עריכה: קלי רוזן
הסיפור המרתק של רחל בית אריה מתחיל בלב הציונות הדתית, עובר דרך כפר נידח בסין, ממשיך בהקמה של פוליטיקלי קוראת וממשיך עד משרת מנכ״לית של ארגון זוכרות. את חוכמתה היא אספה מכל תחנות החיים האלו.
פגשתי את רחל לראשונה כשהתנדבנו יחד בפוליטיקלי קוראת. רחל היא אישה רצינית, אבל הפגישה שלנו בזמן הקמפיין הראשון של פוליטיקלי בשנת 2018 הייתה ממש מצחיקה. רחל הגיעה אלי הביתה כדי לשאול מגפיים לסרטון שהפקנו לקמפיין. ההתגייסות שלה הייתה מרגשת. מי עוד תיסע הלוך חזור לרמת גן פעמיים בשביל אביזר כמו מגפיים? היום, כשאני מכירה את רחל קצת יותר, אני יכולה להעיד שההתנהגות הזאת אופיינית לה. היא אקטיביסטית אמיתית שלא חסה על עצמה, ואם צריך מגפיים היא תביא אותם גם מקצה העולם.
ביקשתי לראיין אותה ולשמוע על זווית הראייה העמוקה והמרעננת שלה, שווה לקרוא.
מהקיבוץ ועד לסין
ספרי לי קצת על הרקע שלך
גדלתי עמוק בתוך הציונות הדתית. נולדתי בקבוצת יבנה, בין אשדוד לגדרה, שהיה הקיבוץ הדתי הראשון בארץ. סבתא וסבא שלי היו בין מקימיו. החינוך שלנו היה ציוני-דתי פטריוטי, היום אני רואה אותו גם כלאומני. אחר כך התגייסתי לצבא. זאת נקודה כואבת ואולי החרטה הגדולה ביותר שלי. הייתי מאוד רוצה לומר שסירבתי להתגייס, אבל סירוב כלל לא היה בטווח האפשרויות שלי בזמן ההוא. בסופו של דבר הייתי פקידה שלא עושה כלום, היום אני קוראת לזה ״סרבנות אפורה״.
אחר כך הגעת לסין, איך זה קרה?
אחרי הצבא הלכתי ללמוד משפטים ומשם המשכתי למשרה בחברת הייטק קטנה. בדיוק התפוצצה בועת ההייטק, וכמו רבים אחרים פוטרתי. היה לי איזה סכום של פיצויים, רציתי לטייל, ואמרתי לעצמי ממילא אין עבודה בשום מקום אז אקח פסק זמן לכמה חודשים. סין נשמעה לי מאד אקזוטית, אבל לא ידעתי עליה שום דבר. בסופו של דבר טיילתי שם במשך שנה. זה היה פשוט היה מרתק. בכלל לא מה שציפיתי, הרבה פחות אקזוטי מהדמיון, אלא שזו הייתה סין של תחילת המאה ה 21 – בדיוק לפני עשרים שנה. סין הייתה הסיפור הכי גדול בעולם. קרו שם כל כך הרבה שינויים במהירות.
היכן היית באותה תקופה?
בשנה הראשונה טיילתי כמעט בכל המחוזות של סין. סין עניינה אותי מאד, אך בגלל שלא הבנתי את השפה, הייתה לי הרגשה שאני רואה סרט מרתק כזה, אבל אני לא מבינה כלום כי אין כתוביות תרגום. נגמר לי הכסף, ובאותה תקופה היה מאוד קל למצוא משרות בסין כמורה לאנגלית. בתי ספר לאנגלית פשוט רצו אנשים שנראו מערביים, אפילו אם הם לא יודעים ללמד, או לא באמת יודעים אנגלית. מצאתי עבודה בעיר חרבין בצפון-מזרח סין. לימדתי שנה בבית ספר יסודי, ובמקביל התחלתי ללמוד סינית. לאחר מכן עברתי דרומה למחוז שנקרא יונאן (פירוש השם מדרום לעננים) – מקום יפהפה. לימדתי בבית ספר כפרי שנה נוספת בהתנדבות, פשוט כי רציתי להיות שם.
אקטיביסטיות בסין
האם בשיחות שלך עם נשים בסין הייתה לך הרגשה שהן סבורות שהן משמעותיות ויכולות לשנות דברים?
פגשתי נשים אקטיביסטיות מדהימות שבוודאי הרגישו משמעותיות ומסוגלות לשנות דברים, הן גם שילמו מחירים גבוהים על האקטיביזם שלהן. נשים נמצאות בכל מאבק חברתי ומאבק לדמוקרטיה שראיתי בסין. הן עשו סרטים, ארגנו הפגנות, השתתפו במאבקי עובדים, אקטיביזם נגד זיהום אוויר, נגד הפקעת אדמות, וגם אקטיביזם להט"בי. בסין יש גם מקומות, אמנם מעטים, שיש בהם מסורות מטריארכליות.
