מאת: רעות כהן 

לפני כמה חודשים, בשיא הקורונה והסגרים, התפרסם בווינט הטור של יובל לוי, ובו טקסט שדרש באופן כללי להפסיק לבקר נשים על הבחירה לא להוריד שיער, ולהביא למודעות את החשיבות של בחירה אישית של אישה על גופה.

הטקסט מתחיל בתיאור תחושות הקושי של לוי בזמן אחד הסגרים, מבחינה מינית, ובמיוחד במציאת פרטנר למין מזדמן. היא מתארת באופן עלילתי, עד כמה היא מצפה לזה ומוצאת עצמה מסתכלת על גברים, שבכל מצב רגיל כנראה ולא הייתה מעיפה בהם מבט. בהמשך, מתואר מפגש לא צפוי במכולת השכונתית בינה ובין גבר לא אטרקטיבי מהעבר, שאתו שכבה פעם ושוקלת לשכב שוב מתוך אילוצי המצב והתקופה.

אני חייבת להודות שצרם לי מה שלוי תיארה, ההתפשרות הזו על גבר שלא נהנתה לשכב אתו בעבר כעניין שולי ושכיח. זה הזכיר כמה זה מרגיש רע כשעושות את זה ככה, וגרם לי לתהות בעצם באיזה קטע אנחנו עושות את זה, אם וכאשר יצא לנו להיות בסיטואציה כזו, בה אמרנו לעצמנו ״למה שלא נתפשר על גבר שלא עושה לי טוב במיטה, ובכלל״.

"הזין שלו אמור להספיק לי"

אבל מה שיותר צרם לי מזה היו התיאורים המיניים, שלה עצמה ושל אותו גבר, ולרגע תהיתי אם נעשיתי שמרנית או דווקא ההפך.

״זה היה ערב חד-פעמי ממוצע לחלוטין, אפילו קצת מאכזב. עם טיפה יותר מאמץ מצידו, הסקס היה יכול להיות אפילו מדהים, אבל לא היה נראה שאכפת לו מזה. מבחינתו, הזין שלו אמור להספיק לי, וכאן נגמר הסיפור. כמה חבל שלפעמים בחורים עם זין גדול הם שמוקים לא פחות גדולים ממה שמחובר אליהם. לא משנה.״

״אני מתכופפת ומכניסה חצי מגופי לתוך המקרר, חופרת בשקיות השניצל ומנסה לעזור לה. איפה הציפוי הפריך הזה? הפטמות שלי תכף נושרות! "הנה", אני מושיטה לה את השקית הרלוונטית.״

מה שמעניין אותי פה הוא ז׳אנר הכתיבה הזה. מעבר לתיאורים כמו ״זין גדול״ ופטמות מזדקרות״, נוסח מגזין ׳בלייזר׳, הטקסט הזה גורם לי להרגיש שמצד אחד לוי מבקשת לייצר שיח נשי פרובוקטיבי, פמיניסטי ומשוחרר, שדורש לתת לאישה שקט לגבי החלטותיה האסתטיות והמיניות, אבל באותה הנשימה, ואולי בלי לשים לב, הכתיבה שלה משמרת הרבה מהשיח הפטריארכלי והמחפיץ.

הופתעתי גם מהתגובות הרבות לפוסט, שהתמקדו בשאלה אחרת שעלתה מהטקסט – האם זה ראוי או לא לבחור לא להוריד שיער. היה לי מוזר שאף אחת אחרת לא הרגישה לא בנוח עם השפה הזו, עם התיאורים המיניים האלו. אבל בהמשך, ככל שפתחתי את הנושא הזה עם הנשים סביבי, לא רק בנוגע לטקסט המסוים הזה אלא בנוגע לאופי השיח הספציפי הזה שמופיע בהרבה מקומות בימינו, גיליתי שהרבה נשים מרגישות כמוני. למה שאנחנו, כנשים, נתחיל לדבר בשפה המחפיצה, כלפי עצמנו, כלפי אחרות, כמו גם כלפי גברים, אם אנחנו רוצות לעקור את השורש החולה הזה ממש?

לכודות בלהוכיח שלמדנו "לזיין מילולית"     

ואז מופיעה השאלה, איך לעקור את השורש? איך לשנות את השיח? בשיחות עם נשים סביבי, הגענו למסקנה משותפת שגם בינינו הנשים ישנה תחושה שפמיניזם משמעו להתנסח איך שבא לי. ולכן, אם אני אגיד לאישה, שהיא מדברת באופן מחפיץ ו/או פטריארכלי אז מה זה יגיד עלי? במיוחד כשהמוחפץ הוא גבר. זה יגיד שאני פרימיטיבית? לא פמיניסטית? לא תל אביבית? לא חזקה?

