אני ורנא נפגשות בשעת בוקר לא מוקדמת בקפה בסמה ביפו. הראיון הזה נולד אחרי שפגשתי את רנא בחודש שעבר באחת ההקרנות הרבות של הסרט ב ת"א. הסרט החזק "אחרייך" והמצוין המשיך לרדוף אותי בתור אדם, אישה, חוקרת ועיתונאית שמתמקדת בכתיבה על נשים ערביות. ולכן הייתי חייבת לראיין את האישה, היוצרת והצלמת של יצירת המופת הזו.
אני מתחילה את הראיון עם רנא בשאלה על ההתחלה, איך נולד הרעיון לעשות סרט?
לא התחלתי לתעד את חיי אמי והמשפחה עם הידיעה שזה יהפוך להיות סרט. המצלמה הייתה חלק מהבית, כי אבי צילם במשך שנים. אני מניחה שגם לו זו הייתה דרך להתמודד עם המציאות המורכבת בה הוא חי, להתבונן עליה. התחלתי לצלם כשהייתי בת 21, ב- 2011. אלה היו השנים הראשונות ללימודים, שבהן אני יוצאת מהמציאות של הבית ושל עומר, למציאות חדשה. חלק ממנה היה לפגוש את הסטודנטים/ות הערבים/ות בקמפוס, ולפגוש בעצם את המתח הזהותי שקיים בתוכי. פתאום כל הקונפליקטים הזהותיים צפים והם בוערים יותר מבעבר. זו תקופה מלאה במתחים פנימיים והיא גורמת לי לחזור הביתה לאמי ולשאול שאלות מורכבות וקשות כמו: מה עשית לי? מה עמד מאחורי הבחירה לגור בעומר? איך אני יכולה להמשיך מכאן?
התחלתי לצלם את השיחות האלה, השאלות, מתחים והמטענים. המצלמה עזרה לי להציף נושאים שפחדתי לגעת בהם, נתנה לי אומץ ולגיטימציה. ולאט לאט זה הפך להיות משהו שאני עושה עם אמא שלי, והיום אני יודעת שהמוות המתקרב היה אולי הסיבה האמיתית שבגללה התחלתי לצלם.
אני ממשיכה ושואלת, הסרט זה שונה מכל סרט שאני פגשתי הוא אישי מאוד הוא מתרחש בביתך והוא סיפור על אבדן. איך זה היה לתעד את האבדן?.
לתעד אובדן, או אמא שמתקרבת למוות שלה, זו מתנה ענקית בכל כך הרבה מובנים. הצילום, והעשייה בכלל של הסרט, נתנו לי לחוות את המוות והאבל בצורה הכי קרובה שאפשר. יש בתהליך כזה המון כאב, אבל כשבחורים/ות לחוות אותו מקרוב, מגלים/ות גם המון עוצמות.
תיעדתי את אמא שלי בשנים האחרונות שלה, אחרי 10 שנים של מחלה שנוכחת בבית. אדם שקרוב למוות במשך כל כך הרבה שנים, נמצא בתודעה אחרת. בתודעה חדה יותר, לא מתנצלת, לא מחכה לאישור של אף אחד כדי להיות מי שהיא רוצה להיות, וזו האמא שביליתי איתה ועם המצלמה במשך שעות, וזו האמא שנשארה איתי גם אחרי המוות.
אחרי המוות, כל מה שיכולתי לעשות היה לחפור בחומרי גלם, לצפות שוב ושוב. אלה ימים ארוכים שבהם אני מכירה את אמא שלי כמו שלא הכרתי אותה, אני מתקרבת אליה והקשר שלנו מתעצם, למרות שפיזית היא כבר לא כאן. המפגש עם ה"דמות" של אמא שלי, גורם לי להבין יותר את המורכבות שלה ואת הבחירות שלה, עם כובע הבמאית הצלחתי להתקרב אליה עוד יותר ואפילו לאהוב אותה יותר.
מה רצית להגיד? והאם זה עבר?
אני קודם כל חיפשתי הקשבה, והקשבה כזו שחודרת את הכותרות והתוויות החברתיות שהורגלנו לחשוב בהן. אני מרגישה שבכל המעגלים בהם הייתי, העיסוק בזהויות, ובמתחים שזהויות מעוררות הוא מאוד שטוח, ומתבצע דרך סטריאוטיפים. גם באקדמיות לאמנות לשיח הזה יש עוד לאן להתקדם. יש סטודנטים/ות שינחו אותם/ן ללכת לספר את הסיפור האישי שלהם/ן ויש סטודנטים/ות שיהיו עם פריווילגיה לספר כל סיפור שירצו. עדיין יש משהו שמתייג יוצר/ת בקופסא מסוימת וכולנו מסתכלים/ות על היצירה מתוך הכותרות שהדבקנו עליו. כל יצירה של סטודנט ערבי למשל, תיבחן כפוליטית, גם אם הוא בכלל לא התכוון. יש משהו בסוג שיח הזה, שמנציח את הפילוג בעיניי, ומנציח את ההיררכיה החברתית גם בתוך האמנות.
