שקרים טובים

אם לא צפיתן עדיין בכל שבעת הפרקים של "שקרים קטנים גדולים" אז לכו לעשות זאת מייד ואז תחזרו כי בפוסט הזה יהיו ספויילרים לכל הסדרה.

אחרי האזהרה הזאת, בואו נדבר קצת על אחת הסדרות הפמיניסטיות והיפות של השנה.

קראתי הרבה ביקורות על "שקרים קטנים גדולים", גם לפני שיצאה וגם עכשיו אחרי ששודר פרק הסיום של הסדרה. כשהסדרה רק עלתה, הביקורות השונות תיארו אותה כסוג של "עקרות בית נואשות" מודרנית. אופרת סבון מסוגננת שתציג הרבה תככים בין נשים. מנגד, כשצפיתי בסדרה עצמה, זה לא היה הרושם שקיבלתי. בכלל. למעשה, מיצג השווא הזה היה חלק מהשקרים שהסדרה באה למוטט וחלק מהצופים הלכו שולל אחריו. עכשיו אחרי שהפרק האחרון של הסדרה שודר, אני יכולה לומר בבטחון שמדובר בסדרה עמוקה, חכמה ובעלת מסר חשוב.

"שקרים" הייתה סדרה מאוד פמיניסטית מהרגע הראשון. הדרך שבה היא הציגה את האינטראקציה בין האמהות השונות של מונטריי התמקדה בדרכים שבהן נשים מוצבות זו מול זו, פעם אחר פעם, אבל לא מכיוון שהן "שק של נחשים", אלא כי זה מה שהחברה הגברית ובעיקר, האלימות הגברית שמקיפה אותן, גורמת להן לעשות.

אלימות גברית הופיעה בסדרה מכל עבר. היא עיצבה את חייהן של כל הנשים בסדרה ובעיקר את היחסים ביניהן. האונס של ג'יין הכריח אותה לעבור לעיר חדשה מלכתחילה, התקיפה של אמאבלה, שבסוף התברר שבוצעה על ידי מקס ולא זיגי, גרמה למתח בין רנטה וג'יין ובין רנטה ומדליין, האלימות של פרי כלפי סלסט וחוסר היכולת שלה לדבר עליה הרחיקה אותה מחברותיה, גם הגרסה ה"מצחיקה" של האלימות הזו, כפי שבאה לידי ביטוי בהתנצחויות שבין ניית'ן ואד, הגבירה את המתיחות בין בוני ומדליין (שהייתה שם מלכתחילה בגלל היחס שלהן אל ניית'ן).

היו עוד מספר סדרות שעסקו באלימות גברית ואלימות כלפי נשים בשנים האחרונות, אבל הייחוד של "שקרים" הוא בכך שהיא מציגה את האלימות הזאת בקונטקסט המשפחתי. אנחנו לא רואות כאן את חייהן של נשים רווקות, נשים בבית סוהר או נשים בסביבות עבודה מלחיצות, אנחנו רואות את החיים ה"אידיאליים", השקטים והשלווים של מספר משפחות שגרות באחד מהמקומות היפים והעשירים בארה"ב. המיקום משמש כדרך להעצים את מה שרוחש מתחת לפני השטח אל מול המראה החיצוני, אבל גם כדרך להציג את כל הצורות שבהן אלימות גברית מתקיימת מבלי שנשים אליה לב. הדרכים שבהן האלימות הזו חודרת גם אל עולמם של הילדים של גיבורות הסדרה, היא אולי הצורה האפקטיבית ביותר להציג את הנושא הזה. בפרק האחרון, כשג'יין מספרת לסלסט שמקס הוא, לדעתה, זה שחנק ומתעלל באמאבלה, היא אומרת שזה יעבור לו, הוא רק ילד אחרי הכל. סלסט שיודעת למה הילד הזה יכול לגדול, עונה לה שיכול להיות שלא.

