מהמקרר אל התנור

השבוע קמנו לכותרת מעניינת – צה"ל בעצמו מכריז על כשלון מבצע "מרכבות גדעון". הכותרת הזו נרשמת כשצה"ל נגרר למבצע נוסף, "מרכבות גדעון 2" – מצבע לכיבוש עזה, כמו עז הנגררת לשחיטה.

מערכת הביטחון התנגדה בכל דרך למהלך, ניסתה להביא לקידום עסקה עם חמאס לשחרור החטופים. בתגובה, התנגדה ממשלת ישראל בכל דרך לעמדת הצבא ומערכת הביטחון, סיכלה את התקדמות המשא ומתן עם חמאס ומנעה כמעט בגופה שחרור חטופים, חיילים ואזרחים מזי רעב.

בעוד ישראל מתהדרת בסיכולים חוצי גבולות באיראן ובתימן, אין אף פטריית עשן שתצליח להסתיר את המערכה הכושלת והמדשדשת בעזה. החרבת הרצועה כן, עמידה ביעדי המלחמה שהוכרזו כבר לפני שנתיים של החזרת אזרחים וחיילים חטופים והכרעת חמאס – פחות.

בעולם, גל ההכרה במדינה פלסטינית כבר התגבש לנחשול. בתגובה, לאבו מאזן נשללה ויזת הכניסה לארה"ב, על מנת שלא יוכל להגיע לעצרת האו"ם. במקביל, שר החוץ גדעון סער רוכב על מרכבות משלו, אל עבר סיפוח של הגדה המערבית. האמירויות בינתיים, הודיעו שאם תסופח הגדה, הסכמי אברהם בסכנה.

הם לא רק נכשלים במלחמה, אלא מכרסמים גם בהישגיה המועטים של ישראל בתחום השלום.

צופן הסכסוך

לקראת יום השנה ל-7 באוקטובר, מנתחים בעולם הערבי את המתקפה של חמאס והאירועים שהתרחשו בעקבותיה ומנסים להעריך מחדש את "היום שאחרי המלחמה".

בערוץ "אלערבייה" הסעודי, מתראיינים בכירים מישראל והרשות הפלסטינית ונשאלים לדעתם. "הסוגייה הפלסטינית שהייתה מונחת עמוק במקרר, הוצאה אל התנור הכי חם", אומר מחמד א-שתייה, שהיה ראש ממשלת הראשות הפלסטינית ב-7 באוקטובר.

לטענתו, חמאס טעה כשיצא למתקפה, הוא חישב חישוב מוטעה והמיט אסון על אזרחי עזה. אבל בהתגלגלות האירועים, לאור ניהול המדיניות של ממשלת ישראל הנוכחית, הסוגייה הפלסטינית התעוררה לחיים.

הסוגייה הזו, במבחן המציאות, מוציאה מיליוני אזרחים בעולם הגלובלי לרחובות, יום יום. היא מובילה לגינויים חסרי תקדים של ישראל ולוקחת מישראל את אחד היתרונות המשמעותיים ביותר שהיו לה: העוצמה הרכה, הדיפלומטיה, ההערכה העולמית. כך שעל אף טבח ה-7 באוקטובר, מנתח א-שתייה, הסוגייה הפלסטינית יושבת היום על שולחנו של כל מנהיג וכל אזרח בעולם.

"תעצרו את הוורודות"

השיח הפוליטי בזירה הפנים-פלסטינית הוא שיח מורכב יותר ממה שרואים בישראל. אנחנו רואים בעיקר את אכזריות ואטימות חמאס ולעיתים את הביקורת, וגם ההסתה, נגד ישראל.

בערבית זה נשמע קצת אחרת. העולם הערבי והפלסטיני מטילים כמובן את האשמה על ישראל, אבל גם שואלים שאלות של אחריות: כיצד יתכן ששנתיים לתוך המלחמה, הפלגים הפלסטינים לא מגיעים לפיוס ולא מנהלים יחדיו את המשא ומתן לסיום המלחמה? כיצד זה שעל אף המראות הקשים המגיעים מעזה, של אזרחים פלסטינים, ההנהגות של חמאס והרש"פ מעדיפות להחזיק בעקרונות ובסכסוך הפנימי ולא לשלב ידיים ולדאוג לעמם?

כשמחמד א-שתייה נשאל זאת, הטונים באולפן עולים. "חמאס צריכה להיכנס תחת כנפי התנועה הלאומית הפלסטינית", הוא משיב. "לקבל את תנאיה ולהיכנס למערכה הפוליטית תחת הנציגה הרשמית של העם הפלסטיני – רש"פ".

אם תתעקשו עם חמאס על אותה השאלה – היא תסכים להכריז שלא תשלוט מנהלתית בעזה ביום שאחרי המלחמה. היא תהיה מוכנה להעביר את השלטון לכוח ערבי, לממשלת טכנוקרטים. אבל בשום פנים ואופן לא לרש"פ. השנאה בין הצדדים לא התעמעמה בשל המלחמה.

