ברוכות הבאות לטור הראשון של "פוליטיקלי צופות". טור שבועי שבו נדון בטלוויזיה החדשה והמעניינת של השבוע מנק' מבט פמיניסטית. אז בלי לקשקש יותר מדי בואו נתחיל לחפור.
(בכדי להמנע מספויילרים ליד כל אייטם רשום אם יש בו ספויילרים ובאיזו רמה).
האישה הטובה (עונה 7, ספויילרים מינימליים)
אני מאוד מתרגשת משובה של אלישיה פלוריק ויתר הקאסט של הסדרה החכמה ביותר בטלוויזיה (לדעתי!). אני יודעת שלא כולן אהבו את העונה הקודמת משום מה, אני מאוד נהניתי מהפרקים השונים והמשונים שהציגו את הדרך שבה המוח של אלישיה עובד. אבל, בכל מקרה, העונה הזו נראית כעונה חזקה במיוחד של התכנית. השמועות ושמות הפרקים רומזים לנו שזו כנראה העונה האחרונה (בעונה הראשונה שמות הפרקים כללו מילה אחת, בשנייה – שתיים. בעונה הרביעית, שם כל פרק היה ארבע מילים ואחריה החלו שמות הפרקים להתקצר. עכשיו שמות הפרקים הם שוב מילה אחת בלבד ונראה שאנחנו בסוף). אם זו אכן העונה האחרונה לפחות היא לא תהיה משעממת.
רוברט ומישל קינג, יוצרי התכנית, אמרו מספר פעמים שהתכנית היא למעשה סיפור חינוכה והתפכחותה של אלישיה. העונה הזו מדגימה זאת מצויין, אנחנו רואות את אלישיה אחרי שהיא למדה לקח חשוב, נכשלה בדרכה וכעת מנסה לבנות את עצמה מחדש אבל בצורה טובה יותר. ההתמודדות שלה עם האתגרים שמולה מרתקת. לא מדובר בשאלות חדשות. למעשה, הרבה מהעלילה מרגישה בלתי נמנעת. אלישיה מתעסקת בשאלות של מוסר ושליטה שהיא התעסקה בהן מאז שהכרנו אותה אבל נראה שהיא לומדת יותר לבטוח בעצמה.
כשהיא מדברת עם פיטר ומחליטה שאיליי (שאלוהים ישמור על איליי!) יהיה ראש הצוות שלה, היא יודעת שמשחקים בה ולשם שינוי לא אכפת לה.
האישה הטובה היא כמובן סדרה פמיניסטית כי יש בה ייצוג מדהים של נשים חזקות ושל עולמן הפנימי וכו… אבל מעבר לכך. יש בה מסר פמיניסטי שמזכיר לי יותר מהכל דווקא את באפי ציידת הערפדים (אם אתן צוחקות עכשיו כי לא ראיתן באפי כי יש בה ערפדים, ובכן, אני מכבדת את בחירתכן, אבל אתן לא יודעות מה אתן מפסידות). יש בה מסר של כוח והתחזקות. בפרק הקודם לואיס קאנינג אמר לאלישיה שהוא ילמד אותה איך להפסיק להתנצל כל כך הרבה, כמו שרוב הנשים נוטות לעשות. אלישיה לא נעזרת בו לחלוטין אבל היא כן שומעת קצת בעצתו. היא מנסה להבין איך היא נשארת מי שהיא ועדיין לומדת להסתדר בעולם כמו שהוא. זאת אולי המשימה הקשה ביותר שאנחנו כפמיניסטיות מתמודדות איתה – איך לא מתפשרות על עצמנו אבל בו זמנית מתמודדות עם עולם לא פמיניסטי מספיק?
מי ייתן והעונה אלישיה תלמד אותנו קצת איך עושות זאת.
ובמאמר מוסגר, אני מוכנה לקבל את הבלש הפרטי החדש הזה (דני דוקט, ארוסה של איזי שנפטר באנטומיה של גריי עבורכן) אם הוא ימשיך להיות כזה סקסי, רק בבקשה שיהיה נחמד. לאלישיה כל כך מגיע מישהו נחמד שיישאר איתה לשם שינוי. זה לא יפצה על שברון הלב הענק שלה ושלנו אבל זה מגיע לה.