נראה שלא תמיד קל להביע בקול את אי הנוחות אל מול השיח הרווח. במיוחד כשהוא כל כך נפוץ סבינו, כל הזמן. למשל בסיטואציות כמו מפגשים חברתיים, התכתבויות באפליקציות להיכרויות, במקום העבודה, מול השותפה לדירה, מול טקסט שכתבה יובל לוי, אישה אחרת. ולמה קשה כל כך לדבר אחרת? אולי לא בא לנו להיראות אל מול ביטויים כאלה נבוכות, אדישות, ילדות אבודות. אולי אנחנו רוצות להראות שאנחנו מסוגלות להתמודד עם השפה הזו, להשתמש בה בעצמנו, שלמדנו ״לזיין״ מילולית.

כל הנושא המרתק הזה נסוב, למעשה, סביב השאלה האם אנחנו מצליחות לייצר שפה נשית, או מאמצות את השיח הפטריארכלי לעצמנו בלית ברירה. כי מה בעצם עשינו בזה, אם פשוט התחלנו לדבר את אותו לקסיקון רעיל, שאנחנו לא מעוניינות לשמוע מגברים? למה בעצם אני צריכה להוכיח שאני "משוחררת" בשיח כזה? ועד מתי נמשיך גם אנחנו, כנשים, למדוד במונחים של גודל? זה לא להמשיך את השיח שאנחנו כל הזמן מבקשות להוקיע, ובו בזמן לשקר לעצמנו שאנחנו משוחררות? אלה שאלות מעניינות ורלוונטיות בעיני.

אני מרגישה הרבה פעמים שאני במלכודת, לכודה בין הרצון שלי לחופש ביטוי מיני כמו שבא לי, ובין התחושה שאין באמת בנמצא שפה נשית, שאפשר לדבר דרכה גם על מיניות נשית אחרת. פעם אחת שיתפתי מישהי בתחושות האלה, והיא הגיבה בכך שנתנה לי לקרוא את הספר ״מין זה שאינו אחד״ (1977) של לוס איריגארי, הוגת דעות בלגית, פמיניסטית וחוקרת תרבות.

בעצם, הספר של איריגארי הוא במיוחד חיפוש אחר שפה חדשה, נשית. היא מצביעה על כך שאיבר המין הגברי במצב זקפה קיבל שליטה בחברה המערבית, הפטריארכלית, שגם השפה בה מקודדת בקוד פאלי. היא מבקשת לשקם את המיניות של האישה, להבין בכלל מה יכולה להיות שפה נשית של מיניות נשית, לא מתוך המבט הגברי כפי שהתרגלנו.

״אם נמשיך לדבר באותה שפה שוב נייצר את אותו סיפור. נתחיל מחדש את אותם סיפורים. מסביבנו גברים ונשים, אותם ויכוחים, מריבות, דרמות, אותן המשיכות אותן הפרֵדות. אותם הקשיים, אי-אפשר להתחבר, אותם, אותו, תמיד אותו דבר. אם נמשיך באופן זהה, כפי שגברים מדברים מאות בשנים, כפי שלימדו אותנו לדבר, נחמיץ זו את זו, המילים יעברו דרך גופנו, מעל לראשנו, וילכו לאיבוד, רחוק, גבוה, נעדרות מעצמנו ."

אחת מהדרכים שלה לייצר אפשרות לשפה נשית שכזו היא בכתיבת הספר בחלקו, כמכתב אהבה לאישה אחרת, שהיא בעצם עצמה, אך בו בזמן מייעדת אותו לנו הקוראות, כשיח נשי אוהב, ארוטי, בין אישה לאישה. לדעתה אישה היא לעולם אינה אחת.

 ״ואל תיצמדי למילה ה״נכונה״. אין כזו. אין אמת בין שפתותינו. לכול יש מקום להתקיים. הכל בר-חליפין, ללא יתרון, ללא סירוב. מוחלף? הכול ניתן להחלפה, אך בלי סחר. בינינו, אין בעלי בית, אין קונים, אין חפצים שניתן להצביע עליהם, אין מחיר. גופינו מתעצמים מהתענגויותינו המשותפות. […] הבא נשאיר את המוחלט לאלה שאינם מסוגלים להחליט. אין לנו צורך בדברים מוחלטים. גופנו, כאן ועכשיו, מותיר לנו ודאות אחרת לחלוטין. האמת הכרחית לאלה שכה התרחקו מגופם עד שהם שכחוהו. אך ה״אמת״ שלהם מקבעת אותנו, כפסלים, אם אין אנו מסירות אותה מאתנו. אם אין אנו מורידות ממנה את השליטה תוך ניסיון לומר, כאן ומיד כיצד אנו מתרגשות״