ולכן חיפשתי את הרזולוציה הכי אנושית ואוניברסאלית, אובדן של אמא. זה היה לי טבעי מאוד ללכת לשם, כי הסיפור שלי, לפני ומעל הכל הוא לאבד את אמא שלי, זו המציאות שאני חווה באופן יומיומי. הייתה לי תחושה שמשם אפשר להתחיל לדבר ולנהל שיח, דרך הרגש והלב. משם אפשר להעביר גם מסרים של מחאה ומאבק. כשהקהל רואה את מה שהמשפחה בסרט עוברת, אחרי שהוא התאהב בה לאורך הסרט, הוא סובל איתה יחד ומבין את עוצמת האפליה והגזענות. עם כמה שזה קלישאתי, אני חושבת שאנחנו חייבים/ות למצוא דרך לדבר את המשותף ולא את המפלג, להנכיח שיח אנושי. התחושה שלי במסע של הסרט היא שחיפשתי הקשבה ואני בהחלט מוצאת אותה, כמעט בכל קהל שאני פוגשת. אני יכולה לספר לך על אישה ערביה, או בחור דתי, או אישה יהודיה אמריקאית, שכולם\ן אחרי הסרט מגיעים/ות אליי בדמעות ומספרים/ות לי שזה בעצם הסיפור שלהם\ן. זו בדיוק המטרה שלי, שאנשים ינהלו דיאלוג פנימי ואמיתי עם עצמם, שיפרקו לעצמן את הקופסאות בראש.
היו מסרים ואו סצנות שצנזרת?
אני לא יכולה להגיד שצנזרתי משהו, אבל חלק מהעשייה זה לוותר על חומרים, גם כאלה שאני מאוד אוהבת, כל סצנה חייבת להיות חלק חשוב בסיפור, הסיפור הוא מעל הכל. עד כמעט אמצע תהליך העריכה, המוות של אמא שלי היה באמצע הסרט ואחריו היו עוד המון התפתחויות. התחושה שאני מפספסת משהו הייתה מאוד נוכחת, וכל הזמן רציתי לחזור לחומרים עם אמא שלי. לאט לאט הבנו שהמיקוד בסיפור של הקבורה הוא מאוד חשוב. גם ברמת הסיפור, נושא הקבורה והדילמות סביבו מנקזות את כל דילמות הזהות לסיפור אחד, אבל גם ברמה האישית, אני היום מבינה שהייתי צריכה לעשות עם עצמי תהליך פרידה אמתית מאימא שלי, במיוחד לנוכח העובדה שלא הייתי בהלוויה שלה.
דרך החקירה המתמשכת של סיפור הקבורה של אמא שלי עברתי תהפוכות. ידעתי למשל, שבסרט אני אמתח ביקורת על החברה הבדואית, זה משהו שידעתי אותו כמעט מההתחלה.
איך בחרת תכנים?
קודם כל לא עשיתי את זה לבד. חשוב לי לציין את זה, כי סרט כזה אישי אי אפשר לעשות לבד, את חייבת דיאלוג תמידי. מה גם, שבשבילי היצירה הזו הייתה תוך כדי תהליך אבל. ופה החיבור עם אבתיסאם, היה מתנה שהיקום הביא לי. אני חושבת שעצם זה שהיא ידעה מקרוב מה זה אבל, ומה זה ליצור מתוך אבל, זו הייתה אחת נקודות החיבור הכי חזקות שלנו. היא ידעה מה התהליך שאני צפויה לחוות, את הכאב שבו, את העליות ואת הנפילות. בלי אבתיסאם ועליזה אסקירה (העורכת המדהימה) לא הייתי מצליחה לייצר סרט. עמדו לרשותנו 400 שעות צילום, שזה די פסיכי. לברור חומרים מתוך 400 שעות זו עבודה מטורפת, במיוחד כשזו המשפחה שלי, אז הדיאלוג פה, והעין החיצונית, הם הכרחיים.
איך הקהל הרחב הגיב?