אבל אם מסתכלים באופן כללי על החברה הסינית, מה שהכי בלט לפני 10 שנים זה שרוב האנשים רצו בעיקר להתעסק בשלהם, להבטיח את עתידם, לנסות להתעשר אם הם יכולים, או לפחות להגיע לחיי רווחה. מעטים בחרו להתעסק בפוליטיקה ובאקטיביזם. לפעולות כאלו היה תמריץ שלילי אז, והיום אפילו עוד יותר.
השלטון הנוכחי בסין מגדיר את עצמו נאוקונפוציוני, שזה שלטון מאד שמרני. הם מחזירים את מעמד האישה אחורה. אם למשל בעבר קבעו כי גיל הנישואים הוא 21, ולא הייתה אפשרות להתחתן קודם, עכשיו הורידו את גיל הנישואין ל-18. הנטייה של השלטון היא לתלות את השמרנות הזאת במסורות העתיקות הפטריארכליות. זה מגיע מלמעלה, זו לא תנועה עממית. 
החשיפה תהפוך אותך לרדיקלית
מתי חזרת לארץ ומה עשית אז?
לאחר ארבע שנים חזרתי לארץ. תמיד רציתי לעבוד בעיתונות ומצאתי בתחילה משרה בג'רוזלם פוסט, ואחרי כמה חודשים בכלכליסט, שבדיוק התחיל אז. עבדתי בדסק החוץ, מינו אותי לכתבת בסין וכך חזרתי לשם. מסין שידרתי גם לקול ישראל. גרתי בבייג'ינג במשך חמש שנים נוספות ולבסוף חזרתי לישראל ב-2014.
אחת הסיבות שגרמו לי לחזור הייתה המחאה של 2011. לא הייתי אז בארץ, אבל עקבתי אחרי המחאה מרחוק. גם בסין הייתה אז תסיסה מאוד גדולה, סיקרתי הרבה מהתסיסות האלו בסין, וזה עורר בי רצון להיות מעורבת. התחלתי לעבוד בארגון ״גישה״ (ארגון זכויות אדם ישראלי שנוסד בשנת 2005 ומטרתו הגנה על הזכות לחופש תנועה בשטחים הכבושים, במיוחד ברצועת עזה).
האם אז החלטת שפחות מעניין אותך להיות עיתונאית המסקרת מבחוץ ויותר אקטיביסטית מעורבת מבפנים?
אני לא בטוחה שזאת הייתה החלטה, אבל ככה זה יצא. כשחזרתי מסין הייתי מאוד פעילה בדיור הציבורי. קראו לזה אז 'צוות דיור ציבורי', זאת הייתה קבוצת פעולה, שהורכבה בעיקר מנשים שחלקן גרו בדיור הציבורי או המתינו לדיור ציבורי, וחלקן נשים כמוני שלא גרו בדיור ציבורי אבל רצו לפעול. זאת הייתה פעילות למניעת פינויים, לעזרה לנאבקות להתארגן יחד, לכתוב למשרדי ממשלה, להגיע למקום כדי למנוע פיזית פינויים. הייתי פעילה שם כמה שנים ואז בעצם התחלתי לחפש את דרכי בשמאל הישראלי.
העבודה בארגון גישה והחשיפה היומיומית למה שקורה בעזה יהפוך אותך לרדיקלית גם אם לא היית כזאת קודם – האבסורדים וההתעללות, חוסר התוחלת והעובדה שכולם יודעים מה קורה, כולל קצינים בכירים. שוב ושוב אומרים שאין שום טעם בסגר על עזה, אבל איכשהו זה ממשיך כבר יותר מחמש עשרה שנה.
פמיניזם הלכה למעשה
ספרי לי איך הגעת לפוליטיקלי קוראת
הגעתי לפוליטיקלי ב-2015, אז עדיין כתבתי הרבה על סין ועל נשים בסין. פנתה אלי ליאור אלפנט, ממייסדות פוליטיקלי, והזמינה אותי להיות חלק מהמערכת שלהן. מאד שמחתי על ההזמנה, זאת נראתה לי עשייה מאוד מדויקת של נשים והשמעת קולות שונים. בעצם זו הייתה הקמה של מערכת עיתון. היה לי כבר די הרבה ניסיון עיתונאי, אז באתי והפכתי לחלק ממערכת המנהלות של פוליטיקלי.
