"יאללה אני שוברת שתיקה על הזין שלי. ב-2018 יפתח בר פרסם מודעה בקבוצה שכונתית על טיפול שיאצו מוזל. זה בא לי בול ואין לי כסף לטיפולים כאלה בדרך כלל. כמובן שזה היה נאיבי מצידי אבל בסדר. הגעתי לקליניקה שנראית לג'יט ברחוב בלוך בת"א, הוא עשה לי מין שאלון על הרגלי תזונה, מצב נפשי, תרופות וכאלה. הוא ידע שאני סובלת מדיכאון ומחרדה ושאני על נוגדי דכאון.
בטיפול הראשון הוא שאל אם זה בסדר שהוא ייגע לי באזור החזה עבור הטיפול. אמרתי כן. הכל היה בסדר, הוא לחץ קצת בעצמות של בית החזה וכל הטיפול היה נראה מקצועי ולג'יט, אז קבעתי איתו עוד טיפול.
בטיפול הבא הוא כבר ממש גלש לחזה שלי. זה הגיע לרמה שכל השדיים שלי חפונים במלואם בכפות הידיים שלו. זה מאוד הפריע לי והטריד אותי, אבל חשבתי שאני כנראה stuck up וככה זה. יצאתי בתחושה מאוד רעה ומבולבלת. ביטלתי איתו את הפגישה הבאה והוא רוצה לדעת למה, וזה מה שאפשר לראות בשיחה בינינו. אפשר לראות כמה מבולבלת וחוששת הייתי, וכמה הוא משתמש בטרמינולוגיה היפית וטיפולית כדי להשתיק את הנרטיב של הפגיעה. הרגעתי אותו שהכל בסדר ובעיקר רציתי שהאינטרקציה בינינו תיגמר.
זה לא באמת הניח לי אז העליתי שאלה בקבוצה סגורה על האם זו טכניקה מוכרת בשיאצו. התגובות היו חד-משמעיות. מישהי שאני לא מכירה השיבה בתגובות שזה נשמע לה כמו משהו שהיא חוותה ואם אפשר לפנות אליי בפרטי. אפשר לראות את השיחה בינינו. אני חוטפת התקפי חרדה בכל פעם שאני עוברת בבלוך, וזו הייתה הדרך לפסיכולוגית שלי לפני שהיא עברה מקום. כיום אני נמנעת מהרחוב הזה באופן כללי. הוא ממשיך לכתוב הצעות על טיפול בהנחה".
את הפוסט הזה פירסמה אמונה (מוני) ספירא, 27, אחת מחמש הנפגעות של המטפל האלטרנטיבי יפתח בר שבחרו להתראיין לכתבה. היא עשתה זאת על רקע השיח הסוער ברשת סביב המנהיג הרוחני והתוקף המיני הסדרתי ארז ארג'ונה, ששלח יד בנפשו ימים ספורים טרם פרסום תחקיר פוליטיקלי קוראת בעניינו. "הסיפור של ארג׳ונה שם את זה במחשבותיי שוב, יחד עם איך שהקהילה האלטרנטיבית מאוד מתקשה או מסרבת להוקיע אותו בצורה חד משמעית", מספרת ספירא. "זה מאוד הכעיס אותי וזה הזכיר לי איך הוא (יפתח בר) מרח אותי עם 'בפעם הבאה תנשמי עמוק'. לא. בפעם הבאה אל תחפון אותי".
בעקבות התעוררותה המחודשת של הטראומה ובצעד אמיץ ויוצא דופן, שיתפה ספירא את הפגיעה שנגרמה לה על ידי המטפל כשהיא מציינת את שמו המלא. ספירא ידעה כי המהלך חושף אותה לתביעות דיבה ולשון הרע, ואכן, זמן קצר לאחר מכן פנה אליה יפתח בר באיום שיעשה כן. למרות החשש מהאפשרות שיתבע אותה, ספירא נחושה בדעתה להפיץ את שמו ולהזהיר מטופלות עתידיות. "העובדה שהוא שם בחוץ ממשיך לטפל לא מניחה לי", לדבריה.
