קיוטיז: נטפליקס מנרמלת פדופיליה במסווה של ביקורת חברתית?

מאת: גליה גבריאל

בעולם שבו הכול כבר נעשה, קל להבין את הצורך של נטפליקס להביא משהו חדשני, שובר מוסכמות, דוחף גבולות ובועט. אז הם החליטו לרדת נמוך, עד בערך גיל 11, ולשווק סרט העוסק במיניותן של ילדוֹת קטנות המתיימר להעביר ביקורת על השפעת התרבות העכשווית על ילדים קטנים ועל האופן שבו "העולם" מייחס להם אופי מיני.

בסרט קיוטיז (Cuties) או "חמודות" בעברית, לקחו בנטפליקס סיפור על ילדה סנגלית בת 11 בשם אָמי שגדלה בתא משפחתי שמרני בשכונה עניה בפריז, ותיעדו את המסע שלה לגילוי הנשיות הנובטת בקרבה. איכשהו אותה נשיות תמיד באה לידי ביטוי בכל הקשור לסקס, שלא לומר ברצון להפוך לאלילת מין בגיל כה צעיר.

וכך, הסרט מציג לנו את אָמי כילדה-אישה רוקדת באופן מיני ובוטה, ממרה את פיה של אימה, מלמדת את חברותיה שלל תנוחות פרובוקטיביות, מנפחת קונדומים, משחדת מאבטחים מבוגרים בכניסה למועדון ע"י ריקוד מגרה, והופכת את הצפייה לאי נוחה בעליל.

דוברות נטפליקס מצהירה כאמור שהסרט הוא ביקורת חברתית כנגד החפצה מינית של ילדים קטנים. בפועל, הסרט מקדיש סצנות שלמות ודקות ארוכות לריקודים סקסיים על הבמה ולתנוחות גרפיות להבחיל. המצלמה מטיילת ללא הרף על הגוף של הילדות ומתמקדת באיברים מוצנעים, חולצות רטובות, נענועי ישבן, מבטים מפתים למצלמה. השפה הקולנועית חוגגת את הסצינות האלה ולא מבקרת אותן. לא בפס הקול, לא בצבעים הפסטיגליים, לא בזויות צילום, בהצנעה או בשבירה של השפה הקולנועית הטכנית.

אפילו הפוסטר של הסרט נראה כמו הכלאה של מופע ברודווי ובורדל. מה שמדהים בעניין הזה, הוא שנטפליקס בחרה לשנות את הפוסטר המקורי של הסרט בו נראות הילדות קופצות מאושרות אוחזות בשקיות שופינג, והפיצה את הסרט עם תמונה מסצינה אחרת בה הן רוקדות כחשפניות על הבמה. אם נטפליקס אכן ניסתה לספק ביקורת חברתית היינו מצפים לראות לכל הפחות פוסטר המבקר את הזוועה שבהזניית ילדים קטנים.

בפוסטר ובסרט עצמו: היינו מצפים למשהו מוצלל, עצוב, מאיים, אפל, שמבטא את הביקורת שנטפליקס טוענת שיש לה כלפי העולם הזה. אותו עולם שכאילו משחרר נשים אל נשיותן, אך למעשה בולע אותן, מנצל אותן, משפיע על תודעתן עוד מילדוּת, והן הופכות לכלי ביד המסרסר. בפועל הסרט חוגג את כל אלו בזמן שהוא משרת הנאות של טורפים מיניים, והופך לכזה בעצמו.

האם יש לזה הצדקה? תלוי את מי נשאל     

הכי קל יהיה ליפול במלכודת ההסברים וההצדקות שמסבנים לנו את הראייה כשאנו ניצבים מול טענות כגון: "זו תרבות אחרת", "זו ביקורת". אבל אם נשחרר את עצמנו מהמלכודת הזו וניתן לעצמנו להרגיש את הדברים בבטן, נצטרך רק לדמיין את הדבר הבא: אנחנו מתבקשים לצפות בשני סרטי אונס קבוצתי לא עלינו. האחד צולם ע"י מי שאינו יכול לעזור והוא עושה זאת רק לשם תיעוד וזיהוי הפושעים. השני מצולם לשם הנאה. האם נדע להבחין בין השניים ע"פ צפייה: זווית צילום המתמקדת בקורבן, אולי צחוק ברקע, האם נרגיש? במקרה של הסרט הזה יש שלוש תשובות: כן כן וברור.  

אבל יש לנו פה עסק עם תעשיית המניפולציה ואלחוש הקרביים בשם הביקורת האמנותית. ובמסגרת השם של נטפליקס, ההבדלים מטשטשים. הבחירה של גוף כמו נטפליקס לשווק ולדברר סרט כזה מנסה למנוע מאיתנו לזהות את הפער בין תיעוד ביקורתי של החפצה מינית תרבותית לבין הנאה פדופילית. ואם כבר: עוד לא התחלנו לדבר על העובדה שכל העסק הזה אמור להיות פלילי. מדובר בילדות קטנות. בתכנים פדופילים. אנחנו זוכרים את זה?

