עריכה: שירה סיטון-פרידפרטיג
*טריגר פגיעה מינית*
"בהתחלה מילאה את כל הדפים בקשקושים של לבבות, וחיצים מפלחים, וטיפות מדם הלב. ואז שרטטה שוב ושוב את שמותיהם, זה לצד זה. בעברית. ובאנגלית. במאוזן. במאונך. מצמידה. ומרחיקה. ואז מקמטת וקורעת כל דף לפיסות קטנות קטנות, ככה שאף אחד, בחיים, לא יוכל להבין מה היה כתוב שם, גם אם יראה את הקרעים בתוך פח האשפה. מראש ידעה שלעולם לא תמסור לו את הדפים האלה. חס וחלילה, הוא עוד עלול לחשוב שהיא כזאת ילדותית." (עמוד 104)
הספר של שרית סרדס-טרוטינו, "עד יום הימים", המתין לי הרבה זמן ובסבלנות עד שאתפנה אליו, כאילו ידע שאצטרך להקדיש לו את מלוא תשומת הלב. ובאמת, הקריאה בו הרגישה כמו טיפוס על הר מאוד תלול, שבמהלכו אני צריכה לעצור לא מעט ולהסדיר נשימה. בסיום הקריאה הרגשתי כאילו כבשתי פסגה מאוד גבוהה, אך בה בעת גם יצאתי עם לא מעט תחושות קשות.
הרומן מגולל את סיפורה של ילדה בת 14 שמקיימת מערכת יחסים עם סגן מנהל בית הספר שלה. היא לא מאוד אוהבת את כל הדברים שהוא גורם לה לעשות, אבל היא יודעת שמה שיש להם הוא אמיתי, עד שהסיפור מתגלה. אל תוך כל הסיפור המורכב הזה שזורה דמות נוספת, אותה ילדה שכבר בגרה והגיעה לגיל 41. ההיסטוריה לא עוזבת אותה, והיא מחליטה לקיים סדרת ראיונות עם האנשים שהיו שם איתה מתוך ניסיון לקבל נקודות מבט נוספת על מה שהתרחש.
אחד הפקטורים העיקריים שהקשו עלי בקריאת הספר היא עובדה אחת קטנה שלא יכולתי להתעלם ממנה – מדובר בסיפור אמיתי לחלוטין. זהו סיפורה האישי של הסופרת. לכן, כשהעורכת הציעה לי לקיים איתה ריאיון עבור הטור הזה, לא יכולתי לסרב. דרך הזום דיברנו על הרומן, החיים לצד הטראומה שבסוף תמיד מרימה את הראש, טכניקות ספרותיות והילדה שלא מפסיקה לחיות בתוכה.
ילדה כלואה בגוף של אישה
מה הוביל אותך להחלטה לאגד את הסיפור שלך לתוך רומן?
אני יודעת שזה נשמע קצת מוזר, אבל תמיד ידעתי שאכתוב אותו. עוד בגיל 14, כשקרה לי מה שקרה, מציאות החיים שלי הייתה כל כך כאוטית ועלתה על כל דמיון, שידעתי שזה צריך לצאת כספר. בין הגילוי לכתיבה עבר הרבה מאוד זמן, וגם הייתי זקוקה להמון בשלות רגשית שאני לא בטוחה שהגעתי אליה כשהתחלתי לכתוב את הספר, ואולי גם לא כשסיימתי אותו. התהליך הזה לקח משהו כמו עשר שנים והעביר אותי תהליך פסיכולוגי ונפשי מפרך מאוד.
התחלתי לעבוד עם העורכת מירי רוזובסקי (הוצאת "שתים") כשעוד לא היה לי טקסט בכלל, רק אמרתי לה "יש לי סיפור אהבה מאוד מיוחד לספר לך". היא אמרה "אוקיי, אז תכתבי". וכתבתי את קטע ההארדקור של הסיפור. מירי קיבלה את זה והיא נחרדה, היא אמרה לי "אבל אמרת לי שאת מספרת סיפור אהבה." כל פעם כתבתי עוד טיפה, עוד טיפה, עוד טיפה וזה היה כרוך בייסורי תופת בשלבים מסוימים. ובכל פעם היא אמרה לי "אבל תשמעי, אמרת שיש לך סיפור אהבה ואת מספרת לי סיפור של התעללות", בשלב הזה היא עדיין לא הבינה בכלל לאן הדברים הולכים.
העיסוק בנקודת המבט של הילדה באמת חוזר לאורך כל הספר. לאותה ילדה מאוד ברור שמדובר בסיפור אהבה אבל הקוראים מסתכלים עליה בצורה אחרת לגמרי. הרגשתי בנקודות מסוימות בקריאה שהמספרת לא מהימנה במאת האחוזים, ולא הצלחתי להבין האם זה בגלל פערי הגיל ותפיסת האירועים או בגלל סיבה אחרת.
