מאת: גלית רומנלי
המסר שאנו מקבלות עוד לפני שבכלל נהיינו אמהות הוא: "אמא טובה – מניקה!". כאילו יש מתכון שאם תפעלי לפיו בדיוק: תהיי אמא טובה. אפילו ארגון הבריאות העולמי מציב לנו את הסטנדרט הנשגב של הנקה בלעדית עד גיל שנה. לא מעט מאיתנו, האמהות, מרגישות פגועות מהאמירות הכלליות האלו. שיח קיצוני של אמירות פשטניות וצרות כאילו מתעלם מהמציאות היומיומית של האם הטרייה, מהאינדיבידואלית הביולוגית, נפשית וכלכלית של כל אחת מאיתנו.
המושגים "טוב" ורע" לא מתאימים גם למציאות העכשווית בה אנחנו חיות: מושגי התא המשפחתי השתנו והתרחבו, מאזן בין עבודה לבית התערער, והורות שוויונית ובחירה חופשיה לאישה על גופה מהווים מרכיב חשוב בחיי המשפחה. בעשרות השנים האחרונות ההגדרות שלנו השתנו והפכו למגוונות יותר, במטרה להיות חברה מכילה. האם לא הגיע הזמן שנרחיב גם את השיח על האכלת תינוקות על מנת שיהיה מכיל יותר גם הוא?
אז איך נשנה את השיחה? הצעד הראשון הוא ללמוד שיש שלל של סיבות בהן האם לא מניקה. לעיתים הן מתוך בחירה, למשל אם שלא מתחברת לחווית ההנקה, שאיבה, אם שמעוניינת בהורות שיוויונית בהאכלה, אם שעברה תקיפה מינית ואינה מרגישה בנוח עם הנקה. לעיתים מדובר באילוץ: אין לאם מספיק חלב, היא נוטלת תרופות שאינן מאפשרות לה להניק או לתינוקה יש רגישות לחלב שלה, או אם מאמצת. לפעמים יש גורמים מערכתיים שעלולים להשפיע ישירות על תהליך ההנקה: מאופן הלידה הפרדת האם ותינוקה מיד לאחר הלידה, וכלה ביכולת החיבור של התינוק.
כשאנו נחשפות לעולם שלם של נסיבות מאחורי הבקבוק, יש סיכוי יותר גדול שבמקום לשפוט, לבקר ,להעיר – נצליח להכיל, לעודד ולתמוך. נוכל גם לחשוב על הנקה לא רק כתלויה באם, שהופכת להיות רק חלק אחד מכל חלקי האחריות וההצלחה בהנקה.
"אני לא מוכנה להיכשל בזה"
"אתגר חיי", "להתאבד על הנקה", "אני לא מרימה ידיים", "אני לא מוכנה להיכשל בזה" – אלה חלק מהמשפטים ששמעתי מאמהות ששיתפו אותי במסע האכלה הכואב שלהן. נשים חזקות, עם עוצמות רבות והישגים מרשימים מגיעות למצבי קצה של תשישות, שברון וביטול עצמי כיוון שלא הצליחו להניק.
אם פעם אחר פעם, במדיה ובסביבה, אמהות מקבלות את המסר שהזהות האמהית שלהן תלויה ביכולתן להניק, כשכל מי שסביבך שואלת "איך ההנקה", במקום "מה שלומך": פלא שהן אוחזות בכך בכל הכוח בבניית זהות אמהית? אם לא מציעים נרטיב אחר, פירוש נוסף, זהות אלטרנטיבית, אין באמת בחירה. האם לא באמת חופשיה לבחור. אז אותה אם, צריכה (בנוסף לטפל ביילוד) לאסוף את רסיסי האכזבה, בושה ואשמה ולקוות שהצלקות הרגשיות יתאחו מעצמן.
עלינו לשאול את עצמנו בכנות מה המטרה שלנו. האם היא רק לעודד נשים להניק גם אם הדבר בא על חשבון מצבן הבריאותי והנפשי של אמהות? או האם נרצה לעודד אמהות, לפרוש בפניהן את כלל אפשרויות האכלה, ללא שיפוטיות, על מנת להעצים אותן ולאפשר להן לבחור את אופן האכלה הבטוח, בריא ונכון ביותר עבורן. יש חשיבות בהנגשת המידע על מנת שנוכל להגיע לאמהוּת שלנו ממקום של ידע, בחירה ואקטיביות במקום ממקום של ריאקטיביות, פאסיביות, מצוקה ואפילו קורבנות.