ג'יין הבתולה (ללא ספויילרים)
ג'יין חזרה! איזה כיף לכולנו שג'יין חזרה למסך שלנו.
הפמיניזם של ג'יין נדיר במרקע הטלוויזיוני שלנו מכמה סיבות. קודם כל כי ג'יין מדגימה פמיניזם יומיומי מהו. היא אולי לא אשת קריירה לחוצה (עדיין) או סוכנת חשאית, אבל בכל דבר שהיא עושה, היא עצמה והיא פמיניסטית. היא שואבת השראה מהדמויות הנשיות בחייה, אמא שלה, סבתא שלה וכמובן כוכבות הטלנובלות שצפתה בהן בילדותה. יותר מהכל, הפמיניזם של ג'יין הוא מדהים כי הוא מאוד אישי. אני מזדהה הרבה יותר עם ג'יין מאשר עם אלישיה פלוריק או מרדית' גריי. למרות שחייה הזויים לא פחות והיא נשאבת למזימות בינלאומיות וסיטואציות הזויות, היא תמיד מרגישה אמיתית. אולי זה הכשרון של ג'ינה רודריגז, השחקנית שמגלמת את ג'יין, בכל מקרה, ג'יין תמיד מרגישה כמו בן אדם אמיתי שמתמודדת עם החיים שלה ממקום של כוח וזה מרגש.
הסיבה השנייה לפמיניזם המרתק של ג'יין היא כמובן נשות משפחת ויאנובה. כששלושת בנות ויאנובה נמצאות יחד, אני מרגישה אושר. זה פמיניזם משפחתי, מטריארכלי, כמה נדיר לראות כזה דבר על המרקע שלנו? שלוש דורות של נשים שנעזרות אחת בשנייה, שסומכות אחת על השנייה, לומדות ונעזרות זו בזו. אני לא זוכרת קשר משפחתי שריגש אותי ככה מאז בנות גילמור ואני מאוהבת בכל אחת ואחת מהן.
בנוסף, אני גם מאוהבת במייקל. לא חשבתי שאומר כזה דבר אי פעם. הייתי לגמרי בצד של רפאל במהלך רוב העונה הראשונה ומעולם בחיי לא קרה שהחלפתי צד במשולש אהבה ככה סתם באמצע, אבל תשמעו, מייקל הזה מקסים. הוא פשוט כל כך נחמד. אז כן רפאל חתיך מאוד כשהוא מחזיק תינוק בלי חולצה. אבל, בסופו של דבר, בינינו, רובנו היינו בוחרות להתחתן עם המייקל של הסיטואציה – עם זה שיהיה שם עבורנו, שמכיר ואוהב אותנו – מאשר עם הרפאל. או שאני טועה? זו עדות לטיב הכתיבה של ג'יין שהיא מצליחה לגרום לי להיות כל כך מושקעת במשולש האהבה הזה. עד כדי כך, שאין לי מושג מי מהשניים יזכה בסופו של דבר בליבה של ג'יין.
פארגו (ללא ספויילרים)
העונה החדשה של פארגו כייפית ומגניבה כמו קודמתה, לפחות לפי הפרק הראשון שלה. אם נהניתן מההומור השחור והסיטואציות הסוריאליסטיות של העונה הקודמת, אז תהנו גם מהעונה הזאת. אין לי הרבה מחשבות פמיניסטיות על העונה הזאת, רק רציתי לומר שקירסטן דאנסט (הלא היא טורנס מ"מעודדות צמודות") פשוט מעולה בתפקיד אשתו של קצב מתמחה שמוצאת את עצמה מעורבת בפשע של העונה.