עשינו פגישות עבודה בבית של מאיה רומן בדרך כלל, או בבית שלי לפעמים, ואחר כך של מריאלה יאבו. היו לנו הרבה ישיבות שבהן חשבנו יחד מה הלאה, ואיך הופכות את פוליטיקלי לגוף גדול וחזק יותר.
היה מעניין לבנות ארגון שיתופי, לא היררכי, עם הנהלה משותפת. ארגון שבדרכו מדגים את הפמיניזם הלכה למעשה. זה היה מרתק וקשה למצוא מודלים כאלו, כי זה משהו מנוגד למיינסטרים.
קצת אחרי שהגעתי לפוליטיקלי עשיתי פרויקט שקראנו לו ״רמדאן נשי״, והזמנו נשים לכתוב על נשים מוסלמיות פורצות דרך, או כאלו שיש להן סיפור מעניין. נשים יהודיות וערביות כתבו על נשים אקטיביסטיות מהאזור ומהעולם, ויצא אוסף מאוד מעניין. תרגמו את הפרויקט לערבית וככה התחלנו לעשות סדרות על נושאים שונים.
איך הייתה האווירה בין הנשים?
היה קשר עמוק בין המתנדבות. הייתה חברות ושותפות המבוססת על כך שבנינו משהו יחד. בשלב ההוא הכל היה עדיין בהתנדבות, הכל נוהל במשך חמש או שש שנים בלי שקל, וכל הזמן הייתה שאיפה לבנות משהו שימשיך ויגדל. אכן גדלנו ונהיה ברור שקשה לבנות דבר בר קיימא המבוסס רק על התנדבות, היינו חייבות לחשוב קדימה. היו הרבה דיונים ביננו, נכתב תקנון, היו תהליכים וזה היה מאוד מעניין. היה כיף להיות חלק מזה ולבנות משהו יחד עם נשים.
ב-2018 עשינו את מימון ההמונים הראשון, שיצר את הבסיס להפוך את פוליטיקלי לעמותה שגם משלמת משכורת ומחזיקה משהו בר קיימא. מור קומפני ואני ניהלנו את הקמפיין. הייתה לנו הרבה עזרה מפמיניסטיות ותיקות, אבל קמפיין גיוס זה דבר קשה.
קצת אחר כך תום פסח, שהיה יושב ראש הוועד המנהל של ארגון זוכרות, הציע לי להתראיין למשרת המנכ״לית. הרגשתי שלא היה לי ניסיון בניהול והוא אמר לי: יש לך ניסיון מפוליטקלי. זה היה נכון, אבל אף פעם לא חשבתי על זה ככה.
מה עוד למדת מהתקופה בפוליטיקלי חוץ מלנהל?
בזוכרות, כמו בכל מרחב אקטיביסטי, חשוב מאוד להגיע לקונצנזוס. זה חשוב לא רק בתהליך קבלת ההחלטות, אלא באפשרות לנוע קדימה תוך כדי שמקשיבות לכולן ומבטיחות ששומעות קולות מגוונים.
כיוון שהייתי אחת מרבות בפוליטיקלי, למדתי איך מנהלות ישיבות בצורה קשובה לכולן וגם אפקטיבית, שזה דבר לא פשוט כי בסופו של דבר צריכות להתקבל החלטות.
הרבה פעמים מדברים על "ייצוג" בצורה מאד שטחית, כאילו מה שחשוב הוא שיראו בתמונות של הארגון שיש מזרחיות, פלסטיניות, להט"ב, בעלות מוגבלויות וכו', כאילו כולן אותו הדבר. אבל אנחנו לא אותו דבר. כל אחת מביאה איתה אינפורמציה שונה שתוכל להביא לשינוי, וזאת העבודה שלנו בסופו של דבר. גם בזוכרות וגם בפוליטיקלי וגם בכל מקום אחר, אנחנו צריכות את כל האינפורמציה הזאת, אנחנו חייבות להקשיב להכול. בניסיון החיים השונה וההבנה המערכתית שכל אחת מביאה איתה יש אינפורמציה חיונית. בניסיון ובהבנה שמביאות איתן במיוחד נשים מזרחיות, נשים פלסטיניות, נשים מכל קבוצה מודרת, יש אינפורמציה חיונית לכולן. בזה טמון המפתח לשינוי. במיוחד חשוב שנשמע את הקולות שלא נמצאים במיינסטרים, שלא נשמעים, שהשתיקו אותם בכוונה. זאת לא טובה שעושות למישהי אלא מרכיב חיוני לכל ארגון ולכל מי ששואפים לבנות חברה יותר טובה.
שואלת השאלות
איך את מיישבת את הפעילות הפמיניסטית עם האקטיביזם נגד הכיבוש?
