מאת: נעה ישראלי רוזנברג
בחוגים פרוגרסיביים הטענה השכיחה בימינו היא שהדגדגן נועד לעונג בלבד. אני רוצה לטעון – לא הגיוני שהטבע יצר איבר כה משוכלל "רק" למטרת עונג. אחרת, למה למשל הוא לא יצר לנו כנפיים, או איפשר לנו לצבור שעות שינה לעתיד? ואם מטרת האיבר הזה היא נטו עונג, למה דווקא למקם אותו בפתח של תעלת הלידה?
אז תתעוררו חברות, יש לנו דגדגן גם כדי לסייע לנו בתהליך הכואב של הלידה. וזה תכלס, גאוני. יש לנו איבר מעוצבב, רגיש, שעוטף בתוכנו את כל רצפת האגן ואת תעלת הלידה. יש לנו איבר שאם אנחנו מעסות אותו, הוא מייצר אוקסיטוצין. כן, אותו הורמון אהבה שמייצר צירים. שומעות? יש לנו כפתור כזה, בגוף, שאם נוגעות בו כמו שצריך הוא מייצר אוקסיטוצין. ובאופן כללי, הוא קשור לתחושת רווחה, נשימה, הרפייה שיש רק אחרי אורגזמה טובה.
אני לא מדברת בהכרח על חווית עונג או אורגזמה בלידה. אני לא רוצה שנפתח פנטזיה כזאת של לידה מתוך אורגזמה. אני בעיקר רוצה לעורר מודעות ליכולת של הדגדגן לתמוך ולסייע בשיכוך כאבים ובהפרשת אוקסיטוצין. זה לא בהכרח אומר שהלידה לא תהיה כואבת, אבל זה בהחלט יכול לתמוך ולהעצים את החוויה החיובית.
"למה אנחנו לא נוגעות בעצמנו בזמן צירים?"
בהכנה ללידה, יש את האמירה הזאת של "כמו שהתינוק נכנס לשם ככה הוא גם יצא" כלומר, כמו שזוג עושה אהבה, בחדר עם אורות מעומעמים, מוזיקה נעימה, תחושת חיבור ואהבה: ככה כדאי גם בלידה לייצר תחושה עוטפת, בטוחה ונעימה עבור האשה היולדת.
בדיוק כמו שאי אפשר להעלות על הדעת שבאמצע סקס נרצה שמישהו יכנס לחדר, בוודאי לא מישהו זר, כך גם בלידה. ובדיוק כמו שכדי להתמסר לסקס נרצה להרגיש אהובות, ושאף אחד לא שופט אותנו או נותן לנו ציון – כך גם בלידה. אני קוראת לזה בהכנה ללידה "אווירה אוקסיטוצינית" ומדברת עם זוגות על איך אפשר לייצר אווירה כזאת בכל מקום – בבית, באוטו, במעלית במיון, ובחדר לידה.
אבל אף פעם לא דיברתי, או שמעתי על הפיל שבחדר – למה אנחנו לא נוגעות בעצמנו בזמן צירים? למה אנחנו לא נעזרות בדגדגן המדהים שלנו כדי להקל על כאבי הלידה?
אני חושבת על הלידות שלי.
בלידה הראשונה לא היה על מה לדבר. אינסוף צירים כואבים, יאוש, רצון למות. אפידורל היה גן עדן עלי אדמות שאיפשר לי ללדת. שתבינו, אני לא נגד אפידורל, כי כל עוד לא למדנו איך לתפעל את הגוף שלנו ולהעזר בו, זה כמו לחתוך בבשר החי בלי הרדמה.
הלידה השניה שלי, הייתה מושלמת מבחינתי. לא ארוכה מדי, צירים כואבים אבל עמדתי בהם, ליווי עוטף, אפילו רגעים שאמרתי שזה כיף. ילדתי באמבטיה מלאה מים במרכז לידה בבית חולים. אבל עדיין, זה היה כואב בטירוף.
בהריון השלישי שלי, התגנבה למוחי המחשבה על הקשר בין עונג ואוננות ללידה. ועדיין, לא העזתי לדבר על זה בקול עם אף אחד. גם לא עם אהוד. גם לא עם הדולה או המיילדת שלי. ככה עמוקה הבושה. אבל דיברתי על זה עם עצמי.
ילדתי בבית. כשהתחילו צירים עדינים, נגעתי בעצמי. לבד, במיטה שלי. זה היה נעים. אבל כשהכאב התגבר והחדר התמלא במלוות האוהבות שלי, וגם אני כבר לא יכולתי לשכב בריכוז זנחתי את זה. כשאני חושבת על זה עכשיו, אני מבינה שזה היה כל כך מתחת לרדאר, שאין מצב שיכולתי לגעת בעצמי בנוכחות אחריםות. התביישתי. התביישתי מהאנשים הכי קרובים אליי.