סקנדל (ספויילרים עד עונה 4)
הגיע הזמן שנדבר על פיץ. יותר נכון, הגיע הזמן שנסכים כולנו שפיץ הוא הנבל האמיתי של הסדרה. למה אוליביה חוזרת אליו פעם אחר פעם?! למה אוליביה?! למה?!?!?! את הרבה יותר טובה ממנו, את יפה, את ממש ממש יפה, את חכמה, את תותחית וחברת אמת. לעומת זאת פיץ הוא מעפן! הוא אנוכי, רק תראי איך הוא זורק את מלי, אשתו ושותפתו מזה שנים. מרגע שהוא החליט שהיא לא עוזרת לו יותר, הוא פשוט זרק אותה הצידה. איך זאת תכונה מושכת בדיוק?
זוכרות כשהוא כלא את אבא של אוליביה וסיפר לו איך הוא שוכב עם הבת שלו כדי, כביכול, לשבור אותו או משהו? זה היה דוחה בטירוף! אז אוליביה הצליחה להתגבר על אבא שלה (לבינתיים, זה תמיד לבינתיים) ועכשיו, יש לקוות, שהיא תבין סוף סוף שפיץ הוא פשוט גרסה לבנה וחסרת כריזמה של פאפא פופ ותתגבר גם עליו. באותה הזדמנות – תחזרי לג'ייק, הוא חתיך.
באותו עניין – מלי לנשיאות!
מלכות הצעקה (ספויילרים מינימליים)
אוקיי, מי רואה את מלכות הצעקה? זאת סדרה של ריאן מרפי (היוצר של גלי ואמריקן הורור סטורי) אז אין בה תמיד עלילה הגיונית ואף פעם לא ברור אם היא פמיניסטית או שונאת נשים, אבל היא נראית כמו הקאפקייק הכי משמין ויפה שראית בחיים שלך. אצל ריאן מרפי תמיד יש מלא נשים חזקות, לעיתים על גבול הביצ'יות חסרות ההגיון, אבל נראה שגם כשהדמויות שלו הכי מוגזמות, הוא עדיין אוהב אותן וזה קצת גואל את הסדרות שלו.
אז כן, השאנליות לא תמיד מצטיירות כהכי פמיניסטיות או חכמות (חוץ מבפרק הקודם, כשהן כיסחו את הבחור ההוא שהציק להן בקפיטריה וזה היה מושלם) אבל מדי פעם יש הבלחות של פמיניזם אמיתי ומאוד מאתגר.
לדוגמה, הדמות של דניס המפיל יכולה להראות מגוחכת לעיתים, אבל בסופו של דבר, היא הדמות הכי כייפית בסדרה. עם כל פרק שבו היא נשארת בחיים היא מפריכה את המיתוס של האישה השחורה שנרצחת ראשונה בסרטי אימה, היא כביכול מגיעה כאתנחתא קומית אבל בפועל היא אולי הדמות הכי חכמה בסדרה. האינטרקציה שלה עם זיידי שאותה היא האשימה בפרק הקודם בזה שהיא הרוצחת, הייתה מרתקת בהמון מובנים ורמות. בהתחלה התעצבנתי ששתי הנשים השחורות בסדרה חייבות לריב אבל כשהריב הזה הביא לנו פלאשבק לדניס המפיל שבשנות השמונים ניסתה להתקבל לאחוות קאפא, דעתי השתנתה לגמרי. לא רק כי אני אוהבת שמלות נפוחות ושיער מוגזם, אלא כי פתאום המקום הטעון שממנו כל אחת מהן מגיעה לאינטראקציה הזאת היה ברור. זה צעד פמיניסטי אם אי פעם ראיתי אחד. לא שהוא גואל את הסדרה כמובן, אבל ההבלחות האלו גורמות לי להרגיש שמלכות הצעקה היא סוג של תעלול. מבחוץ היא נראית נוצצת, ורודה וחסרת עומק אבל מבפנים רואות שהיא נושאת איתה אידיאולוגיה של ממש. בסופו של דבר, ההוכחה לכך שהיא פמיניסטית לפחות קצת נמצאת ממש על פני השטח. תסתכלו על תמונת היח"צנות הזאת וכמה נשים שונות היא מציגה. אני לא יכולה שלא לאהוב סדרה שיש בה כל כך הרבה נשים מגניבות יחד.