כיום, במבט לאחור, ספירא מבחינה בבירור כי עברה ניצול, אך ב-2018, זמן קצר לאחר שסיימה את הטיפול, התקשתה לנסח מה בדיוק קרה בין קירות חדר הטיפולים. התייעצות בקבוצת פייסבוק סגורה אוששה את חשדה כי הטיפול שנעשה לה איננו מקובל או תקין, וכי יפתח בר ניצל את האמון שנתנה בו, כמטפל מוסמך, כדי לגעת באיבריה המוצנעים. בחסות אופיו המסתורי של הטיפול האלטרנטיבי, טשטש בר את גבולותיה של ספירא ואלחש את האינטואיציות שלה.
הסלמה בגבולות הטיפול
נפגעות נוספות, שסיפוריהן מופיעים כאן, מתארות גם הן טשטוש גבולות דומה. קרן (27), שם בדוי, נקלעה לפרקטיקת הניצול של בר בדצמבר 2019, בהיותה בת 25. באותה התקופה מצבה הבריאותי התדרדר מבחינה פיזית ונפשית כאחד והיא החליטה לפנות לרפואה האלטרנטיבית לקבלת עזרה. לאחר שפירסמה פוסט בנושא בקבוצת פייסבוק לחיפוש מטפלים, פנה אליה בר באופן אישי.
"לא רציתי מטפל גבר, אבל הסתכלתי אצלו בפרופיל, והרגשתי שזה שהוא נשוי מגן עליי", מספרת קרן. לאחר פגישת ראיון ארוכה החל הטיפול, שנמשך לדבריה כעשרים מפגשים. היא התמסרה לטיפול באופן מלא, כולל מעבר לתפריט מצומצם וקפדני בהוראת בר, מתוך ציפייה להצלחת התהליך. לכן כשביקש בר את הסכמתה לגעת לה בחזה, מבעד לחולצה, קרן ענתה בחיוב.
"הוא לחץ בצידי החזה ובסטרנום (עצם החזה) ואני הבנתי שזה חלק מהטיפול", מספרת קרן. "היה בזה היגיון, החזה זה באמת איפה שנושמים ויש בו הרבה שרירים". ההיגיון הלך והתמוסס כאשר אופי המגע ומיקומו השתנו באופן הדרגתי. "בהתחלה זה היה בצדי החזה ומעל החולצה, ואחר כך הוא הכניס אותה מתחת לחולצה ומתחת לחזייה והתחיל לחפון את השד עצמו", לדבריה. "זה הלך והידרדר. בפעם האחרונה שהייתי אצלו, שכבתי ערומה לחלוטין על המיטה, בלי סדין שמכסה אותי, רק עם תחתונים, והוא עשה לי עיסוי. זה הרגיש לי יותר מדי".
את החוויה שעברה חלקה עם גבר שאיתו יצאה באותה תקופה. הוא טען בפניה כי הטיפול שהיא מתארת אינו תקין. "היה לי נורא קשה לשמוע את זה מבן אדם חיצוני כשאני מבפנים", משחזרת קרן. "עדיין לא הבנתי שזה לא בסדר, כי כאמור סמכתי על המטפל שלי". למרות ההלם והקושי, בפגישה הבאה עם בר היא שטחה בפניו את תחושותיה. "אמרתי שאני מרגישה בכל פעם הסלמה בגבולות הטיפול ושזה נראה לי לא הגיוני לשכב ערומה שם", אומרת קרן. לדבריה, בר השיב לה תשובה דומה לזו שניתן לראות בהתכתבות עם ספירא. "משהו בסגנון, 'סליחה שנפגעת, טוב שאת אומרת לי' – מן התנצלות כזאת שלא לוקחת אחריות", היא מספרת.
קרן חוותה טראומות מיניות קשות בחייה, כשהקשה מכולן פקדה אותה בגיל 14. בהשוואה לזיכרון ההוא, את מה שחוותה מיפתח בר היא לא מחשיבה לטראומה אלא לפגיעה. עם זאת, הפוסט שפרסמה ספירא טלטל אותה עמוקות. "אתמול כשזה קפץ מולי, זה הכאיב לי נורא", לדבריה. "הרגשתי הזדהות מוחלטת עם מה שהיא כתבה. אני יודעת שאחרי הטיפול, כשנכנסתי לסיטואציות מיניות ונגעו לי בחזה, זה היה לי קשה".
