מאת: אביגיל חצור סיון
אחרי סבב נוסף של לחימה, בקצב החיים האינטנסיבי כל כך בישראל, שנייה לפני שאנחנו עוברים לדבר הבא אני רוצה לבקש מכם לעצור, לקחת נשימה עמוקה ולחשוב על מריאנה אלטמן ז"ל, שלקחה את חייה ואת חיי בנה בוריס לפני שבועות ספורים.
מריאנה, אשה צעירה, עולה חדשה, אימא, בשנתה הראשונה לאחר הלידה הראשונה. תמונות מתוקות שלה ושל בוריס הקטן הציפו את הרשת ליום או יומיים, כמו גם ציטוטים קורעי לב של בן הזוג, ארתור, שנותר לבד. אין אישה שלא התכווצה למשמע הידיעה על התאבדותה של מריאנה ולקיחתה את בוריס איתה. אין אימא שלא מכירה את המורכבות שבהבאת חיים לעולם, כל שכן בפעם הראשונה.
משפחת אלטמן והטרגדיה הנוראית שפקדה אותם הם פניה של אוזלת יד ושל השבר העמוק במערכות הבריאות והרווחה בישראל.
להיות אמא
מאז ומתמיד רציתי להיות אימא. בחברה הישראלית זה גם מסר חברתי מאוד חזק. במקביל, כמו לא מעט ישראלים וישראליות במדינה מוכת הטראומה שלנו, אני מתמודדת מילדות עם הפרעת חרדה. אם תשאלו את רונית, המטפלת הרגשית שלי ב-12 השנה האחרונות, אני כבר צריכה להיפרד מההפרעה. אני יכולה להרשות לעצמי את רונית מפאת מעמדי החברתי והמודעות שלי לבריאות הנפש, בין היתר הודות לעובדה שאני בעצמי עובדת סוציאלית. רונית ואני הולכות יחד דרך ארוכה, בתדירות משתנה ובקשר משתנה. אבל אין ספק שהיא משמשת עבורי רשת ביטחון ויציבות בעולם של כאוס מתמיד.
התחלנו את דרכנו המשותפת אחרי נישואיי. הייתי בת 27 ונחושה להפוך לאימא, ולא הבנתי איך אני יכולה להיות אימא עם הפרעת חרדה שהתבטאה בהתקפי בעתה נוראיים מעת לעת. הפחד הכי גדול שלי, עובדת סוציאלית שכמותי, היה שאחווה דיכאון אחרי לידה. הייתי מודעת אז לסטטיסטיקה ולקשר בין הפרעות דיכאון וחרדה לבין דיכאון אחרי לידה.
בכל לידה התנפצתי לרסיסים ונבניתי מחדש. לפי הסבתות המקסיקניות זה מה שקורה בתהליך ההיריון – עם ההתרחבות הפיזית, מפנה הנשמה מקום לחיים החדשים ומתפזרת לכל עבר בתהליך הלידה. לכן הן עושות טקס איסוף עצמות לאחר לידה, שאוסף את הנשמה חזרה למקומה.
בכל לידה חוויתי חודשים של קושי גדול. בכל פעם קצת אחרת, כל פעם חזק וסוחף ומערער. התמודדות אינטנסיבית מאוד עם מחשבות טורדניות וחרדה. בהיריון האחרון יצאתי לחלוטין מאיזון בחודש השביעי. כשרביד, בני הצעיר היה בן שישה שבועות, הייתי כבר בתוך שלושה וחצי חודשים של התמודדות עזה. בשיאה רציתי לאשפז את עצמי במרפאת חווה (המחלקה היחידה מסוגה בארץ). עד כדי כך היה החושך טובעני, עמוק וסמיך. מזל שהייתה לי מערכת תמיכה אדירה ומתורגלת: בן זוג, הורים, אחות, חברות מיומנות, טיפול תרופתי מיטיב ואת רונית שהולכת איתי דרך ואני סומכת עליה, גם כשאני לא סומכת על עצמי.
היום, עשרה חודשים אחרי הלידה המדוברת, אני עדיין לא ישנה טוב מספיק. השנה הראשונה בחיי תינוק רצופה בדרמות של שיניים, מחלות, הסתגלות לעולם. גם בילד שלישי יש מורכבות. בכל לידה יש. כולנו מחפשים את האיזון שהתרחבות המשפחה דורשת למצוא מחדש.
אימהות במצבי סיכון
את המיזם הארצי לאימהות צעירות במצבי סיכון, בעמותת עלם, הקמתי שנה וחצי אחרי לידת בתי האמצעית, לפני שלוש שנים. המיזם הזה נולד מתוך הקשיים שלי כאם. כאם צעירה, שלושה חודשים אחרי לידת בני הבכור, הייתי בוכה לרונית פעם אחר פעם על כמה אני דפוקה שעדיין קשה לי, על אף כל התמיכה והפריבילגיות שלי. אז עוד לא ידעתי לדבר על הפריבילגיה שבלהרגיש.
היום אני רואה אותה באחוזים הגבוהים של צעירות אימהות במצבי סיכון, עם החרפה במצבי פוסט טראומה, עם מחלות אוטואימוניות, עם קושי אדיר בהשתלבות בשוק התעסוקה שרק מוחרף על ידי שורה של חסמים חברתיים, וכן גם עם אחוזים לא הגיוניים של צעירות אחרי לידה בקהילה, עם דיכאון לא מאובחן ולא מטופל. הפער המזעזע במערכות התמיכה, המשאבים והאפשרויות הוא פער של דיני נפשות.
חרדה ודיכאון בהיריון ובלידה הן תופעות חברתיות שלא מדוברות מספיק. את מריאנה ז"ל ובוריס ז"ל אפשר וצריך היה להציל עם מערכות מתפקדות של המדינה, המכוונות לאיתור ומניעה ועם תקציב וממשלה שבאמת רואים את האזרחיות.ים שלהם.
מאז חזרתי לעבודה מחופשת הלידה השלישית והאחרונה שלי אני רואה באופן ברור מתמיד כמה שקופות ושקופים הצעירות, האימהות במצבי הסיכון, ילדיהן והאבות הצעירים. אחרי שלוש שנים של פעילות מקצועית, של איתור וליווי 120 אימהות במצבי סיכון אני יודעת לומר שהן דורשות יותר מידי ובעיקר – מוחלשות הרבה יותר מידי, מכדי שהמערכת תבחר להסתכל להן בעיניים ולומר להן: אתן לא לבד. אנחנו נמצא אתכן, לא משנה כמה עמוק בקושי אתן נמצאות, לא משנה מה המצב המשפחתי שלכן, לאיזה מגזר אתן שייכות, לא משנה אם זה היריון של ילד ראשון או ילד רביעי. אנחנו נמצא אתכן וניתן לכן יד בשנים הקשות האלו של הורות צעירה כשאתן בעצמכן כל כך צעירות.
מי ייתן ונצליח בתיקון העמוק הנדרש ובמניעת הטרגדיה הבאה.
