מאת: נועה חסידוב, יו"ר העבודה הצעירה

פרשת חיים ולדר מסעירה את העולם החרדי, מדמות חינוכית נערצת וסופר מצליח למטרידן סדרתי ואלים ששם קץ לחייו. הפרשה מאלצת את גדולי החברה החרדית לבחור צד – בעד או נגד. הממסד החרדי בוחר בצד השמרני, זה שמפחד משינויים ומעדיף לא לטלטל את הספינה, כצפוי לבעל השררה שנהנה מהמצב הקיים. הם בוחרים לשסות הלכות וצווי אימים בכל מי שמביע שבריר תמיכה בנפגעות ובנפגעים, מורים להעביר מסר ברור של האשמת הקורבן לילדים ולילדות "לזעוק עד כמה זה מסוכן להלבין פני חברו ברבים, ולומר להם שאנשים רעים הוציאו עליו שם רע…להסביר לילדים בצורה ברורה שזה נקרא לרצוח" ומספידים את חיים ולדר כאילו לא היה דבר מעולם.

מהצד השני, אפשר לראות רבנים שמביעים תמיכה בנפגעות ובנפגעים, קובעים שאסור לקרוא בספריו של חיים ולדר וקוראים לעוד בתי דין להתייחס ברצינות וברגישות לתלונות על פגיעות והטרדות מיניות ולהאמין למתלוננות. חברות, אנחנו עדות להתעוררות Me Too בחברה החרדית.

השאלה הנדרשת היא מה התפקיד שלנו בחברה החילונית בפרשה? ברור שאנחנו יכולות לשבת מהצד ולצקצק, אנחנו מצויינות בזה. אבל זה לא מספיק.

ישראל ממשיכה לזנוח את הנשים החרדיות, הילדים והילדות

בכל ויכוח עם ימני כלכלי, החל מלברטריאן שנפל שבי אחר אגדותיה של איין ראנד ועד למצביע יש עתיד סטנדרטי, עולה החברה החרדית כטיעון מנצח שמסביר למה מדינת הרווחה כל כך פוגענית ודורסנית. האמת היא שההפך הוא הנכון. המדינה אחראית על כל אזרחיה ואזרחיותיה, כולל החברה החרדית – עשרה סימני קריאה. הקורונה ואסון מירון הוכיחו לנו בצורה מזעזעת ומכמירת לב כמה חריפה הסרת האחריות הממשלתית מהחברה החרדית. הקורונה ובמיוחד הגל הראשון והשני שלה, חשפו את עומק ההפקרה – אחוזי תחלואה ותמותה אדירים, אפס פיקוח ואכיפה ועסקנות חרדית חסרת רסן ומעצורים. בהמשך ישיר, אסון מרון הדהד בקול מחריש את אותן המסקנות, הפקרות, הזנחה ועוד הפקרות. והמחיר? חיי אדם רבים.

בפחד של הממשלה לגעת בחברה החרדית היא עושה לה עוול אדיר. היא מפקירה אותה לחינוך מסוגר שלא מאפשר לחברים והחברות בקהילה חופש בחירה אמיתי, כי גם אם יבחרו לצאת מאורח החיים הזה, הם לא זכו לרכוש כלים ויכולות שנחוצים להתמודדות עם החיים בחוץ. המדינה מסייעת להם דה פקטו לחיות בחיי עוני מרודים ולגדל ילדים בתנאים ששום מדינה מערבית אחרת לא הייתה מאפשרת. ישראל ממשיכה לנטוש את הנשים החרדיות, הילדות והילדים שחווים הטרדות בלתי נתפסות מבלי להילחם על מרחב מוגן ובטוח עבור כולן. המדינה מפקירה שוב ושוב את הבריאות, העתיד והפרנסה של הקהילה החרדית.

שובב עם לב זהב: ספר של חיים ולדר
"שובב עם לב זהב": ספר שכתב חיים ולדר

תמיד יש מתח בין מידת האחריות של המדינה והלגיטימציה שלה להתערב בחיי הפרטים בה, לבין המרחב הקהילתי הפרטיקולרי והרב תרבותיות בחברה – אבל המתח הזה הוכרע מזמן, ולא על הצד החיובי שלו.

בעיני רבים ורבות, גם בצד הפוליטי שאליו אני משתייכת, החברה החרדית נתפסת כעול, נטל שיש להתנער ממנו. תפיסה שמפחיתה מרמת האנושיות שלהם ושלהן ומצמצת את כל ההוויה שלנו למשוואה כלכלית גרידא. למדינה יש אחריות על כל אזרחיה ואזרחיותיה. צריך לחזור על זה שוב ושוב עד שזה יהפוך למנטרה השגורה בפה ובלבבות של כולנו. הביטחון של כולנו חייב להיות מובטח – ביטחון שלא יכו או ירצחו אותנו, שלא נאנס בבית, שלא נוטרד ברחובות או במקום העבודה ושלא נגווע ברעב תחת כיפת השמיים. זה החוזה החברתי בינינו לבין המדינה, והוא תקף על כל חלקי החברה, גם על המוחלשים והמודרות ואפילו על אלה שלא מקבלות ומקבלים את מרותה.