משני העימותים שהמטופלות מתארות, עולה פרקטיקה חוזרת של גזלייטינג. במילים עדינות ונוסחים טיפוליים הוא מגלגל את האחריות אל הנפגעות ומצייר את תחושותיהן כסובייקטיביות לחלוטין, מנותקות מכל הקשר, כאילו אינן תולדה של פעולה מכוונת מצדו. אם במקרה של ספירא עוד ניתן היה לטעות ולחשוב שמדובר במעידה חד פעמית, אי הבנה או עניין של חוסר תשומת לב – שנה לאחר מכן, ב-2019, אפשר היה לצפות מבר ללמוד מהטעות. אך כפי שניתן לקרוא, מהעדויות עולה דפוס חוזר של פגיעה ושל טשטוש.
"וכך הוא!" – ארז ארג'ונה, מטפל רוחני: כרוניקה של אלימות שנמשכת עשורים
"אמרתי לו שאני לא רוצה שנגיע לשם"
הדפוס הזה נמשך גם לימינו אנו, שנת 2021, כאשר נטע (שם בדוי) ביקרה בקליניקה של יפתח בר לצורך טיפול בכאבים. לאחר שהתרשמה מהביקורות החיוביות על בר, פנתה אליו לטיפול משולב – טווינה ושיאצו. "מה שבילבל אותי זה שמבחינת הטיפול עצמו הוא היה מאוד מקצועי", היא מספרת. "היה הרבה היגיון בדברים שהוא אומר והרגשתי שהוא יודע מה הוא עושה". הטיפול השני כבר גלש לטריטוריה פחות מקצועית. "הוא התחיל ללכת לכיוון של החזה, וזה הרגיש לי לא במקום", לדבריה. "יצאתי בבלבול".
כדי להפיג את הבלבול בדקה נטע ברשת האם מגע בחזה מקובל בטיפולי טווינה ושיאצו. באחד המאמרים קראה שמגע כזה עשוי לסייע לטיפול, אך רק לאחר קבלת רשות מהמטופלת. "חשבתי שאם המגע בחזה יכול לעזור זה יותר לגיטימי, אבל עדיין לא הרגשתי בנוח עם זה, והחלטתי להגיד לו", לדבריה של נטע. "הוא ענה לי, 'ברור לך שזה לא משהו מיני, נכון?'. הוא הוסיף שזה חלק מהטיפול ונועד לפתוח לי את הנשימה, ואמרתי לו שאני מבינה אבל שזה לא נעים לי ושאני לא רוצה שנגיע לשם. הטיפול התחיל, והוא שוב נגע לי בחזה ומישש. זה היה מגע ישיר כזה".
בשלב הזה, נטע כבר לא התנגדה. "עברה לי מחשבה שאולי בכל זאת זה יעזור לי", היא מספרת. "אני משתדלת תמיד להפעיל שיקול דעת, אבל כשקראתי את הפוסט חטפתי שוק, כי פתאום נפל לי האסימון. איך הייתי כל כך סתומה? מה חשבתי לעצמי? בדיעבד זה ברור לי, איך זה יכול היה לעזור לי? זו לא הייתה לחיצה נקודתית בשריר או משהו, זו היה מיני". מדבריה וקולה עולה הלקאה עצמית קשה, אך בו בזמן נטע מבינה בדיוק מדוע לא עצרה את הטיפול. "באותם רגעים זה מבלבל, כי לפעמים הוא כן עושה תנועות שמרגישות מקצועיות, ומשם זה גולש לחפינה כזאת", היא מספרת.
להכיר בגבולות האדומים
שני (שם בדוי), צעירה בשנות העשרים המוקדמות לחייה, גם היא נפגשה עם יפתח בר במהלך השנה האחרונה, לצורך טיפול בכאבי גב. בעקבות המלצות שקראה ברשת, החליטה להיפגש עם בר לטיפול טווינה, אך פגישה אחת עמו הספיקה לה כדי להדיר את רגליה מהקליניקה שלו. "בהתחלה הוא עושה איזשהו אבחון כזה", מספרת שני. "הוא היה נראה לי מאוד רגיש בהתחלה, אבל גם הרגשתי שהיחס שלו קרוב מדי מבחינת שפת הגוף שלו".