עוד נושא מוסתר בשיח על הנקה הוא שיש סכנות ממשיות להתעקשות להניק. במקרים קיצוניים, התעקשות כזו יכולה להוביל לנזק מוחי או למוות של תינוק כתוצאה מרעב והתייבשות. בנוסף, אמהות שסובלות מקשיים בהנקה בשבועות הראשונים נמצאות בסיכון גבוה ב 42% לסבול מדכאון לאחר לידה.
אם "הנקה היא חינם" – מי מרוויח?
אמירה נפוצה במחוזותינו היא ש"הנקה היא חינם" כלומר – שהיא חוסכת השקעה כלכלית בחברות חליפי החלב. ובכן, היא רק חינם אם איננו מעריכים את הזמן והמאמץ של אמהות. נשים רבות יעידו באריכות על הזמן והמשאבים שהשקיעו בהנקה: הזמן שלהן, ביקורן של יועצות, ה"אקססוריז" של הנקה: חזיות, רפידות, משאבה, בקבוקים, סטרליזציה, כריות וכדומה.
לפני שנצהיר שחברות התמ"ל הן תעשיות שמטרתן לגזור קופון על אמהות, כדאי לקחת בחשבון שבכל מצב יש גורמים שמרוויחים מתעשיית הזנת התינוקות: גם "במחנה ההנקה" וגם "במחנה התמ"ל". אולי גם כאן אפשר לפתוח את הראש לעוד אופציות ולברך על כך שיש מוצרים שנועדו להקל על אמהות בתקופה כל כך מורכבת וחדשה.
עדיין מתעוררת אצלי השאלה – מי מרוויח? מי מרוויח מכך שאמהות טריות מפוחדות ולא מקבלות אפשרויות הבחירה? (למה לא מציעים לנו את האפשרויות כמו מזנון כשכל שנותר לנו הוא רק לבחור?), מי מרוויח מזה שאמהות נכנסות לסחררת תחושות ורגשות אשמה, אכזבה, ובושה? מי מרוויח מכך שהן נסגרות בתוך הבית ימים כלילות בניסיון כואב ומתסכל "להצליח" בהנקה? ומי לעזאזל מרוויח שאמהות מדברות בשפה קיצונית דוגמת "אני מתאבדת על ההנקה"/"זאת משימת חיי"/" אני לא מוכנה לוותר".
יש לי המון השערות לגבי מי מרוויח – חלקן קשורות להדרת נשים מהמרחב הציבורי, וחלקן קשורות למישטור גוף, או לעמדות שמרניות. מחד יש מסר ברור של עידוד הנקה, אך בד בבד יש מסר שזה משהו שאמור להישאר במסגרת המרחב הפרטי ושזאת אחריותה הבלעדית של האם: יועצת הנקה, תמיכה וליווי ממשי הן על חשבונה הפרטי. אם שמבקשת להניק נדרשת להצניע את אותה "תופעה" טבעית – להסתיר, להתכסות, או פשוט להישאר בבית. יש לא מעט נשים שחוו מבטים או ביקורת ממשית כי בחרו להניק ללא כיסוי במרחב הציבורי . מה שברור לי בצורה חד משמעית הוא מי מפסיד- האם, התינוק/ת, והמשפחה הקרובה הם המפסידים העיקריים בקרב על ההנקה.
"אין כמו אמא"
אם המסר הוא "אין כמו אמא" האם לא ראוי להעצים את אמא? להכין את אמא? ליידע את אמא במגוון האפשרויות העומדות בפניה? לעזור לאימהות טריות לדעת של"אם הטובה" יש פנים רבות. ואין זה משנה איך את בוחרת להאכיל את התינוק/ת שלך – את אמא טובה! נקודה.
לא מעט שואלים אותי בהיסוס וחשש – "אז, את לא נגד הנקה, נכון?" אני בעד הנקה. אני בעד תמ"ל. אני בעד שילוב. אני בעד הזנה – בכל דרך שהיא. אני בעד האם ותינוקה.
אני בעד כל אפשרויות האכלה שיש ואני מאמינה ששיח של "או זה או זה" מצמצם אפשרויות ואילו המטרה צריכה להיות להרחיב אפשרויות, הגדרות ובחירה, לאפשר לכל אימא להקשיב לקול האימהי הפנימי שלה ולעשות את מה שנכון לה ולחיים שלה, לקבל את הזהות האימהית החדשה שלה ממקום של עוצמה וכוח, ידע ותבונה.
הכותבת היא ממייסדת ח.לאב אם
לקריאת כתבות נוספות על אימהות לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: StockSnap מאתר Pixabay