למרות שהסדרה הציגה אלימות במספר צורות, אין ספק שהעלילה החזקה ביותר הייתה מערכת היחסים של סלסט ופרי. אני לא חושבת שנתקלתי אי פעם בייצוג כל כך חזק של מערכת יחסים מתעללת בסדרה פופולרית. הליהוק של אלכסנדר סקארסגארד לתפקיד פרי הוא הברקה. סקארסגארד משחק את פרי לא כנבל חד מימדי, אלא כדמות מורכבת. זה עוזר שהוא אחד האנשים החתיכים ביותר שאי פעם התהלכו על המרקע הקטן, אבל מעבר להיותו חתיך, סקארסגארד גם חתיך בצורה מאוד ספציפית. הוא גבוה, הוא גדול ושרירי. המאפיינים שגורמים לנו להימשך אליו, הם גם אותם המאפיינים שהופכים אותו בפרק האחרון ליצור מפחיד ומבהיל. בהתחלה, הדימוי שלו, האיש הגדול והמגונן, ליד סלסט של ניקול קידמן (שבגאונות מצליחה להעביר את השבריריות והנחישות שבה בכל רגע גם יחד), היה נראה יפה, טבעי. גבר גדול וחזק ליד אישה קטנה ועדינה. בפרק האחרון של הסדרה פתאום כל מה שיכולתי לראות מול עיניי זה גבר גדול ומאיים ליד אישה קטנה ממנו משמעותית. בכל רגע ששניהם היו על המסך, ההבדלים הפיזיים ביניהם הפכו מאיימים. זה הישג מרשים של הסדרה שדרך מערכת היחסים שלהם עסקה במקומות החשוכים האלה, בעובדה שהאלימות של פרי בנויה לתוך הקשר הזוגי שלהם ובהרבה מובנים נחשבת בחברה שלנו לסקסית, כל עוד היא לא חוצה קו ועד כמה קשה למתוח את הקו הזה.

הסצנות המבריקות של הסדרה היו בין סלסט ופרי למטפלת שלהם ובהמשך בין סלסט למטפלת. ניקול קידמן היא שחקנית מדהימה והיא מצליחה להראות לנו איך סלסט עוברת לאט לאט תהליך שבו היא משחררת את הרצון שלה לראות בפרי משהו שהוא לא ומתחילה להכיר באמת, שהיא חייבת לעזוב. התהליך שהיא עברה הוצגה בצורה יפהיפייה כי הוא לכד את הדינמיות והחיבור הייחודי שבין מטפלת למטופלת. בניגוד להרבה ייצוגים שלילייים או לא מדוייקים של תהליך טיפולי שאנו רואות לא מעט על המסך, כאן ראינו מערכת יחסים הדדית. כן, המטפלת של סלסט דחפה אותה במידה מסויימת להכרה שלה בצורך לעזוב, אבל היא לא עשתה זאת לבד. סלסט היא זו שבאה לראשונה לפגוש אותה לבד. סלסט היא זו שהמשיכה לבוא, שהלכה ושכרה לעצמה דירה. בין השתיים נוצר קשר אמיתי שהוביל לכך שבפגישה האחרונה שלהן, ד"ר רייזמן אפילו ניסתה לנחם את סלסט פיזית. ראינו סוף סוף, מטפלת אמפתית באמת שדואגת למטופלת שלה אבל מנסה כל הזמן לעזור לה מבלי לעבור את הקו.

האבל של סלסט כשעזבה את פרי היה עוד תוספת מבריקה לדרך המורכבת שבה הסדרה הציגה את מערכת היחסים שלה ושל פרי. פרי הוא אדם אלים ונורא, אבל הוא גם אבא טוב ובעל אוהב וההבנה של סלסט שהתכונות האלו לא מפצות או גואלות את האלימות שלו, היא לא טריוויאלית. היא משקפת התמודדות אמיתית ומציאותית ומראה את המשמעויות הפסיכולוגיות של מערכת יחסים מתעללת. פרי מתרץ את האלימות שלו באהבה שלו לסלסט. הוא פשוט לא יכול לשלוט בעצמו מרוב שהוא אוהב אותה, מרוב שהוא מפחד שהיא תעזוב אותו. הסדרה גם לא גורמת לנו לחשוב שפרי פשוט משקר, הוא באמת מאמין בדברים שהוא אומר לסלסט, הוא מודה בפני ד"ר רייזמן באלימות שלו, הוא מנסה להשתנות. כל זה לא גואל אותו לרגע. כל זה לא אומר שהאלימות שלו לא מרסקת את חייה של סלסט ושל ג'יין.