במסגרת האבחון, ביקש בר את הסכמתה למגע בחזה. "הוא ניסח את זה ככה שהרגשתי שיהיה לא הגיוני מצדי לומר 'לא'", משחזרת שני. "משהו כמו, 'אני רק רוצה לוודא שזה בסדר – במהלך הטיפול יהיה מגע שקרוב לחזה ולישבן'". השאלה טרדה את מנוחתה של שני, אולם היא התנסתה בעבר בטיפול טווינה, ונזכרה שאכן המגע התקרב לעתים לחזה או לישבן. "אמרתי כן", לדבריה. "הכאב שלי היה כל כך נורא, היו ימים שלא הצלחתי לזוז, ורק רציתי שהטיפול יצליח".
הטיפול התחיל, ושני נשכבה לבקשתו על הבטן. "הוא נגע לי בכל מיני נקודות זה הרגיש טיפולי, אבל מדי פעם הניח על הישבן את היד וחפן", היא אומרת. "הגעתי לנקודה שבה אני מרגישה לא נעים להפסיק, כי נתתי את האישור שזה בסדר. קפאתי. בדיעבד הייתי צריכה להגיד שזה לא נעים לי. הוא צריך להכיר את הגבולות האדומים של המטופלות שלו כדי שהן ירגישו בנוח. יצאתי משם מזועזעת, לא הצלחתי להגיד לו כלום. יום אחרי הוא שלח לי הודעה ושאל אם הטיפול עזר לי. לא הייתי מסוגלת לענות לו".
טל (שם בדוי), בשנות ה-30 לחייה, נפגשה עם בר לפני מספר שנים כשהיא סובלת מכאבי גב. "כל הוייב ממנו היה מאוד מוזר", היא מתארת. "לא הייתה לי תחושה מאוד נוחה בטיפולים אבל אמרתי, אני אתן לזה עוד ניסיון. בפוזיציה מסוימת שחזר עליה מספר פעמים הוא נגע לי בחזה, וזה היה לי מוזר כי עשיתי שיאצו בעבר, ולא עשו לי את זה". כבר אז, הניחה טל שהמגע בחזה איננו חלק מקובל מהטיפול.
"לא הרגשתי פגועה ומוטרדת, לא נשארה לי טראומה, פשוט הרגשתי שזה לא במקום ולא נכון לי, ולא רציתי להמשיך ככה", לדבריה. "חשבתי, 'בסדר, אולי הוא לא עובד בצורה שמקובלת או שנוחה לי, אבל הוא לא בהכרח רוצה להטריד'". על אף שהיא מדגישה כי לא נגרמה לה טראומה, תחושתה כבר אז הייתה כי התנהלותו של המטפל הייתה בלתי תקינה.
טל זיהתה את בר כבר מהפוסט הראשון של ספירא, שלא הציג כל פרט מזהה לגביו. "כתבתי לה שהמקרה שהיא מתארת נשמע לי מוכר והצעתי לה לכתוב לי אם היא רוצה לבדוק אם זה אותו אחד, וזה אכן היה הוא", היא מספרת. "לא חשבתי לעשות עם זה משהו בזמנו, אבל זה כן חיזק את תחושתי הראשונית שזה לא לעניין" .
שלבי העבודה והקודים הברורים
הצצה בתקנון של איגוד מקצועות העיסוי מגלה בבירור כי יפתח בר גלש מגבולות הגזרה המקובלים. על פי התקנון, "הטיפול בשריר החזה הגדול הנמצא בחלקו העליון של בית החזה (Pectoralis magor), אפשרי כאשר המטופלת במנח ישיבה או שכיבה והוא מתבצע רק כאשר רקמת השד אינה גולשת ומכסה את השריר. בכל מצב, חובה לדאוג לכיסוי השדיים".
גם לדברי תמיר (שם בדוי), מטפל במגוון השיטות המוזכרות כאן מזה 12 שנה, מתוארת כאן חציית גבול ברורה ושיטתית. "אין סיכוי בעולם שמותר למטפל לגעת בחזה של אישה", הוא מדגיש. "אם היא אומרת שיש לה מועקה, אפשר להניח אבן חמה או או להניח מנורת חימום, או לעסות קצת אבל בין השדיים, במרכז החזה. אין שום סיבה לעסות את השדיים".