זה הולך יד ביד ואי אפשר להפריד ביניהם. בארצות הברית אחת הסיסמאות בפעילות למען פלסטין היא ״פלסטין היא עניין פמיניסטי״, לדעתי זה עניין של שחרור וחירות מדיכוי. זה פירוק של היררכיות הנובעות מהאמונה של אנשים שהם עליונים על אחרים. אמונה של גברים שהם עליונים על נשים, אמונה שלנשים יש מקום מסוים ולא מעבר לזה, אותו הדבר זה האמונה שהיהודים הם עליונים על פלסטינים ומגיע להם זכויות יתר.
בזוכרות אנחנו עובדות בתוך החברה הישראלית, אנחנו היחידות שמדברות על נכבה בעברית, על מה שקרה ב-1948, על ההיסטוריה המחוקה בכוונה. אפשר לראות איך פיזית מחקו אותה מהמרחב, הסתירו מסמכים הקשורים אליה. אנחנו מנסות לחשוף את זה וללמד איך הנישול והמחיקה האלה ממשיכים גם היום.
קוראים לנו ״זוכרות״ בלשון נשית בכוונה. השם נבחר בגלל שזו דרך של זיכרון אלטרנטיבי להבניות של הזיכרון הגברי המלחמתי במדינה.
בפמיניזם הישראלי אנחנו מתעסקות בכיבוש מעט מאד. אין מספיק ביקורת על הצבא, זאת פרה קדושה, וחייבות לגעת בה. המיינסטרים הפמיניסטי בישראל רואה בשירות נשים בצבא ובקידום לתפקידים קרביים ובכירים איזה אידיאל פמיניסטי. אני ממש נגד זה. אני מאמינה שפמיניזם צריך להיות אנטי מיליטריסטי. מיליטריזם ופמיניזם זה דבר והיפוכו. זה הופך את הנשים למשתתפות בדיכוי. בתפיסה הפמיניסטית שלי זאת סתירה מהותית שאי אפשר ליישב אותה.
העבודה בזוכרות מתחברת לפעילות פמיניסטית. הישראלים הם לא קורבנות של הכיבוש, אבל כחברה אנחנו משלמים מחיר עצום. כנשים אנחנו משלמות מחירים על לחיות בחברה כל כך מיליטריסטית. יש מיליטריזם אזרחי בישראל, והצבא נכנס לכל תחום. אני לא מאמינה שאפשר לעשות פמיניזם ולא לדבר על זה.
לפני שניפרד ספרי לי על התובנות שאספת מכל שנות האקטיביזם שלך
מבחוץ הדימוי הנפוץ לאקטיביזם הוא לצעוק סיסמאות עם מגפון בהפגנות. אבל האמת היא שאקטיביזם דורש המון פעילות עקבית ומאורגנת, וחלק מעבודת האקטיביזם היא אפורה וסיזיפית. חשוב גם לדבר על עבודת ה-Care הנדרשת. טיפול ואכפתיות כדי למנוע שחיקה ולדאוג שמי שעושות ועושים את האקטיביזם ימשיכו להיות פעילות ופעילים לאורך זמן. זהו מרכיב קריטי שעוזר לנו לשמור על עצמנו וגם לחיות בקטן בתוך המרחבים שלנו, שאנחנו הקמנו. סדר עולמי כמו שהיינו רוצות שהוא יהיה. אנחנו יוצרות סדר חברתי שבבסיס שלו אין תחרות וכוחנות אלא קשרים עמוקים, אמפתיה ושיתוף פעולה. הרבה פעמים זאת עבודה שקופה גם במרחבים אקטיביסטיים כמו שהיא שקופה במרחבים אחרים.
בקורונה הקשבתי להמון אקטיביסטיות שדיברו על איך מייצרות שינויי עומק ומקימות קהילות פעילות. אחד הרעיונות היה לשאול שאלות בקהילות אונליין. התחלתי לשאול את העוקבות שלי בפייסבוק שאלות, הכי פשוטות שיש, כמו מה משמח אותך? מה מרגיז אותך? על מה את מתאבלת? והתשובות עניינו אותי מאד. אני מקשיבה להן, לומדת, מבינה כמה הרבה יש בכל אישה. לי זה מאפשר להרגיש את המגוון, את הרב קוליות, וזה חשוב לי. זאת אינפורמציה רגשית.
בחודשים האחרונים יצא לי לפגוש א.נשים שאני לא כל כך מכירה, או שאפילו לא פגשתי מעולם, והן אומרות לי: ״אה זאת את!״ הן לא אומרות: זאת את מפוליטיקלי או את מזוכרות או זאת שכותבת על סין, אלא זאת את ששואלת שאלות בפייסבוק. אני שמחה להיות מזוהה עם שאלות. זאת פרקטיקה של הקשבה, שזה דבר מאד פמיניסטי בעיניי.