אני פוגשת קהלים מכל הסוגים והתגובות הן מגוונות ושונות. אני בהחלט מרגישה שבכל הקרנה, הרגש הוא הדבר שהכי נוכח בחדר, ומתוך הלב אנחנו מתחילים/ות שיחה.
בחברה הבדואית אני מרגישה שקורה משהו מעניין, כי מצד אחד יש ביקורת- התחושה היא שברגע שיוצאת יצירה "בדואית", היא חייבת להיות מייצגת, ואנשים אומרים לי שאני מציגה דברים לא נכון, או שלמשל מרגישים שאני מנסה לטעון שמודל החיים ביישוב יהודי ושליטה בשפה העברית על חשבונה של הערבית, זה המודל האידיאלי בשביל להתקדם בתוך החברה הישראלית, וזו לא הייתה כוונתי כלל. ומצד שני אני מוצאת המון הכלה, חוסר שיפוטיות, הקשבה, בעיקר מנשים. וגם צמא אדיר לתכנים ולתרבות שמספרת את הסיפורים שלנו מבפנים ולא מזווית חיצונית.
אני בסרט מספרת את הסיפור האישי שלי, שחלק ממנו הוא השפה העברית והחיים בעומר, זה לא אומר שזה מייצג מודל לשאוף אליו. דרך היצירה רציתי להעמיק, לפתח ולהפוך את השיח על עצמנו כחברה ערבית ובדואית למורכב יותר. אני חולמת על עתיד שבו יש יותר ויותר יצירות בדואיות, סיפורים אישיים שמסופרים מבפנים, ואז הדיון שלנו על עצמנו יהיה הרבה יותר מעמיק. אני מחפשת לאתגר את השיח הזהותי שלנו על עצמנו, הייתי רוצה שהצופים יצאו מהסרט וישאלו את עצמן שאלות. מה זה אומר שאני "ערבי/בדואי"? ממה מורכבת הערביות שלהם היום? מה ממנה הם בוחרים בעצמם? איך היא ממומשת ולאן היא נעה? איך היא קשורה לאנושיות שלהם?
איך הגיב הקהל היהודי לסרט?
בהקרנות כשרוב הקהל הוא יהודי, השיח הולך הרבה פעמים לנושא הקבורה. אנשים מתקוממים וכועסים על עומר. גם שם, חשוב לי להדגיש שהסיפור הזה לא קורה רק בעומר. זה יכול היה לקרות בכל יישוב קהילתי או קיבוץ אחר בארץ. סוגיית הקבורה מסמלת בעצם את הכניסה לחברה הישראלית, לא רק לחיות באותו רחוב ולחייך בטקסים של בית ספר, גם באמת לחלוק מרחב משותף, אדמה משותפת. זה משהו שקשה לתפוס אותו כנראה. אני חושבת שאם היינו חיים במקום יהודי אחר בארץ, הסיפור היה נגמר בצורה דומה. ואני שמחה שאחרי הצפייה בסרט אנשים מתקוממים, כי בהחלט צריך להתקומם. והייתי רוצה שזה לא ייגמר בזה, הייתי רוצה שהציבור היהודי יבין שהפסקת עוולות לא תתרחש רק דרך הזעקה של הקורבן, אנשי הפריווילגיה חייבים גם הם להתגייס כדי להביא לשינוי אמיתי.
מה עשתה לך אישית הסדיקה הזאת, ההבנה שאת לא חלק מהציבור היהודי בישראל?
זה היה גילוי קשה מאוד, הרבה מהכעס התעורר דווקא אחרי המוות של אמי, ככל שהעמקתי בסיפור של הקבורה כך עלה לי הכעס והעלבון. הסיפור הזה סימן את גבול השייכות החברתית, פתאום אנחנו לא חלק מהחברה שחשבתי שאני משתייכת אליה. את מבינה שגדלת בסוג של שקר. והגילוי הוא לא רק על עומר, הוא הרבה יותר רחב מזה. אני מרגישה שאנחנו, החברה הישראלית כולה על כל גווניה, נגועים במחלה שכל העולם המערבי נגוע בה. עליונותו של זן אחד, האדם הלבן. עליונות שמתבטאת בגזענות, אבל כזו שאינה מוחצנת, היא מתחבאת ומכוסה במילים יפות ורהוטות, לכאורה ליברליות ופלורליסטיות. אבל האמת היא שהחברה המערבית, או החברות ששואפות להיות כמוה, מדירות את כל מי ששונה מהן החוצה. כל מי שיכול להיכנס לקליקה הפנימית הוא רק מי שמדבר, נראה ונשמע כמו המערב. וככה אנחנו חיים בערמות של שכנוע עצמי, ובעיקר עם הרבה חוסר כנות. בגילוי הזה אני מבינה פתאום שלעד אני אהיה במירוץ למקומות שבאופן שיטתי ומובהק לא רוצים שאהיה חלק מהם. ואם מדברים על מחלה אמיתית, מחלה כמו סרטן לא בודקת אם המשפחה היא לבנה, מערבית, בדואית או כהת עור. המחלה והמוות באים למשפחה ללא אפליה, והמקום שבו המשפחה נמצאת בהיררכיה החברתית, והתוויות שהחברה מדביקה לאותה משפחה, הופכים את הסרטן הזה להרבה יותר מורכב וטרגי ממה שהוא צריך להיות.