במובן הזה, הסיום של הסדרה גאוני בעיניי. בסיום לא ראינו כמעט שום התפתחות מפתיעה. רובנו הנחנו שמקס הוא זה שהתעלל באמאבלה, בהינתן הדברים שכנראה הוא קלט בבית, פרי היה כמובן האדם האלים ביותר בסדרה אז לא היה מפתיע שהוא זה שהוביל לאלימות שבליבה וכמו שרבות הניחו, הוא גם היה האנס של ג'יין. ועדיין, למרות העובדה שהסוף שלה היה צפוי וברור, הדרך שבה הוא נחשף לנגד עינינו, הייתה יפה וייחודית.

היה משהו טבעי ואפילו חייתי בסצנה האלימה שבין פרי לחמשת הנשים שבלב הסדרה. אלכסנדר סקארסגארד תיאר אותה בראיון כהתנפלות של קבוצת כלבים על זאב שמנסה להרוג אותם. פרי מנסה ללכוד את סלסט ואחת אחרי השנייה, הנשים מתלכדות כנגדו. במאי הסדרה בחר לחתוך בין האלימות לשוטים של האוקיינוס המתנפץ על החוף. לדבריו, כמו האוקיינוס, ברגע שהנשים הללו שיתפו פעולה יחד, הן הפכו לכוח טבע. פרי הגדול מהן משמעותית בועט באחת ומעיף את השנייה ועדיין, מכל עבר, הן עטות עליו, עד שבסוף, בוני, באופן מפתיע, היא זאת שמגיעה כדי לסיים את המלאכה.

יש לציין שבספר עליו מבוססת הסדרה, אנחנו מגלות שבוני סבלה מהתעללות מינית בילדותה מידי אביה. כתוצאה מכך, היא מזהה מייד את האלימות שבין פרי לסלסט ועושה את מה ש"צריך לעשות" כדי לטפל בסיטואציה. בניגוד לסוף של הסדרה שלא כלל כמעט חילופי דברים בין הדמויות, בספר פרי מנסה להגן על עצמו בפני הנשים כאשר הן מבינות שהוא האנס של ג'יין ושהוא התעלל בסלסט. הוא טוען שהוא אבא טוב, שהילדים שלו אף פעם לא ידעו מה קורה בינו ובין סלסט וברגע הזה בוני מבהירה לו שהם יודעים, הילדים תמיד יודעים. חבל שהסדרה לא הצליחה לשלב גם את סיפור הרקע של בוני, האישה היחידה בסדרה שאינה לבנה. מנגד, הבחירה לסיים את הסדרה בסצנות שרובן לא כללו דיבורים הייתה בעלת משמעות גם היא. בניגוד לשקרים שקדמו לרגע האלים שבסופה, אנחנו אמורות לראות על פניהן של הנשים שמולנו את האמת. כפי שאנו מבינות בלי מילים שפרי הוא מי שאנס את ג'יין כשהיא בוהה בו ויתר הנשים מבינות זאת גם. באותו רגע, כל השקרים שעליהן היו בנויים החיים היפים והמוגנים שלהן מתפוררים והאלימות מתפרצת.

השקר האחרון של הסדרה הוא השקר שמספרות כל הנשים כדי להגן על בוני וזו על זו. בניגוד לשקרים הקטנים שהן סיפרו לעצמן לאורך כל הסדרה, שקרים אודות עצמן ומערכות היחסים שלהן, שקרים שעזרו להן להסתיר מעצמן את האמת של חייהן, השקר הגדול הזה עובד הפוך, הוא מסתיר מהעולם את האמת על חייהן. הוא מגן עליהן והופך אותן ליחידה מלוכדת אחת אל מול חברה שמנסה פעם אחר פעם להפנות אותן זו מול זו. זה לא שקר קטן או שקר לבן, אבל נראה שזה שקר טוב ואולי, כל עוד העולם שלנו הוא מה שהוא, שקר הכרחי.