבחור מהלימודים ששכנע אותי לתת לו צ'אנס ואז החליט שבעצם לא כדאי לערבב את האישי והמקצועי.

אסופת הבנים הזאת יודעת תמיד איך לצוץ ברגע הכי פחות מתאים. את מרגישה מלכת העולם כי היה לך יום נפלא עם חברות? קבלי לייק מהאקס המיתולוגי שיגרום לך לפקפק בכל הישגייך עד כה. את מרגישה בדאון כי אידיוט חדש זרק אותך? קבלי הודעה מהבחור הקודם שזרק אותך, סתם, כי היה בא לו להתעדכן.

תחת המתקפה התמידית הזאת של זכרונות לא רצויים ודרמה פוטנציאלית, המתקפה הכי גרועה היא זאת שבאה מבפנים. למה בכלל אכפת לי? איזה פתאטי זה. למה אני לא יכולה פשוט להתעלם מההודעה הזאת? מה פתאום אני בוכה בגלל התירוץ המהלך הזה לאמצעי מניעה? אני זרקתי אותו, בלי שום התלבטות בכלל, אז למה אני עכשיו ממררת פה בפינה?

אני כועסת על עצמי כי אין אף אחד אחר לכעוס עליו ופה הנקודה.

לפעמים זה מרגיש שאני נמצאת בכלא של הנחמדות שלי. אני זאת שבניתי עבור עצמי את החיים האלה שבהם כל אדם, לא משנה כמה מרושע הוא היה אליי, מרגיש בנוח לפנות אליי בכל רגע נתון. בפעמים הנדירות שחלקם שואלים אותי אם זה בסדר שהם כתבו לי אני אומרת "בוודאי". אני אפילו לא יכולה להסתפק בכן, כי זה מרגיש לי לא נחמד מספיק. "בוודאי, תמיד, אין סיבה שלא נהיה בוגרים."

אני אוהבת להיות בן אדם נחמד. אני באמת ובתמים מאמינה שכשאתה נחמד לעולם, העולם נחמד אלייך. אני יודעת כמה היפי-דיפי זה נשמע. אבל אני בעיקר חושבת שאין טעם לבזבז את החיים האלה במקום כועס, או עצבני, או נקמני. יותר נחמד להיות נחמדות. הלוואי שכולם היו לומדים זאת.

אבל לצד הרצון הכן והמשעמם במיוחד הזה ליצור עולם שבו כולם קנדים, אני לא יכולה שלא לשים לב שיש גם מאפיין חיצוני, חברתי, שלא לומר מגדרי, שמשפיע על ההתנהגות הזאת שלי. כן, אני רוצה להיות נחמדה אבל לפעמים אני בעצם לא. או יותר נכון לפעמים אני רוצה שלא לרצות להיות נחמדה. לפעמים אני נחמדה כי אני מפחדת ממה ייחשבו עליי, כי אני מפחדת שיתייגו אותי בתור "הפמיניסטית הזועמת", "האקסית המרירה", וכמובן, הביצ'.

לפעמים אני מנהלת שיחות עם רוחות הרפאים שלי.

אני יוצאת עליהם.

אני אומרת להם כמה הם פגעו בי, כמה זה לא פייר, כמה רק ניסיתי לעשות שיהיה לנו טוב. אני אומרת לו כמה אהבתי את הידידות שלנו שעכשיו לנצח לא תהיה אותו דבר באשמתו, אני אומרת לשני כמה נפגעתי כשהוא החליט לנתק כל קשר אחרי שרגע לפני זה היינו העוגן אחד של השנייה ואיך זה לא בסדר שהוא פשוט צץ בחזרה שנים אחר כך. אני אומרת לאידיוט שגרם לי להרגיש כמו מטומטמת כי התעקשתי שישים קונדום, שהוא אידיוט. אני אומרת לזה שכל חודש שולח לי "היי" שאני לא מעוניינת בו ושיפסיק להטריד אותי. אני מוחקת את כולם מהפייסבוק, מהפלאפון, מהחיים. אני חופשייה ואני מדמיינת כמה קל יותר זה בטח מרגיש. לא להתהלך עם כל הכעס הזה בלב, עם כל העוול, להוציא אותו לעולם.

לרגע אני שוקלת לעשות זאת. ואז אני נזכרת שזה בלתי אפשרי. כי אני נחמדה. כי מה אם הם יתחילו לדבר עליי. מה אם הם יבינו שהפסקתי לשחק את המשחק? אומרים שנשים נחמדות לא עושות היסטוריה אבל נשים לא נחמדות מועלות על המוקד, הן מוחרמות, הן מוקצות. לפעמים זה נעשה "לא בכוונה", לא באלימות, ראיתי המון פעמים כמה מהר מישהי הופכת ל"לא נעימה", לכזאת שאף אחד לא רוצה להסתובב איתה.

אז אני שותקת. אני עושה לייק לאידיוט ההוא. אני מחייכת אל הזבל הזה. אני כותבת את הכתבה הזאת ולא מצליחה אפילו לחתום עליה בשמי. כי מה אם הם ידעו? הם ייפגעו ואז מה? אני אשאר לבד לגמרי, בלי כל רוחות הרפאים שלי. איזו בדידות מפחידה וקסומה. מי ייתן ויום אחד אהיה אמיצה מספיק בשביל לחוות אותה במלואה.

תגובות

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.