הייתה לידה ארוכה ומתישה, וגם בה היו רגעי יאוש. אבל היה רגע אחד שנצרב בי במיוחד. הייתי בבריכת הלידה באמצע הסלון. כאובה נורא. היה ציר שפילח אותי וצרחתי. איבדתי את זה לגמרי. המיילדת שלי, ברגע של אינסטינקט הניחה יד ולשבריר שנייה נגעה לי בדגדגן. אני לא יודעת אם זה היה במכוון או במקרה, כי לא העזתי לשאול אחרי הלידה, אבל והנגיעה הזאת בבת אחת שלחה איזה זץ למוח והרגיעה את הכאב. כמה צירים אחר כך אביב נולדה, אבל הרגע הזה נשאר איתי. מעורבב עם אותה תחושת דחייה ובושה, אבל גם עם הודיה וסקרנות על שיכוך של הכאב. זאת פעם ראשונה שאני כותבת את זה.
"כיצד אנחנו לא חוקרות את הקשר בין מיניות ללידה?"
אז למה אנחנו לא נעזרות בדגדגן שלנו כדי להקל על עצמנו בזמן הלידה? למה? כי זה טאבווווו. כי יש בושה והסתרה ואלפי שנות דיכוי של מיניות ועונג נשי וניתוק הקשר בין לידה למיניות.
וגם, כדי לגעת בעצמך, בנוכחות אנשים אחרים, זרים או לא זרים, את צריכה להרגיש ממש ממש בנוח. קודם כל עם עצמך, עם הגוף שלך, ואח"כ עם העולם. מה שרוב הנשים, לא מרגישות.
כשאנחנו מדברות על עולם הלידות של לפני מאה שנה, אנחנו מדמיינות חדרים לבנים וסטרילים, רופאים גברים שהורו לנשים לשכב על הגב על מיטות לא מותאמות ללידה כדי שלהם יהיה נוח ליילד אותן. אבל אנחנו, שקראנו את לידה פעילה ויולדות רק עם דולה ומיילדת, ומבינות את היתרונות של לידה טבעית, אנחנו שמבקשות לבחור איך ללדת – כיצד אנחנו לא חוקרות את הקשר הזה, שבין מיניות ללידה, בין הדגדגן ללידה.
אנחנו, נהיה אלה שעוד כמה דורות, נשים יסתכלו לאחור ויגידו – איך לעזאזל הן ילדו ככה? איך הן ילדו ככה, בבתי חולים, עם המון אנשים זרים סביבן? אבל בעיקר הן יגידו – איך זה שהן לא ידעו להשתמש בדגדגן שלהן? כמה מנותקות הן היו? איך זה שהן העדיפו להזריק חומר מאלחש ומשתק לעמוד השדרה שלהן, במקום להיעזר באיבר שנמצא ממש בין הרגליים? מוזר מאוד.
"כיצד נלד בעתיד האוטופי?"
בעתיד האוטופי של הלידה, מעט מאוד נשים ילדו בסיוע רפואי. רוב הנשים ילדו במרכזי לידה בהם הם יקבלו ליווי עוטף וצמוד. בעתיד האוטופי הזה, נשים יכירו את הדגדגן שלהן כפי שהן מכירות את כף היד שלהן. מילדות. מנערות. זאת לא תהיה בושה או משהו להסתיר אלא משהו שכל ילדה ונערה תלמד לעשות בדיוק כמו דברים אחרים שתלמד כמו חיבור למחזוריות, כמו תשומת לב לרגשות. כמו תקשורת מקרבת.
בעתיד האוטופי הזה נשים לא יתביישו במיניות שלהן, ולא תהיה החלוקה הדיכוטומית שיש היום בין ילדה טובה וחסודה לבין שרמוטה. מיניות בריאה תהיה חלק מהחיים. נשים לא יצטרכו ללכת בלבוש צנוע כי "הגברים לא מסוגלים לשלוט ביצר" אלא גברים ילמדו איך להביא את העוצמות שלהם בלי להנמיך/להשתיק/להכפיף/לאנוס את העוצמות והיופי הנשיות.
בעתיד האוטופי הזה כשאשה תגיע ללידה זה לא יהיה מנותק משאר החיים שלה ומהקשר שלה למיניות. להפך, לידה תהיה השיא של הביטוי שלה בעולם. זאת תהיה חגיגה של תשוקה אהבה ויצירה.
בעתיד האוטופי של הלידה, אשה תוכל לקבל פרטיות מוחלטת בחדר לידה, כדי שתוכל לגעת בעצמה בלי פחד ובלי בושה. לא יהיו אורות ניאון מסנוורים וקולות וצפצופים וידיים שפולשות בלי רשות.
אני לא מתכננת עוד ילדיםות, ובהיבט הזה חבל לי, כי נדמה לי שמצוי כאן מפתח מטורף לשיכוך כאבים בלידה, כזה שלא דורש שום דבר מלבד פרטיות, ריכוז, אהבה. והייתי כל כך שמחה לחקור אותו עוד. אין מחקרים על הנושא הזה. לפחות אני לא מצאתי. זה כל כך מושתק עדיין. אבל אני מאמינה שיש לנו אפשרות לחולל שינוי,
בתור התחלה אם נפסיק להתבייש בפני עצמנו ובפני העולם, באיבר המהמם הזה. מי יודע, הלוואי והילדות שלי יוכלו להסתכל ולשאול, אמא, איך לעזאזל ילדת בלי לגעת בעצמך?
