אילה דקל והבנים שלה צופים בפרוזן, קוראים את פוליאנה וסוד הגן הנעלם, ובוכים. או לפחות, זו המטרה. אבל מסתבר שקשה במיוחד לשבור את התבניות המגדריות הגבריות. אז איך להיות אמא לבנים ב-2020?
בשנות התשעים רוסיה הפוסט סובייטית הכינה את הקרקע לפוטין ולחוקים משפילים, ובאותו הזמן הציפה את המסך בתכנים לה"טבים ובסובלנות מינית. כיצד הושפעו מי שגדלו אז? מסע תרבותי, אישי והיסטורי דרך מוזיקה רוסית מהתקופה
אקטיביסטיות, כמו "נשים עושות שלום", עובדות למעננו ולא רואות תוצאות מיידיות. "קבוצת שש הנקודות" נותנת תקווה: סיפור של אצילות אנגליות שקידמו את מעמד הנשים. והמסקנה? בישראל ובבריטניה: הזמן למחאת נשים הוא תמיד עכשיו
מחלת הסרטן השאירה את נעה עם גוף חדש. כשהמליצו לה לדגמן היא תהתה אם תוכל לייצג אידיאל יופי שחולות אחרות יתחזקו ממנו. אבל מה שקרה לה כשהגיעה לסוכנות עם הצלקות על עורה, היה אחר משציפתה
"עם הזמן הכרתי עוד מתחזות. שמחזיקות עולם שלם של רעיונות, אבל כשצריך להוציא אותם לפועל השפתיים, הידיים והרגליים משתתקות…"
הוויכוחים הלוהטים בין אימהות ישראליות על "הדרך הנכונה" לגדל ילדים נובעים גם מהעובדה שכולנו כלואות בתוך "מיתוסים שמולידים אם". יעל סטרוגו מנפצת עבורנו מיתוסים על לידה, הנקה, הריון ושינה. קריאה שמזמינה שלווה.
"אבל מה היא לבשה?" כלום. תמר פריאל בילתה יום עירום בסאונה בברלין, לצד גברים, נשים וילדים. היא גילתה עולם בו הבושה משתחררת מהגוף, המרחב בטוח גם לנשים עירומות, וכולם יודעים "להשהות מיניות", גם בלי בגדים
לאימהות שלא יכולות לישון בלילה כי המשטרה תוקפת את הילדים שלהן, אין את הפריבילגיה להתייאש. כבר שנים שאימהות לילדים ממוצא אתיופי דורשות שינוי. זהר רוזנפלד מדווחת מהשטח על גזענות ממסדית ואלימות משטרתית שרובנו לא מכירות
לראות את התמונה המלאה
פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.