התרעה קיצונית באזורך – ניצחון

אם נסתכל מקרוב על המלחמה בת השנתיים, נוכל לראות הנהגה ישראלית אטומה לדרישות עמה, זה שתומך כבר חודשים ארוכים בהחזרת החטופיםות והקמת וועדת חקירה. מהעבר השני, נוכל לראות הנהגה פלסטינית מפוצלת. כשזרוע אחת שלה, "חמאס", נלחמת מתוך מנהרות בטוחות בתת-קרקע כשאזרחיה חשופים להרג ולרעב וזרוע שניה, בעלת מסרים וייצוג רשמיים ומוכרים, שעמה כמעט ולא מכיר בה.

אי האמון של הפלסטינים בשתי ההנהגות נמוך כי הן לא עושות את המינימום שעליהן לעשות, להתפייס ביניהן, לטובת המטרה שזוכה לתמיכה הגבוהה ביותר בקרב העזתים: סיום המלחמה ושיקום הרצועה.

גם העולם הערבי צופה בשתי ההנהגות הללו ונדהם. נכון, נלחמתן זו בזו בעזה בשנת 2007, אבל אל מול מראות האימה שאוכלוסיית עזה עוברת, אתם לא מצליחים להתאחד?

בערוצים הקטאריים, כמו "אל ג'זירה" ו"אלערבי אלג'דיד", מהללים את רעיון ההתנגדות הפלסטיני של חמאס ותומכים במאבק האלים על מחיריו, כי לרוע יש רק אחראית אחת: ישראל.

בערוצים הערביים המתונים יותר, משתקף הלך רוח נוסף – מעבר לישראל, ישנם עוד אחראים לאסון בעזה. ההנהגות הפלסטיניות שמסרבות להתפשר האחת עם השנייה למען עמן הסובל.

מדינות ערב תומכות בעזה, אולם הימשכות המלחמה מאיימת גם על יציבות משטריהן ומטלטלת את היציבות בכל פינה במזרח התיכון.

משטרים שנראים היום יציבים, יכולים להיטלטל בן לילה בשל מחאה אזרחית או זרם פליטים לא צפוי. גם הם מושפעים מהיעדר הפיוס הפלסטיני – בשל הלחץ על משטרים ערבים להראות סולידריות כלל ערבית, ולעשות משהו.

ענבי זעם

בסוף החודש תתקיים העצרת הכללית של האו"ם – והכוחות הצד הפלסטיני ממתינים לראות האם מדינות נוספות יצטרפו להכרה במדינה פלסטינית?

גם אנחנו צריכות להמתין ולשאול, כיצד תגיע ישראל לעצרת? מה תהיה הבשורה של ראש הממשלה שינאם שם ב-26 בספטמבר? מסרים של פיוס? תוכניות של תקווה? הזדמנויות אזוריות? הפסקת אש? או כמו כל נאום בשנתיים האחרונות – עוד אש, תימרות עשן ודם?

כאן אצלנו, בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ראינו כבר תהומות של אלימות ונהרות של דם. אבל מעולם לא ראינו ניתוק כזה של הנהגות מעמיהם הנאנקים תחת מוראות המלחמה.

מה עושים עמים הכלואים במלחמת דמים? עמים המונהגים על ידי הנהגות שמספרות להם שהן "עובדות עבורם", שמבטיחות ניצחונות מוחלטים אבל בפועל מובילות מדיניות של אדישות למותם ולסבלם?

אין לי תשובה.

הסדר העולמי הקורס מגלה את קוצר ידו. המוסדות הבינלאומיים התערערו בשל שנים של פוליטיקה מוטה ומסואבת. גם ארגונים הומניטריים נאבקים על טיפות של רלוונטיות. התקשורת בעידן הרשתות עושה חצי עבודה ובדרך כלל, בכל מקרה מדברת אל תוך תיבת התהודה שלו.

בתוך כל זה, כולנו אזרחיםות לכודיםות.

בשמנו נעשים מעשים רבים שכבר לא משקפים את ערכינו, אמונותינו, את איך שלמדנו ולימדנו לעשות מלחמות.

"מרכבות גדעון 2" מיועד להכריע את חמאס, הם אומרים לנו. ואני חושבת על "מרכבות גדעון 4" שעוד יבואו עלינו, וגם אז הם יגידו את זה.

כי כמו שכל המומחים מסבירים לנו, להכרעת חמאס יש רכיב אחד שנדרש וישראל פשוט לא מוכנה להפעיל אותו: הרכיב המדיני. קרי, החלפת שלטון חמאס בישות שלטונית אחרת, הצבת אלטרנטיבה. חלופה מדינית ל"יום שאחרי" בעזה.

מדיניות של וואקום.

וואקום של מדיניות.

וואקום שבסופו של דבר יוליד ממשל צבאי, כפי שהסביר גם הרמטכ"ל השבוע. וואקום שיוליד נרמול של בוץ עזתי. וואקום שיוליד קמפיין חדש שיסביר לנו איך רק התנחלויות יביאו ביטחון. וואקום שיוליד עוד ועוד קברים של חיילים, שיוליד עוד שסעים, עוד דה-לגיטימציה לקיומה של המדינה שלנו. וואקום שיוליד סנקציות, שיוליד חיים בלתי אפשריים.

כן, הסוגייה הפלסטינית הועברה מהמקרר לתנור. וכמו שאמר מחמד א-שתייה, חם בתנור הזה. האש בו מאכלת את ההווה – וגם את היום שאחרי.