באשר לנגיעה בישבן, יש לו הסתייגות. "הרבה פעמים עובדים על ישבן כדי לעסות את השרירים זוקפי הגב, והאזור הזה חשוף כי עובדים עם שמן". אך גם לפני שניגשים לאזור הישבן, מבהיר תמיר, על המטפל לברר עם המטופלת האם היא מרגישה עם זה בנוח, ולהסביר לה בדיוק מה הולך לקרות ולשם מה. "אני לא מעז לגעת לפני שאני מתיישב מול המטפלת ושואל אם זה מתאים לה", לדבריו. "יש שלבי עבודה מאוד ברורים וקודים מאוד ברורים".
תגובתו של יפתח בר
אני מטפל מקצועי שהוכשר במשך 7 שנים לעבוד בטיפולי מגע בשיאצו, טווינא, עיסוי תאילנדי ודיקור סיני. ב15 השנים בהן אני עובד טיפלתי באנשים רבים ואני רואה בזה שליחות לעזור להם להפסיק לסבול מכאב ולחיות חיים מאוזנים וטובים יותר. נושא הגבולות בטיפול חשוב לי מאוד ואני שומר עליהם ברורים אצלי בקליניקה.
אני מבין שמנקודת המבט של המטופלות במקרים המתוארים כאן נחצה גבול מבחינתן ונוצרה פגיעה עליה אני מצטער מעומק ליבי. לא הייתה לי כוונה לפגוע באף אחת והידיעה שיש מטופלות שחשו פגיעה ממני במהלך טיפול שנועד לרפא ולעזור, גורמת לי לכאב ומדירה שינה מעיניי. אם היו פונות אליי עם הפגיעה שחוו, הייתי פתוח לשמוע, לקחת על זה אחריות ולומד מזה להמשך.
בשנה האחרונה ללימודים שלי לימדו אותנו לטפל בבית החזה ואזור הצלעות תוך כדי שמירת מרחק בטוח מאיזור אינטימי, כדי לעזור במגוון של בעיות כמו חרדה, מתח, דכאון וחוסר אנרגיה וכן מצבים פיזיים שונים כמו קושי בנשימה, ליחה המצטברת בריאות, כאבים בכתפיים, בגב ובשכמות. הטיפול מאפשר פתיחה של המרווחים הבין צלעיים ומעודד את היכולת לנשום עמוק יותר ולהרפות, מה שכבר מייצר רוגע והתחלה של שינוי במצב. אני עומד מאחורי מה שעשיתי כי אני יודע שהכוונה שלי הייתה טיפולית לחלוטין ולא הייתה בה כוונה רעה. אני תמיד מבקש אישור עוד לפני שאני מתחיל בגלל הרגישות המובנת מאליה, ומוודא תוך כדי שזה אכן נוח והכל בסדר.
בנוגע למקרה עם השמיכה החסרה – מודה כי במקרה זה טעיתי בשיקול הדעת. עבדתי בחדר שונה מהרגיל ולא שמתי לב שאין בו שמיכה לכיסוי המטופלת לאחר טיפול בכוסות רוח המתבצע על גב חשוף. זה קרה פעם אחת בלבד במשך 15 שנים, מיד בסיום הטיפול התנצלתי בפניה והודיתי בטעות שלי אחרי שאמרה לי שהרגישה חשופה ונפגעה ממני.
הפער בין הפגיעה שנוצרה לבין הכוונה הטיפולית שלי לעזור הוא עצום, קשה לעיכול ומטלטל אותי לעומק. הלכתי להדרכה מקצועית סביב הנושא כדי להבין מה השתבש בדרך וללמוד איך אפשר היה להמנע מפגיעה. הבנתי שחלק גדול מהעניין היה חוסר תקשורת ולא הועבר באופן ברור מספיק מה היא הטכניקה הטיפולית בה אשתמש ולכן, נוצרה פגיעה. במחשבה לאחור, אני מבין שבנוסף, כנראה לא הייתי רגיש מספיק לקלוט מצבים מורכבים בהם שימוש בטכניקה זו לא מתאים ועלול לייצר פגיעה. היכולת לזהות מצב של קפאון הוא משהו שלא למדתי עליו בכלל במהלך ההכשרה הארוכה שעשיתי. אני מרגיש שיש כאן לקח שכל מטפל במגע צריך ללמוד ולדעת לזהות כדי להתמודד טוב יותר במצבים כאלה.