אז מה היהודים ניצחו? הגברים הערביים ניצחו?
אני לא רוצה להתייאש, למרות שהגילויים האלה (שלא מפסיקים להגיע), בהחלט הופכים את המציאות שלי למורכבת ולפעמים גם לפחות שמחה וליותר כועסת. אבל תמיד נשארת בי גם תקווה שיהיה אחרת. אמא שלי חיה במציאות הרבה יותר מגבילה משלי, והיא אף פעם לא התייאשה. היא לא עשתה חשבון לאף אחד, פרצה איזה גבול שבא לה. היא השאירה לי השקפת עולם שטבועה בי. הסרט הוא היצירה הראשונה איתה אני יוצאת לעולם. תעודת הזהות שלי כיוצרת וגם כאישה. התהליך שעברתי בדרך היה כל כך משמעותי ועוצמתי, הגעתי לשיאים מדהימים ביחסיי עם אמי, בחרתי להתמודד עם כל השאלות, המתחים והפחדים ולא לברוח. ואני כל כך שמחה על הבחירה הזו. במובן הכי עמוק, הסרט הזה הוא המצווה שלי, הלוויה שלי, הפרידה שלי מאמי, וזו תחושה של ניצחון עצום. שלי, של אמא ושל המשפחה.
לבסוף אני שואלת את רנא, לאן הסרט הולך ולאן את הולכת מקצועית?
הסרט ממשיך להיות מוקרן ברחבי הארץ, אני מנסה להגיע איתו לכמה שיותר קהלים מכל הסוגים והגוונים. אז אני נוסעת ופוגשת קהלים בכל הארץ וזה מדהים. אנחנו כרגע מחכות לתשובות מפסטיבלים, והלוואי שהסרט יפרוץ בקרוב גם בזירה הבינלאומית.
ולגבי העתיד המקצועי, אני לא יודעת להגיד לך מה הדבר הבא, אבל אני יכולה להגיד לך שהלב שלי נמצא בדרום. בחברה הבדואית. ולשם אני הולכת לכוון את האנרגיות שלי. אני רוצה לעורר את העשייה היצירתית אצל נשים ולחשוף סיפורים אישיים, להביא לכאן סרטים שעוד לא ראינו פה.
על היוצרת:
רנא אבו-פריחה היא במאית קולנוע דוקומנטרי וצלמת, מתגוררת בתל אביב.
עובדת הרבה עם נוער, מלמדת קולנוע, למדה בבצלאל ארכיטקטורה, ושינתה מסלול לאמנויות המסך, מסלול וידאו.
תקציר:
באישון לילה, הורי עזבו את הבית שאבי בנה בתל שבע הבדואית ועברו, אולי "ברחו", לעומר הבורגנית, יישוב יהודי הממוקם במרחק חמישה קילומטרים מתל שבע.
אמי רודיינה, חלתה בסרטן השד ובמשך עשר שנים של התמודדות עם המחלה משאלתה היחידה היתה להיקבר בעומר. היישוב מעולם לא נתקל או התמודד עם הסוגיה הזו, היכן לקבור את תושביו שאינם יהודים. הסרט מתעד משפחה שלמה שנקרעת בין הגשמת משאלת האם לבין דילמות חברתיות והלכה. תוך כדי תהליך הפרידה מהאם, עמוד התווך של הבית, הסרט חודר לתוך האינטימיות המשפחתית, הסודות והדילמות, ומעלה שאלות נוקבות על זהות נשית ולאומית ועל שייכות לבית. הסרט רץ ברחבי הארץ מחודש יולי, מעורר הדים ונושאים רבים לדיון ושיח ציבור
מראיינת וכותבת: ראגאא נאטור.
עיתונאית ועמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית, כותבת על תקן חודשי על נשים בעולם הערבי.
2 תגובות
איפה בני המשפחה שלו שידאגו לבריאות שלו
אין אין על הכתיבה שלך אלוף זורק אותי למסלול מבלי להיות שם.