מאת: נעה ישראלי רוזנברג
אמירה שאני שומעת שוב ושוב, בקרב נשים שעוסקות בחיבור וחינוך למיניות, היא שהדגדגן הוא האיבר היחיד בגוף שאין לו תכלית אחרת מלבד עונג. התפקיד של הדגדגן הוא רק לעזור לנשים ליהנות. זו אמירה מאוד מתקדמת: איזה יופי, הטבע יצר אותנו עם איבר שכל המטרה שלו היא עונג. וזה נורא פרוגרסיבי ומגניב, ואפשר ומותר לעשות אהבה לא רק למטרת פרו ורבו.
אבל נראה לי שיש יותר מה לומר על התפקיד של הדגדגן. לדעתי יש סיבה עמוקה יותר לכך שנבראנו עם איבר כל כך משוכלל ומושקע כמו הדגדגן, ונראה לי שעונג הוא הסיבה המשנית.
למה אני אומרת את זה? כי בואו, באלפי שנות אנושות, גברים זיינו גם כשהנשים שאותן זיינו לא נהנו או רצו או הסכימו לאקט. עונג והזכות לעונג הם דברים שלו היו בכלל אופציה עבור נשים לאורך מאות רבות. המחשבה על עונג נשי הייתה מקבילה פחות או יותר למחשבה האם הצמחים שלי מסופקים מהאופן שבו אני משקה אותם.
"ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך"
אנחנו חיות בתרבות של בושה. נכון, עשינו כברת דרך ארוכה ומדהימה בכל הקשור במיניות, בזוגיות, בחיבור למחזור. אבל עדיין יש הרבה טאבוים ובושה. בבסיס האמונה הזאת נמצאת תפיסה לפיה אשה לא צריכה להיות מחוברת ליצרים שלה או למיניות שלה.
אשה טובה היא חווה – אם כל חי. מניקה ומזינה. ואם התבלבלת, ופגשת נחש שפיתה אותך, ולרגע התעוררת, וזה היה מלא ג'וס וחשק: תזהרי לך. אלוהים, שהוא גבר גבר, רואה כל ויודע הכל, יעניש אותך. הוא שוב ושוב יגרש אותך מגן עדן, ירחיק אותך מהנחש "ואיבה אשית בינך ובין הנחש", יכפיף אותך לגבר אחר "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" ויעניש אותך בלידות כואבות ונוראיות "בצער תלדי בנים".
למה? למה? למה?
בא לי לעשות ריוואינד לכל הסרט הזה של האנושות ולהגיד – גבר, הפוך! במקום לנסות להשתיק את תשוקתה של אשתך על ידי מיתוס מופרך שתוחזק במשך אלפי שנים על ידי הדת, במקום לגרום לנשים לשנוא את עצמן, להתרחק מגופן, להתנכר לאפשרות של חיים ברווחה ובעונג, במקום להקטין ולדכא ולנדות ולפחד מהכוח הנשי – גבר, תן לו מקום. תן לה מקום!
כל הסיפור הזה, כל האתוס המטורף הזה שטבוע בנו בדיאניאיי נולד מתוך פחד. פחד קמאי עמוק מנשים. כן.
אני מדמיינת את האדם הקדמון, שרואה את האשה שכמה חודשים לפני כן הוא שכב איתה הולכת וגדלה, הבטן שלה הולכת ותופחת, זה מעורר פליאה, מה יש לה שם בבטן? דרקון? אל? ואז יום אחד גלים גלים שוטפים אותה, והיא נוגעת בעולמות אחרים, והיא בטראנס של לידה, ואז מבין רגליה נולד תינוק, ודם הרבה דם, דם שאין בו מוות אלא חיים. ועונג.
זה מחזה ממלא יראה. תגיד כל מי שנכחה בלידה. או ילדה בעצמה.
יש לה, לאשה הזאת שיולדת, כוח על. היא מדממת ולא מתה. היא יולדת תינוק חי. היא שותפה לבריאה. זה כוח גדול נורא. אז האדם הקדמון הזה שרואה את זה, מבין באחורה של המוח הקופיפי שלו שכדאי מאוד שהוא ירסן את הכוח הזה, של המכשפה הענקית הזאת שיולדת תינוק ולא מתה, כי אחרת היא תבלע גם אותו. כמו שהרחם שלה בלע את הזרע שלו. כמו שהנרתיק שלה בלע את הפין שלו. יש שם אימה קמאית, פראית, גולמית, קיומית ובו זמנית תשוקה אדירה – להבלע בתוך גוף של אשה.
בערב מסביב למדורה הוא מספר סיפור. והסיפור נוגע בהרבה גברים שגם הם באחורה של המוח הקופיפי שלהם פוחדים, והוא תופס תאוצה. ועם הזמן הופך לאמת. אמת אלוהית קדושה.
אי אפשר להיות חווה ולילית בו זמנית?
גם אנחנו, הנשים החזקות והעצמאיות של היום, תוצר של דורות על גבי דורות על גבי דורות של נשים שתשוקתן הושתקה. שהסיפור שסופר להן הוא: אין קשר בין לידה למין. אין קשר בין לידה לתשוקה. ובכלל, נשים לא אמורות לחוות עונג, אנחנו רק כלי להולדת צאצאים. בעצב. זה כל כך מפחיד לחבר בין לידה לתשוקה.
נוצר בנו פיצול: אנחנו חווה ולילית ואי אפשר להיות בו זמנית שתיהן. אי אפשר להיות אשה שמחוברת למיניות ולעונג ובו זמנית אמא, מניקה, מזינה, מגדלת. המיתוסים בכל התרבויות המונותאיסטיות עובדים מאוד קשה כדי לומר לנו – אשה טובה היא לא אשה מינית. אם את מעוניינת בסקס שלא למטרת צאצאים – את אשה סוטה / זונה/ רעה/ שדה/ מכשפה וכנראה שתשרפי בגיהנום. הפנמנו את זה עמוק.
אי אפשר? האמנם? זה באמת מופרד?
אפשר! אפשר!!! אפשר ורצוי וטוב יהיה לעולם המפורר שלנו אם יותר ויותר מנגנוני ריסון ודיכוי יעלמו ממנו.
בטור הבא, והאחרון, ניגע בדיוק במקום שבו ההפרדה הזו יכולה להיעלם, וניכנס לחדר הלידה, ונדבר על התפקיד של הדגדגן בלידה, וכיצד יש בה מקום גם לעונג ולתשוקה שלנו. כיצד אנו יכולות להיות בדיוק באותו הזמן חווה ולילית, אימהות ומיניות.
לכתבות נוספות בנושא מיניות לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: Engin_Akyurt מאתר Pixabay
