ביום העצמאות בקנדה לפני שבע עשרה שנים, אני הייתי שליחה צעירה ואת כל היום העברתי בטקסים ובנפנוף דגלים. אבל בסוף, בערב, כשבאמת רציתי להרגיש קצת את הישראליות שלי הלכתי לחנות הוידאו שהייתה קרובה אלי ושכרתי לערב אחד את הסרט "כנפיים שבורות".
ישבתי שם מול המסך ובכיתי יחד עם מאיה כשאמרה את המילים "נכון לא נורא? כל החיים המחורבנים האלה, נכון לא נורא? וגם על אבא, נכון לא נורא?" ולאט לאט נשמתי את התשובה של יאיר אחיה "נכון, לא נורא. ממש לא נורא". וסוף סוף, הרגשתי שמישהו מדבר את השפה שלי.
אחד הדברים המיוחדים בקולנוע הישראלי הוא שבעוד הקולנוע האמריקאי מעודד אותנו לאסקפיזם, הקולנוע הישראלי לא רק שנשאר עם בעיות היום יום שלנו אלא גם מעצים אותם ומגדיל אותם. ובמשך שעה וחצי אין לנו יכולת לברוח מהם, אנחנו יחד איתם על המרקע, חייבים להתמודד.
בספר "סרט כחול-לבן" מתמודדת חמוטל מעפיל ורסנו עם ייצוג המיניות בקולנוע הישראלי. היא סוקרת את השינויים וההתפתחות שעברה המיניות בקולנוע הישראלי מראשיתו ועד העשור האחרון. לטענתה האופן שבו מופיעה המיניות בסרטים משקפת את הקודים התרבותיים העמוקים של החברה הישראלית והערכים המובילים אותה.
החלוץ יכבוש את יצרו: מיניות שגויסה לטובת המאמץ הציוני
לפי התיאור של מעפיל ורסנו ב"סרט כחול-לבן", מראשיתו של הקולנוע הישראלי ועד לשנות ה60 של המאה העשרים גויסה המיניות לטובת המאמץ הציוני והיא נעשתה מותרת וראויה רק בהקשרים לאומיים. דמותו של החלוץ התאפיינה בכיבוש היצר המיני. בחברה שתפסה את התשוקה הפרטית כפגיעה אנושה בקולקטיב הוסבה התשוקה המינית אל האדמה או המלחמה והמין מילא את תפקידו על ידי המשכיות החברה באמצעות הולדה.
למשל, בסרט "הם היו עשרה" של ברוך דינר משנת 1960 מתוארת חבורה של חלוצים בני העלייה הראשונה. בני החבורה הם תשעה גברים ואישה אחת שנשואה למנהיג החבורה. הסרט מתמקד בזוג הנשוי, יוסף ומניה ומתאר את הקונפליקט שהם מצויים בו. בין הרצון שלהם לממש את אהבתם הפרטית לבין טובת הקולקטיב.
מעמדם של יתר חברי הקבוצה שונה מהותית מזה של יוסף. בהיותו היחיד שאשתו נמצאת לצידו הוא נתון בקונפליקט פנימי ייחודי. מצד אחד עומדים חייו הפרטיים וקיומו כחלק מזוג ומצד שני חייו הציבוריים והציפייה לשמש כמנהיג הקבוצה. יוסף מצופה לוותר על תשוקותיו ולא להיכנע לגופו. סופו של הסרט מאשר את החזון הציוני. מניה מתה בקדחת אך מותירה אחריה הבטחה להמשכיותה בדמות תינוקת.
ישראל שלאחר רבין: משבר גבריות שמפנה מקום למיניות נשית עצמאית
לעומת זאת, הסרטים שנוצרו בעשור הראשון של שנות האלפיים עוסקים בחברה המתמודדת עם היעדרה של דמות אב. אם בתחילת הקולנוע הישראלי היה הגבר הדמות המרכזית, הרי שבראשית שנות האלפיים הסרטים מתעסקים בעיקר בנשים שנשארות לאחר שהאב נעלם.
בסרט "כנפיים שבורות" בה האב נהרג מעקיצת דבורה והיעדרו נוכח לאורך הסרט ומניע את העלילה אף שהוא עצמו לא נמצא שם כלל. גם בסרט "מדורת השבט" מסופר על אם שמנסה לגבש חזרה את חייה אחרי שבעלה נפטר מסרטן. בשני הסרטים המוות הוא בלתי צפוי, שרירותי ונטול ממד הרואי ובשניהם הוא משמש כנקודת המוצא לעלילה שמתחילה לאחר המוות.
בשני הסרטים מקבל חוסר התפקוד המשפחתי בגלל היעדר דמות האב ביטוי קונקרטי באמצעות המכונית המשפחתית המקולקל. היא מגלמת את מה שאבד עם מות האב וגם את המשפחה שנותרה ללא נהג.
ב"סרט כחול-לבן", מעפיל ורסנו טוענת כי ייתכן שהמגמה הזו מושפעת דווקא מרצח רבין. רצח רבין הוא אירוע שכמעט לא זכה לטיפול קולנועי ישיר. אולם, העיסוק הקולנועי המרובה בעשור הקודם במותו של האב או בנטישתו משקף תחושות שהרצח חידד. לרצח רבין משמעות סימבולית של רצח אב. כך שאחרי רצח רבין הקולנוע הישראלי משנה את נקודת מבטו ומתאר חברה שנמצאת במשבר בשל אבדן הגבריות שלה.