במהלך עבודת הכתיבה והעריכה, עלה חשש שיהיה לי קשה להיכנס לעיניים של ילדה בת 14, משום שבזמן כתיבת הרומן הייתי בת 40, אבל ידעתי שזה ממש לא יהיה לי קשה. ככל שעבר הזמן העורכת הבינה למה אמרתי את זה. במובנים מסוימים, כתבתי את זה גם בספר. אני ילדה בת 14 שכלואה בתוך גוף של אישה, כי כל מה שקשור בתקופה המסוימת הזו קפא אצלי ולא התמוסס. בכך הייחוד של הספר, שהוא מראה איך טראומה יכולה לקפוא בזמן ולא לזוז לשום מקום. הנרטיב של הילדה המאוהבת נשאר עשרות שנים אחר כך ושום דבר לא מזיז אותה משם.
אחת החוזקות של הספר היא שהוא מביא את מנגנון הפגיעה גם מבפנים, הוא מביא קולות כאלו שעד עכשיו לא היה לגיטימי להשמיע אותם. לחברה יותר קל או נוח לראות בך קורבן, את אמורה לשנוא את הפוגע, לרצות בנקמה או ברעתו. זה לא לגיטימי להשמיע קול אחר של זאת שבסתר לבה עוד מייחלת לראות אותו, או לדבר איתו, או להיות איתו בקשר. כדאי להקשיב גם לקול הזה אפילו שהוא פחות מקובל.
הבחירה להתקרב לעומק הכאב
האם היו תחושות שרצית שהקוראות והקוראים שלך ייצאו איתם מהקריאה? האם הייתה איזושהי תגובה שציפית לקבל מהם, והאם היא תאמה את התגובות שקיבלת לאחר הפרסום של הרומן?
כשהספר רק יצא, היה חשש שהבלבול שמופיע בתחילת הספר יבלבל גם את הקוראים, אבל לי היה ברור שזה מה שצריך להיות, שהקורא צריך להיות מבולבל. בסופו של דבר אני חושבת שזה עבד טוב, ואנשים הצליחו להבין את הדקויות שנשזרו שם. היה לי מאוד חשוב להכניס עמדה שהיא לא קורבנית או מאשימה. זו עמדה שחשובה לי עד היום. אולי בגלל הבחירה הזו הקוראים הרגישו שהם צריכים להאשים אותו יותר. זה לא היה מכוון, אבל אי אפשר להתעלם מעוצמת התגובות שאני מקבלת נגד האיש הזה.
אני מאוד מבינה את מה שאת אומרת. אחד הטורים האחרונים שלי עסקו ב"לוליטה" של נבוקוב, ולאלף אלפי הבדלות זה כן הזכיר לי אותה במקום מסוים. זו דרך אחרת לספר סיפור מאוד מוכר אבל מנקודת מבט חדשה, ולכן מדובר ביצירות חזקות שמייצרות קריאה לא פשוטה שאפילו מצריכה עצירה פיזית.
זה מעניין שאת מזכירה את "לוליטה" כי קיבלתי תגובה זהה לא מזמן מאחת הקוראות, שבשני המקרים הקריאה מוליכה את הקוראים בצורה יפה אל בור נורא ואיום. אחד הדברים שהיו לי חשובים, הוא שיבינו שלכאורה יש שחור ויש לבן ויש סדר חברתי מוגדר, אבל יש הרבה מאוד אפור. הייתי חייבת לתת לאפור הזה מקום בטקסט, לדבר על כך שהפגיעה הייתה פגיעה כפולה ומכופלת בגלל שהחברה התייחסה בצורה מאוד מסוימת למה שקרה, ולא ראו את הנפגעת בכל הסיפור הזה. היה לאנשים מאוד חשוב לומר לי "את יודעת שהוא לא באמת אהב אותך, נכון?" הדברים האלה הרגו אותי אז, ועד היום זה סוג של בוקס בבטן מבחינתי.
דמות הילדה היא באמת זו שנמצאת במרכז הרומן, ואת בחרת לכתוב את החלקים הלא עיתונאיים של הרומן בגוף שלישי ובמבט מלמעלה. זו בחירה מכוונת? או שכך הטקסט יצא ממך כשהתיישבת לכתוב?
במהלך הכתיבה העורכת המליצה לי להרחיק את עצמי מהסיטואציה, לבדות מה שאפשר. לא הצלחתי לבדות, אבל הדרך היחידה שלי להתרחק מהכאב הזה ולא לכתוב "אני", לא לכתוב את זה בגוף ראשון, הייתה באמת לכתוב את זה בגוף שלישי. לכן גם הגיע התעלול הזה בסוף. הפרק האחרון הוא הפרק הראשון שבו יצאתי באמת מהארון, וזה היה משהו שהיה בלתי אפשרי מבחינתי בתחילת התהליך, בלתי אפשרי לחלוטין. לא הצלחתי להעלות על הדעת בכלל שאכתוב בגוף ראשון.