עגילים בצורת טמפון, שרשרת עם תליון של פות

אולי גם במרחבים אחרים האמנות, בדומה לכתיבה, ישנה אפשרות נגישה יחסית לפרוץ את מסגרת השיח הרווח ולנסות לאתגר את המוסכמות. אולי נצטרך באמת ללמוד לראות את הגוף שלנו, פיזית בעיניים שלנו מחדש, כדי ליצור שפה חדשה של מיניות. זו באמת מגמה מעניינת, שהולכת ומתפתחת באופן טבעי ומאד מעניין לאן היא תוביל.

למשל, במוזיאון הווגינה בלונדון, שנפתח קצת לפני פרוץ הקורונה על ידי קבוצת נשים צעירות, בו מבקשות בין היתר להביא למודעות לגבי גוף האישה, לגרום לנשים להרגיש בנוח עם איבר המין הנשי, עם השינויים ההורמונליים וההפרשות, שיער הגוף, המחזור. כמו גם, להציג את תרבות תכשירי הניקוי האינטימי, שרובם למעשה מייצרים נזק. וגם, מכירת מזכרות וגימיקים משעשעים של יוצרות צעירות בחנות המוזיאון, כמו עגילים בצורת טמפון, שרשרת עם תליון של פות ועוד. הם גם מן מענה נשי בתרבות הפופולרית, באופן שלא היינו רגילות לראות, ועדיין ממשיך להפתיע.

שפה חדשה של מיניות נשית במוזיאון הוגינה
מוזיאון הוגינה בלונדון. צילום: רעות כהן

או לדוגמה, הסרט הדוקומנטי של Jenny Ash, המציג את פרויקט הצילום של הצלמת הבריטית, Laura Dodsworth, שצילמה מאה צילומי תקריב של ואגינות. בסרט הדוקו מתראיינות מספר נשים מהפרויקט המיוחד ומתארות את חוויותיהן השונות כנשים. הן הסרט והן הצילומים מן הפרויקט, מבקשים להביא את איבר המין הנשי, הטבעי והלא פורנוגרפי, אל התרבות הפופולרית. להציג לא רק את ההבדלים בין אישה לאישה באופן פיזי אלא גם את העדפותיהן, חוויותיהן, תחושותיהן לגבי איבר מינן, מין ומיניות עם עצמן ועם גברים/נשים ועוד חוויות משמעותיות שעברו בחייהן. חלק מהסיפורים קשים וכואבים וחלקם מרגשים ומלטפים, אבל כולם קסומים, כמו שרק סיפורים של נשים יכולים להיות.

נראה שזוהי תחילתה של שפה חדשה של מיניות נשית וקוד נשי, שתמשיך לצמוח בחברה ובתרבות, לחתור עוד ועוד תחת השיח הרווח, שתפס בעלות גם על המיניות בכלל והנשית בפרט.

״אדבר על הכתיבה הנשית: על מה שהיא תעשה. על האישה לכתוב את עצמה: על האישה לכתוב על האישה ולהביא את הנשים לכתיבה, שממנה הן הורחקו באלימות כפי שהורחקו מגופן שלהן; מאותן סיבות, תחת אותו חוק, למען אותה מטרה ממיתה. על האישה להיכנס לטקסט – כמו גם לעולם ולהיסטוריה – ביוזמתה הייחודית". (הלן סיקסו)

לקריאה נוספת על מיניות נשית לחצו כאן

תמונות: רעות כהן ממוזיאון הוגינה בלונדון, סרטון: מהסדרה "האקסית המטורפת"

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

מיקי פורת הייתה הנערה הראשונה שהתקבלה לבית הספר לקציני ים, לאחר שכתבה מכתב למנהל בית הספר על הפליה כנגד נערות באי קבלתן לבית הספר. מגיל צעיר היא שמה לב לאי שוויון מגדרי ובזכותה נסללה הדרך לנערות בבית הספר לקציני ים. היא מתארת את החוויה להיות הראשונה ואיך הרגישה במסגרת שעד אז הייתה רק גברית
ניתוח הספר "האירוע", שמספר את סיפורה של הכותבת שיברה הפלה לא חוקית בשנות ה60 בצרפת. הגוף הנשי הוא גוף ללא מוצא שכן כל ניסיון להפסיק את ההריון נתקל במערכות פטריארכליות חברתיות ומדינתיות. האירוע פורם את המערכות האלה וחושף צעד צעד כיצד נשים מנסות להציל את חייהן והסכנות הטמונות בכך.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.