מאת: חלי טל שלם 

כשההצגה מתחילה אני רואה אשה בודדה בידה של שי פרסיל, הבובנאית, אבל תוך שניות ספורות פרסיל נשכחת כמעט והאשה נוכחת, על אף שהיא "רק" בובת יד. כל כך נוכחת. הכל רועש לה בחוץ (לרגע היא מעזה ונפתחת דלת קטנה אל החוץ והרעש מתקיף אז היא תכף ומיד סוגרת) וטוב לה בפנים.

אני נזכרת בשורות מתוך שירה היפה "פורטרט" של דליה רביקוביץ, אולי הן אחת שי והבובה- אשה. והיא בודדה. כל כך בודדה.

היא מכינה לה פופקורן וצופה בסרט אנחנו לא רואים אבל שומעים במה היא צופה, הקולות הופכים למעשה אהבה, והבובה טורפת את הפופקורן כמו משתתפת במעשה מבעד למסך. טורפת עצמה לדעת, כמו חיה דרך חייהם של אחרים, רק לא באמת. רק מאד מאד מוגנת במאורה שלה. במערה שלה.

זוהי ההתחלה של "בדדה" יצירת במה אינטימית בתיאטרון בובות וחפצים, המזמינה הצצה אל שגרת החיים של בדדה- אישה שחיה לבד בדירתה הקטנה, ואין לה קשר עם החוץ. מתוך כך היא יוצרת יחסים עם הבית עצמו וחפציו, מזינה וניזונה מעולם פנימי, חרדתי ועשיר בדמיון. יחסיה הסימביוטיים של בדדה עם הבית מעוררים חשיבה מחודשת על חופש תנועה נפשי ופיזי ומדגישים את הפער בין מה שאנו רואים ושומעים למה שאנו חווים ומדמיינים.

בדד, כמה טוב לא לדעת / שידך כבר נוגעת בידו של אחר

בשלב הבא במופע היא נשברת ומתקשרת, ואולי זה הוא שצלצל והיא כל כך מאושרת.

הוא מגיע. מגיח בצורת מהדק. רבוע, עם קצוות חדים מלבניים. היא מצחקקת. הם שותים אלכוהול. נשיקותיו -סיכותיו דוקרות, מנקרות אותה וטוב לה אבל גם רע. היא לא לבד, אבל האם היא יחד? טוב לה אבל גם כואב. בסוף הוא הולך. ונדמה שטוב לה ככה. גם לשי, שמתקן העץ הבנוי סביבה הולך ומתהדק לגבולות גופה.

המתקן הזה מזכיר לי עבודה קודמת/ מוקדמת של שי – מזרן ספוג ענק חתוך לפי מידות גוף של זוג, אבל בנפרד. להכנס לתוכו זה לשקוע בו ממש מוקפת בתווי מתאר גזורים מהודקים לגוף. פרסיל חוקרת את המפגשים בין גוף וחומר – היא תספר לי אחרי – ואלה מהווים בדרך כלל גם את הבסיס לפעולה הפרפורמטיבית.

הֵגַפְתָּ חַלּוֹנוֹת דִּירָה קְטַנָּה

שֶׁלֹּא יִרְאוּ אֵיךְ שְׁנֵי צְלָלִים הוֹפְכִים אֶחָד.

הֵגַפְתָּ חַלּוֹנוֹת דִּירָה קְטַנָּה

וְלָהּ אָמַרְתָּ שֶׁאַתָּה לְבַד.

 

לֹא, לֹא אָבוֹא הַיּוֹם וְלֹא אֶגַּע בְּךָ

לֹא נִזָּכֵר יַחְדָּו בַּלֵּב הַחַי,

פּוֹעֵם עַל חוֹף הַיָּם מוּל מִשְׂרָדְךָ.

 

בַּהַקְדָּשָׁה על בִּיּוֹגְרַפְיַת יוֹנָה ווֹלַךְ

כְּתַב יָדְךָ נִרְעַד,

כָּתַבְתָּ לִי שָׁלוֹשׁ מִלִּים:

אַתְּ לֹא לְבַד.