את הפרק האחרון כתבתי באפריל האחרון. נסעתי לסיני ואמרתי "זה המקום שבו אני אגמור את הספר הזה. תאספי את כל הכוחות שלך ותעשי את זה". ומשכתי עוד יום ועוד יום ועוד יום והגיע היום האחרון ואמרתי "אם לא תעשי את זה עכשיו את לא תעשי את זה, הספר הזה ילך לפח וגמרנו". המחשבות האלו עברו לי בראש עשרות אם לא מאות פעמים, לגנוז את הספר ולפרסם אותו בשם בדוי וכל מיני דברים שונים ומשונים.
בסופו של דבר ביום האחרון לקחתי את הלפטופ, ישבתי מול המים ופשוט כתבתי את כולו רק בגוף ראשון ואז ידעתי שזה נכון, כי כתבתי לו כבר כמה סופים ובכל פעם זה לא היה מדויק. והפעם, כשמבחינתי יצאתי מהארון והתמודדתי באומץ מאחורי הסיפור, ואמרתי "אני אני אני", ידעתי שזה נכון, שככה זה צריך להיות."
קיוויתי שמתישהו זה יעבור
תחושת השחרור של ה"אני" ליוותה אותי גם בבחירת הכריכה. גם הבחירה הזו התבצעה באותו טיול לסיני, שם נחשפתי ליצירות של פאטמה שאנן (Fatma Shanan), יוצרת ואמנית דרוזית. את היצירה הזו היא הציגה גם בברלין ובניו יורק, ובשנייה שראיתי אותה ידעתי שזה מה שחיפשתי. הילדה הזו, שהכול אצלה הפוך ומטושטש ולא ברור ורק הפה שלה גלוי ומדבר. כל כך הזדהיתי עם התמונה כי היא הדהדה לי לפרק האחרון של "הנה אני, הנה אני ואני מאחורי זה".
שאלה אחרונה לסיום – אם היית יכולה, האם היית נותנת לילדה בת ה-14 שהיית לקרוא את הספר שכתבת? היית רוצה שהיא תקרא אותו?
זו שאלה שאני לא בטוחה שיש לי תשובה עליה ואני אגיד לך למה. אם הילדה הזו הייתה יודעת שגם בגיל 53 היא תמשיך לסחוב על גבה את האירוע הזה, זה מאוד מייאש. אני מודה שלאורך השנים הראשונות (מבחינתי גם עשרים שנה אחרי), כל הזמן קיוויתי שמתישהו זה יעבור, שאני אחלים, שיהיה בסדר.
תראי, זה לא שלא בסדר. החיים שלי באמת מאוד טובים, יש לי ילדים מקסימים ויש לי בעל נהדר, שתומך וידע מההתחלה על הסיפור הזה וידע על הכתיבה ועודד אותי לכתוב ולהוציא, ובאמת החיים החיצוניים השתפרו מאז.
ובכל זאת, עברו עשרות שנים עד שהבנתי שלא מחלימים. זה לובש ופושט צורות, זה נראה כל פעם קצת אחר, אפילו מאז שהספר יצא זה נראה אחרת. בהתחלה הייתי מאוד מבוהלת ועכשיו אני קצת יותר רגועה, אבל את יודעת, כל יום אני מקבלת הודעות כאלו ואחרות מכל מיני אנשים שקוראים. אפילו היום, לפני שעה, מישהי כתבה לי וכל פעם זה הופך לי את הבטן מכיוונים אחרים.
לילדה ההיא בכל זאת היה חוסן להתמודד עם העולם. יכול להיות שאם היא הייתה יודעת שזה יימשך כל כך הרבה שנים, היה בזה משהו מאוד מייאש, אבל אני אומרת את זה ואני חושבת שלא הייתי רוצה לייאש אותה. באמת שלא. אפשר לבנות חיים וחיים טובים, אבל זה משהו שאי אפשר להיפטר ממנו.
הרומן והסיפור האישי של שרית סרדס-טרוטינו לא קלים לקריאה, לעיכול או אפילו למחשבה, אבל הם מביאים איתם דבר אחד חשוב: נקודת מבט כנה ובלתי מתפשרת על החיים עם טראומה. לצערנו, לא מעט נשים שנפגעו יוכלו להזדהות עם התחושות הקשות, הבלבול והכעס שעולה מהרומן, מה שהופך את הקריאה לכזו שדורשת לא מעט הכנה מראש. עם זאת, הקריאה שלו יכולה לחשוף אותנו לנקודת המבט של הנפגעת, שלא בהכרח רואה את עצמה כקורבן, ולא רוצה שיתייחסו אליה כאל כזו.