הפרסום הפומבי הזה מבייש אותי כמטפל מקצועי וכבן אדם ומנסה להציג אותי באור של תוקף ופוגע סדרתי. זה לא נכון ולא הוגן להציג מספר מקרים בודד בהם טעיתי, וללא כוונה רעה פגעתי, כתמצית העבודה שלי במשך כל כך הרבה שנים. בשונה ממקרים מובהקים של פגיעה מינית ואונס במהלך הטיפול, בהם ברור מי רע ומי טוב, מי הקורבן ומי המנצל, כאן אנחנו נמצאים בתחום שונה לגמרי, מעט אפור ומבלבל. השיח סביבו צריך היה להיות אחר – כזה המבין את המורכבות הקיימת בעולם הטיפול במגע ומנסה לכבד אותי כמטפל שניסה לעשות את הטוב ביותר מבחינתו כטיפול מקצועי, גם אם טעה בדרך.
למרות הכאב שאני חש באופן אישי על בשרי ממש, אני מאמין שאנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך חשוב ועוצמתי להתפתחות החברה האנושית כולה. אני חושב שהוא מבורך ואני בעד שנשים יקבלו את הכוח ואת הקול להשמיע על כל פגיעה שנחוותה אצלן. כולי תקווה שנוכל לקחת את כל מה שעולה ולהגיע לאפשרות של שינוי וריפוי המתח בין המינים בחברה בכלל ובעולם הטיפולים, בפרט. באופן אישי, חשוב לי לקחת אחריות על הפגיעה שנוצרה ולשתף שזה לוקח אותי למסע אישי של התפתחות ולמידה איך להיות מטפל רגיש יותר.
חבל לי שהפנייה שלי למערכת פוליטיקלי קוראת בבקשה לעשות תהליך גישור כדי לאפשר ריפוי ותיקון הפגיעה שנוצרה, נענתה בשלילה. ההצעה עדיין בתוקף ואשמח לדעת מה אני יכול לעשות לעזור להן ולי בתוך כל הסיפור הקשה הזה. עצוב לי שנבחרתי לשמש כמקרה דגל עבור כל המטפלים הגברים כדי לייצר שיחה סביב נושא של גבולות בטיפול במגע. היה אפשר לטפל בזה בדרך רגישה יותר ומכילה שתאפשר התפתחות ולמידה, מבלי לפגוע בשמי הטוב בפומבי.
לסיום, אני רוצה להודות למי שתומך בי ובמיוחד לאשתי שעברה איתי ימים קשים של חרדות וחוסר וודאות מה הולך לקרות והמשיכה להאמין בי וביושר המקצועי שלי למרות הקושי והכאב מול נשים שחוו פגיעה. תודה גם לחברים שתמכו בי בדרך ולכל מי שעוזר לי להתמודד עם אחד הדברים הכי קשים שעברתי בחיי.
נציין שאכן הוצע על ידי בר לקיים הליך גישור בינו לבין הנפגעות, הנפגעות העדיפו לוותר. להלן תגובתן של שתיים מהן על הדברים:
אנחנו פנינו ליפתח בר הרבה לפני פרסום התחקיר ובאופן פרטי, לאחר שהוא פגע בנו מינית. הפניות שלנו, כל אחת בנפרד, נענו בהכחשה ובהעברת האחריות אלינו תוך שימוש ציני בטרמינולוגיה טיפולית.
כאשר יפתח בר פנה אלינו באמצעות מערכת פוליטיקלי קוראת רק לאחר שהבין כי עתיד להתפרסם עליו תחקיר, היה ברור לנו כי מדובר בצעד שנועד: א. להשתיק אותנו, הנפגעות ב. להאיר את עצמו באור חיובי.
נטילת אחריות אמיתית מצד יפתח תהיה פרישה ממקצוע טיפולי, הודאה במעשיו ובכוונותיו, וטיפול נפשי עבור עצמו כדי להשתקם ולא להוות סכנה לנשים. להציע לנו הליך גישור רק כאשר עומדת להתפרסם עליו כתבה היוותה אמצעי לדחות את פרסומה (כפי שאכן קרה), ולכן הבהרנו כי אנו מסרבות לשתף פעולה.
תגובה אחת
האם יש התקדמות בנוגע לפרסום הכתבה על יפתח? צריך עדויות נוספות?