(הזמנה לחתונה מתוך: "את לא לבד" / חלי טל שלם )

טוב לה פתאום, לבדדה, אחרי שהלך. היא מדליקה קומקום ושותה כוס קפה בתשוקה וניכר שזה רגע משמעותי שלה עם עצמה, מתנקז יחד עם המקום המיוחד השמור לביסקוויט בו היא נוגסת בהנאה (הפעם פרסיל, לא הבובה). האור החזק מעיר על פניה העירומים ואני מציינת לעצמי שהיא נראית יפה. יפה מאד בבדידותה.

בדד אלך גם תפילה אין לי / בדד בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום

ואז בדיוק כשטוב לה עם עצמה – מגיח הדיכאון. מתדפק על הדלת כמו בובה בדמות שכן, אבל כבר כש"בדדה" מאפשרת לו להיכנס, הם נראים תאומי נפש דומים. ראשו שפוף, כמו כל הגוף. והוא עצוב ומעשן והעצב ממלא את החלל. כשאני משתפת במחשבותיי את פרסיל היא נשמעת מרוצה. הדברים אותם הגתה ובראה אכן חלחלו.

בדד, כמו השמש אנדודה

בדד, במדבר הלוהט

בדד, גם דמעות הן רק הבל

שיר מזמור אין לסבל

שיר מזמור של אילמים

המופע כולו ללא מילים. רק צלילים – רדיו, טלויזיה, קומקום רותח, נקישות מהדק, צווחות, נהמות, אנחות, שאון הרחוב הסואן. חריקת הדלת. דפיקה בדלת. בכי של תינוק (מהדק קטן הגיח לעולם).

במהלך המופע מנעד הרגשות והיחס שלי אל הלבדיות של הדמות מתרחב ומתכווץ במהירות. אני חושבת: כמה רלוונטי לתקופה. אני מרגישה איך הלב נכמר.

שעתיים קודם לכן, לפני ההצגה, פילסתי את דרכי בקור הירושלמי אל ה"מזקקה", תוהה איך אנשים נמצאים בחוץ, מבלים. הכל זר לי, היציאה בערב אחרי כל כך הרבה זמן שלא. מציאת החנייה בקלות יחסית. האנשים המתגודדים ברחוב. נכנסת בהתלבטות ומצטרפת אל התור בקופה לרכישת אלכוהול. הדיבורים צורמים לי, ההתקהלות. יוצאת חוצה את הכביש אל הפאב ממול שריק כמעט לגמרי. מזמינה קולה זירו ומנשנשת בוטנים. זוג במרחק בטוח ממני מתלחש. מציצה אל שפת הרחוב השנייה. כאן בטוח לי. אכנס רק כשההצגה תחל.

אני מנסה בכל זאת למצוא כסא בחוץ ומסתבר שתפוס. מתבוננת. אנשים לא באים בבודדים. אבל אני בחרתי לבוא לבד.

בזמן שאני מביטה בהצגה אני מופתעת לגלות בכל פעם מחדש עד כמה נהדר ויפה הוא הלבד. עד כמה מדויקת היא היצירה כשהיא נובעת מחקירה אמיתית של מצבי צבירת הלב. "מבדידות האנשים הופכים קשים / מעטים יוצאים ממנה נשכרים / יש הפוחד מהדממה יש המגלה בה נשמה" (יהונתן גפן).

בדדה I המופע הבא 1.3.2021 המזקקה ירושלים, ובחודש מאי בתיאטרון תמונע בתל אביב

* שי פרסיל היא בובנאית ויוצרת בתיאטרון ופרפורמנס, בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי וחממת תיאטרון הקרון.

** ציטוטי השיר בסקירה הם מתוך השיר "בדד" לזוהר ארגוב (מילים עמשין לוין ועוזי יהב)

לקריאת מאמרים נוספים בנושאי תרבות לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: מתוך המופע "בדדה", צילום: אילן בשור

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

חביבה מסיכה, זמרת ושחקנית תיאטרון יהודייה-תוניסאית משנות העשרים, הייתה דמות נערצת ואהובה הן בציבור היהודי והן בציבור התוניסאי הכללי. היא הייתה אישה יפה, ססגונית ושנויה במחלוקת, שניהלה חיי אהבה מגוונים וסוערים עם נשים וגברים, באופן פומבי ומוחצן. בגיל 27 נרצחה בידי מאהב יהודי קנאי. בספר שפורסם בשנת 2023 מסופרים קורות חייה.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.