אבל דווקא ההיעדר הזה, האבדן הכל כך בולט פותח פתח ליצירת ייצוג שונה של ההוויה הישראלית ומאפשר לביטוי חדש של מיניות לפרוץ, המיניות הנשית החדשה והעצמאית. ההיעדר הקשה הזה נותן מקום לאלו שנותרו כדי להרכיב מחדש את שברי הזהות הישראלית המנופצת. המכונית שנותרה ללא נהג נזקקת לנהגות חדשות, בדמות אמהות ובנות שיכנסו למושב הנהג וייקחו את המכונית אל האתגר הבא שלה.
גם כאן הקונפליקט המיני נוכח. בין הצורך בסיפוק אישי לבין הדאגה למשפחה. אחת הסצנות הקשות בסרט כנפיים שבורות מתרחשת כשמאיה, הבת הגדולה והאחראית, מחליטה לפתות את החבר שלה געגע. זו הפעם הראשונה שהיא עושה משהו למען עצמה, ודווקא אז היא שוכחת לאסוף את אחותה הקטנה מהגן ובעצם מזניחה אותה.
העריכה של הסצנה עוברת בין מאיה וגעגע אל אחות הקטנה שמחכה לבד ליד הגן ומחדדת עוד יותר את הדילמה בין האישי למשפחתי. בין הדאגה לאחר לבין סיפוק הצורך המיני. הסצנה הזו גם חושפת את הפחד מהמיניות המתפרצת ואת הסכנה הגלומה בהתמסרות לתשוקה ולסיפוק האישי.
לקראת סוף הסרט מאיה קוראת לאמה לעזרה ואז האם, דפנה, מבינה כי עליה לפרוש את כנפיה השבורות ולסוכך על בתה. כשהיא מוצאת את מאיה היא מערסלת אותה, מרגיעה אותה ולוקחת אותה חזרה הביתה. ההבנה כי עליהן להמשיך את החיים במתכונת חדשה מתבטאת בסוף הסרט כשהן מותירות את המכונית שנתקעה בדרך ותופסות טרמפ אל העתיד שלאחר מות האב.
"נכון לא נורא?" נוהגים בני המשפחה לשאול זה את זה בסרט כנפיים שבורות והתשובה שהסרט רומז לה היא – כן. זה נורא, אבל חייבים להמשיך הלאה, חייבים לחיות, כדאי לחיות והפתרון מצוי באימהות. חמוטל מעפיל ורסנו מתארת איך אחוות הנשים ממירה את אחוות הלוחמים. מתוך שבירה של הגבריות והיעדר דמות האב הקולנוע הישראלי של שנות האלפיים מייצר דגם חדש של מיניות עצמאית ופעילה.
סרט כחול-לבן בחיים עצמם? הישראליות שבונות מחדש את העולם
ואולי הדבר הזה קורה לא רק בתוך הספר אלא גם בחיים עצמם, ופתאום צפות ועולות גיבורות חדשות שמקדשות את כוח החיים, שמעניקות מבט אופטימי על העולם, שבונות מחדש את עולמם האישי וגם את העולם שסביבנו.
שתי דוגמאות אקטואליות לשינוי הזה ניתן למצוא בדמויותיהן של רונה רמון ושל מרים פרץ. רונה רמון שכלה את אילן רמון בן זוגה ואסף רמון בנה. היא הקימה את קרן רמון שפועלת לקידום מצוינות בקרב בני נוער, כשהיא הדליקה משואה היא הקדישה אותה "לכבוד העושים למרות הכאב ויוצרים מתוך החושך". מרים פרץ, שכלה את שני בניה, אוריאל ואלירז פרץ ומאז החליטה להקדיש את חייה למפגש עם בני נוער ולחינוך. כשהיא הדליקה משואה היא הקדישה אותה למשפחות השכולות שהן "גיבורות בעל כורחן, מעוררות השראה, שאת היגון הפכו לניגון ובכך מהוות מופת ודוגמא לרוח האדם".
שתיהן, התמודדו עם האבדן ויצרו למרות הכל יצירה חדשה. שתיהן, היו אנונימיות כמעט לפני האבדן הזה ולאחריו עברו אל המושב הקדמי, לכסא הנהג והתחילו להוביל ולכוון לאתגרים מיוחדים ופורצי דרך.
ואולי, פריצת הדרך האמיתית קרתה דווקא השנה, כשעדי גוזי ושירה איסקוב עלו להדליק משואה. שתי נשים, שערבות הדדית מחברת אותם. ללא שכול צבאי, ללא גבר גיבור שנעדר. פשוט שתי נשים גיבורות שהיחד שלהן הוא זה שזיכה אותן במשואה משותפת. עדי גוזי על ההקשבה שלה לשכנה במצוקה והנכונות לעזור. ושירה איסקוב על היכולת שלה לעמוד מול כולנו למרות הכאב והפגיעה הקשה ולהוות מודל לעוד נשים רבות ששואפות לצאת ממעגל האלימות. את הדלקת המשואה סיימה שירה איסקוב במילים "זה קשה וזה מפחיד אבל זה אפשרי וזה כל כך שווה את זה!".
הלוואי, שאפילו ללא השבר יהיו יותר ויותר נשים שניגשות אל המושב הקדמי של ההנהגה ואוחזות בהגה כדי להוביל את מדינת ישראל אל מחוזות חדשים.
לכתבות נוספות בנושא מיניות נשית לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: מתוך הסרט "כנפיים שבורות", חורש ואלד, שרון ברקת. תמונה של כריכת הספר "סרט כחול-לבן": הוצאת רסלינג