פייקינג איט (ספויילרים מינימליים)
לא מספיק נשים רואות את "פייקינג איט" בארץ. כן, זאת סדרה של MTV, כן, היא על ילדים בתיכון וכן, היא לעיתים מאוד מאוד מטופשת אבל בו זמנית, הדרך בה היא מציגה סקס ומיניות היא מהמעניינות על המסך. מה שכל כך מעניין בפייקינג איט זה עד כמה היא יוצאת מתוך הבחירות של ילדי התיכון של היום ועליהן מלבישה את האידיאולוגיה הקווירית-פמיניסטית שלה ובעיקר עד כמה היא מבינה את המשמעות של הגדרות אך בו זמנית את חוסר התועלת שבהן.
הסדרה התחילה בצורה אולי הכי לא פוליטיקלי קורקט שיש, כששתי חברות ילדות, קארמה ואיימי, החליטו להעמיד פנים שהן לסביות כדי להיות פופולריות בתיכון שלהן (הן לומדות שתיכון הכי ליברלי בטקסס שבו כל מי שבדרך כלל לא פופולרי בתיכון, הוא למעשה מחל התיכון). אותה העמדת פנים עם הזמן הובילה את איימי להבין שהיא נמשכת לנשים וספציפית לקארמה והסדרה המשיכה משם. בעונה הזאת אנחנו רואות את איימי וקארמה ממשיכות לגלות את עצמן ומי שהן. איימי מקפידה שלא להגדיר את עצמה ככל שהיא יכולה. אפשר היה לטעון שמדובר במקרה של מחיקה של ביסקסואליות שכן היא ללא ספק נמשכת גם לגברים וגם לנשים, אבל אני לא חושבת שבזה מדובר. בעיניי, מדובר במקרה הרבה יותר הגיוני שבו מישהי בתיכון באמת עוד לא יודעת מי היא ולא רוצה לסגור את עצמה לאפשרויות. בפרק האחרון פגשנו את וויד, תלמיד חדש שמצהיר על עצמו שהוא בי ומתלבט בין לצאת עם קארמה או עם שיין. באותו הפרק שיין טען שלמעשה אין מצב שוויד בי, כי ביסקסואליות היא רק צעד בדרך ליציאה מהארון (מחיקה ביסקסואלית מעצבנת, אבל היא מגיעה בתוך הקשר – הסדרה לא אומרת ששיין צודק אלא מראה שזו דעתו). למרות הטענה המעצבנת שלו, הוא וקארמה ממשיכים להתחרות על ליבו של וויד ועולות שאלות לא פשוטות גם אם בצורה הומוריסטית. כששניהם מסכימים לצאת יחד לדייט משולש לא ברור אם קארמה ושיין באמת מעוניינים בסיטואציה או זורמים איתה כדי להוכיח נקודה. לאורך העונה גם נראה שמדי פעם קארמה כן מפתחת רגשות כלפי איימי למרות שהיא תמיד הוצגה כסטרייטית.
העובדה שהסדרה מתרחשת בתיכון מאפשרת לה להיות פלואידיתה רבה יותר. כל הילדים האלה עדיין מנסים להבין מי הם ולמי הם נמשכים ואנחנו רואים איך משיכה מינית מתעצבת בהרבה דרכים. היא מולדת אבל היא גם מושפעת מציפיות חברתיות והיא מושפעת מאנשים והיא משתנה. לפעמים נראה שפייקינג איט לא ממש סגורה על המסר שהיא רוצה להעביר וזה היופי שלה בעיניי, היא מאפשרת לעצמה ולדמויות שלה לברר את הדברים עד הסוף בלי להיות שיפוטית אף פעם.
נקודות למחשבה:
* עוד מישהי רואה כאן נאשוויל? (עונה 4, ספויילרים) זאת אולי אופרת סבון מוגזמת בטירוף שקיימת רק תודות לשיער המושלם של קוני ברייטון ולמשחק הנהדר של היידן פנייטיר (הלא היא המעודדת מ"גיבורים" המקורית), למרות זאת, היא פמיניסטית בטירוף. מהעלילה על סיידי שהתנגדה לבעלה המתעלל בעונה הקודמת ועד לעלילה הנוכחית של הדכאון אחרי לידה של ג'ולייט. הנושאים האלו לא תמיד זוכים להתייחסות העמוקה ביותר אבל הם תמיד מוצגים מזווית פמיניסטית וחושפים את הקשיים שנשים מתמודדות איתן וזה נדיר ומהמם.