נשות כל העולם התאחדו!

ולטיעון הבא – ברור שגם למפלגות החרדיות יש חלק גדול בדבר. דווקא בגלל זה, חילופי ההנהגה שמתרחשים בתקופה הקרובה בראשות המפלגות החרדיות וברבנות הראשית, מעניינים במיוחד. דרעי שיצא מהכנסת בהסדר טיעון שרוי במחלוקת וליצמן שמנסה ללכת בעקבותיו, שני מנהיגים שמחזיקים בהיסטוריה רווית שחיתויות, טובות הנאה והפרות למיניהן, אפרופו תמיכה בפוגעים ואנסים (פרשת לייפר-ליצמן), מפנים את כיסאם. אפשר להתווכח על האם דרעי באמת מפנה את הכיסא  והאם שינוי הנהגת המפלגות באמת יהיה שינוי או עוד מאותו הדבר. אבל זו הזדמנות לדמויות חדשות לעלות ולהוביל קו שונה, זו אפילו הזדמנות רחמנא ליצלן לנשים חרדיות לדרוש את מקומן בשולחן מקבלי ההחלטות ולשבור את תקרת הזכוכיות המשוריינת שמעל לכיסוי ראשן.

שינוי הכיסאות טומן בחובו גם הזדמנות לשינוי אמיתי ועמוק בנורמות הקהילה החרדית בכל הנוגע לפגיעות מיניות. שינוי לא פשוט בלשון המעטה, שגם אנחנו בחברה החילונית שנמצאת בתהליך הזה כבר מעל לשלושה עשורים, נמצאות במקום פחות טוב משהיינו רוצות לחשוב. השינוי מצריך לשפוך אור על המקומות הכי חשוכים בקהילה ולהאמין. להאמין למתלוננות ולמתלוננים. לתת להן את הגב הדרוש כדי לאזור אומץ לצאת נגד הפוגע שלהן, לעמוד איתנות נגד גידופי רבנים בכירים ונגד הרחוב החרדי שמתכחש לפגיעתן ומסובב כלפיהן את האצבע המאשימה. השינוי כבר החל, אנחנו רואות עוד ועוד נשים אמיצות שמשתפות בתקיפה שעברו וחושפות את הפוגעים.

זוהי תחילתה של מהפכה. ואנחנו? חייבות להירתם למאבק בכל דרך אפשרית – להפעיל לחץ ציבורי על המנהיגות החרדית שיגנו תקיפות מיניות, לספק תמיכה טיפולית לנפגעות, לעודד מעגלי נשים מכל הקהילות, לגנות בפומבי שוב ושוב את התוקפים, ללוות נשים בדרכן להגשת תלונות ועוד ועוד. זה הזמן לסולידריות ויצירתיות ממקום אמיתי וכן ששותף לפגיעה ולכאב. נשות כל העולם התאחדו!

התפקיד שלנו הוא להראות לנפגעות שיש להן גב, שאנחנו מאמינות להן. גם אם ההנהגה של הציבור שלהן מתנערת ומשתיקה אותן, אנחנו כאן, נהיה בית לכולן ולכולם ונמשיך להילחם על מרחב בטוח בכל פינה, רחוב ובית במדינה. נמשיך לזעוק "מאמינה לך" לכל אישה שרק תצטרך ולגנות בתוקף טורפים מיניים בלי קשר לתפקידם ומעמדם.

לקריאת מאמרים נוספים בנושא פמיניזם ודת לחצו כאן

תמונה של חיים ולדר בראש הכתבה: ויקיפדיה

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

צילום: סיה רם שצ'ופק
מה קורה כאשר פוגשות פוגע שמודה שפגע, לקח אחריות על מעשיו ואף ישב בכלא? אתי בן שימול פגשה אדם כזה במהלך נסיעה באוטובוס וזה הביא אותה למחשבות מרובות על אפשרויות אחרות של עשיית צדק במקרים של אלימות נגד נשים ואלימות מינית בפרט. היא מתארת לנו את המחשבות שהמפגש יצר אצלה ועל הטלטלה הרגשית אחריו
ב24/3 ציינו בארגנטינה 48 שנים להפיכה הצבאית ומאות אלפי אנשים יצאו לרחובות בדרישה לצדק עבור הקורבנות שהועלמו ונרצחו. מה ניתן ללמוד ממשתחררי השבי בארגנטינה על השבי של החטופים בעזה? כיצד ניתן ליישם צדק מעברי על נפגעות אלימות מינית, כפי שיישמו בארגנטינה.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.