הצפייה ב"קיוטיז" נותנת הרגשה שאנחנו שותפים למעשה הפדופילי, אבל יותר מזה, הסרט מחזק את התפישה כי משיכה של ילדה קטנה להתחקות אחר תרבות משובשת נובעת מתא משפחתי שמרני ואדוק. האם זה מה שלימדת אותנו מר סרט צרפתי? האם "זה מה שקורה כשאתם מגבילים את הילדות שלכם" הוא המסר? או "זה מה שעלול לקרות אם לא תגבילו מספיק"?

עלינו גם לשאול את עצמנו את השאלה החשובה: האם הסרט מציג לנו תופעה קיימת? האם סטטיסטית ניתן למצוא ילדות בגילאי 9-11 שנכבשו בנגע הפורנוגראפי בהיקף נרחב ובאופן כזה, שמצדיק סרט שטוען לבקר את אותה תופעה? או שמא זוהי הנחת יסוד שמנחילים בציבור הצופים?

והעולם שותק: תעשייה שלמה מפקירה ומרעילה ילדים

ועדיין, אם "קיוטיז" אכן היה מתיימר לבקר את שיבוש תרבות הבידור היינו מצפים שיראה לנו כיצד הזרם הבלתי פוסק של סמלי מין ויופי, הניבטים ממסכי הקולנוע והטלוויזיה, משפיע על מדיות חברתיות שמנציחות את ההשפעה הזו, ומזיק לילדות קטנות כמו אָמי. סרט כזה יכול היה לחשוף כיצד דימויים ומסרים שהכוכבים הגדולים מקדמים תחת אצטלה של "עידוד חופש פנימי וביטול המוסכמות" מטביעים בילדים רכים דפוסי מחשבה והבניות חברתיות המשעבדים אותם לתכתיבים חיצוניים.

אם ישנו מנגנון המעוות את הרצון שלנו להיות מי שאנחנו, הוא טמון במערכת החינוך האמיתית: מכונת הפופ, המדיה החברתית, משחקי המחשב, פרסומות, שנמצאים בפרונט, אלו שהכסף הגדול מפמפם. הם לא האשמים הבלעדיים, אבל הנוכחות שלהם היא כמעט טפילית ומסוכנת, בעיקר כי היא בלתי נראית בתוכנו. היינו מצפים לראות את המורכבות הזאת בסרט שמבקש להתייחס לתופעה. אבל נטפליקס בחרה למכור לנו את ההיפך הגמור.

את "קיוטיז" ביימה Maïmouna Doucouré  בת ה35, וזו תזכורת חשובה לכך שניצול מאורגן והחפצה מינית בתעשייה הזו נעשים ע"י בני אדם מכל רקע ומין. זוהי בעיה אוניברסלית שדורשת התייחסות מעמיקה שאינה גולשת למאבקים מגדריים שמסיחים את דעתנו מן העיקר: הפקרת ילדים והרעלה קולקטיבית.

כדי להבין את גודל הנזק עלינו להתוודע להשפעות הפסיכולוגיות של התכנים אותם אנו צורכים לאורך זמן. לאן הגענו כאשר חברה גדולת מימדים כמו נטפליקס מרשה לעצמה לשווק יצירה פדופילית בגאון? כדי להתייחס לבעייתיות הגלובלית הזאת כדאי שנבדוק כיצד הנרטיבים שהוליווד ושכמותה מייצרים משפיעים על ילדינו לדורי דורות. וכיצד הם מעצבים סטריאוטיפים, משבשים את הדינמיקה בין המינים, מעודדים אלימות, גוזלים את תום ילדינו ומהנדסים חברה רוויה קונפליקטים וסבל.

ישנה עצומה שקוראת לנטפליקס להסיר את "קיוטיז". יש מי שדורשים חקירה פלילית. רבים ביטלו את המנוי שלהם. אישית אני בעד חשיפה שמזעזעת אותנו מספיק כדי שנביט במאחורי הקלעים של התעשייה הזו. תעשייה שהופכת ילדים תמימים לאובייקט, חברות ענק מעסיקות אנסים מורשעים והפדופיליה מוסיפה להתקיים במשך עשרות שנים. הסרט הזה הוא כנראה הזרקור הדרוש שיציף את הנושא הזה בתודעה הקולקטיבית כדי שנישר מבט אל המציאות הזו, ונעשה מעשה.

לביקורות מסך נוספות לחצו כאן

תמונות ופוסטרים: נטפליקס