* עוד סדרה פמיניסטית באופן מפתיע? החץ! (עונה 4, ספויילרים מינימליים) באופן כללי, סדרות הקומיקס של די סי מציגות דמויות נשיות תותחיות באופן עקבי ובחץ יש כמובן את פליסיטי הגאונה המושלמת שאף פעם לא מוצגת באור מגוחך וגם העונה שנפתחת באושר הזוגי שלה ושל אוליבר, דואגת להציג אותה עדיין כאישה חכמה שאוהבת את העבודה שלה ולא מסתפקת בחיי האושר הבורגנים שהיא ואוליבר בורחים אליהם.
* מה יותר מגניב באמריקן הורור סטורי: הוטל? ליידי גאגא כמין ערפדית סטייליסטית קרירה או דניס או'הרה כליז טיילור? שאלה שעוד נתעמק בה בשנים הבאות.
* כפי שליהי יונה ציינה לא מזמן, מערכת היחסים של דני ומינדי בפרוייקט מינדי (עונה 4, ספויילרים מינימליים) הפכה די מגעילה. אנחנו רואים שוב ושוב שדני לא מתחשב בצרכים של מינדי, היא לא רוצה להישאר בבית והוא לא מקשיב לה ומחזק את רגשות האשמה שלה בצורה די מגעילה. התקווה שלי היא שמינדי, יוצרת הסדרה, מודעת היטב להתנהלות הזאת של דני והולכת לפתור את הנושא בצורה מעניינת ועמוקה. בסופו של דבר, זו הזדמנות מצויינת לדון בנקודה חשובה – איך אנחנו שומרות על עצמנו במערכות יחסים עם אנשים שאנחנו אוהבות ורוצות לרצות. זו אחת מההתלבטויות הפמיניסטיות המהותיות ואני בוטחת במינדי שתתייחס אליה לעומק. אבל בינתיים, אני מתחילה די לשנוא את דני והמשקפיים האדומות שלו כבר לא עושות לי את זה כמו פעם.
* קוואנטיקו מסתמנת כגרסה משונה של האנטומיה של גריי וסקנדל שנערכת בFBI. יש בה יותר אקשן מבסדרות של שונדה, אבל הכתיבה ממש לא באותה רמה. מה שכן, המחווה הברורה בפיילוט של קוואנטיקו לפיילוט של גריי (בשניהם ראינו את גיבורת התכנית שוכבת עם זר שאחר כך מתגלה כעמית שלה לעבודה) הייתה מגניבה. בנוסף, אני מאוהבת בפריאנקה צ'ופרה כי, ובכן, כי איך אפשר שלא? ראיתן אותה?!
* מישהי ראתה את הפרק הראשון של Crazy Ex-girlfriend? אם לא, רוצו לראות! מדובר בסדרה קלילה בעלת אווירה סוריאליסטית ודמויות שפורצות בשירה מדי פעם. משהו בהומור מזכיר קצת את איימי שומר אבל הפורמט הוא יותר עלילתי. מדובר בסיפורה של עורכת דין מצליה מניו יורק שרואה חבר לשעבר שלה ממחנה קיץ שהייתה בו לפני שנים ברחוב ומחליטה לעבור בעקבותיו לקליפורניה ככה סתם. זאת סדרה שהופכת על ראשו את הסטריאוטיפ של האקסית ההיסטרית. הגיבורה חכמה מאוד ומצליחה ובו זמנית היא לא מאושרת והיא רוצה להיות והיא מוכנה לעשות הכל בשביל לעשות זאת. אבל מעל הכל, היא פשוט סדרה מצחיקה ובכדי לשכנע אתכן, שיר שמציג את ההתארגנות הנשית הסקסית שלפני יציאה בערב:
עד לפעם הבאה, ספרו לי איזה עוד סדרות אני חייבת לראות,
מאיה
