טרלול הבחירות הנוכחי הוא הזדמנות נהדרת לקצת אסקפיזם, אז הנה כמה מילים על הסדרה החדשה של היוצרות של סדרת המופת "האחיות המוצלחות שלי" – גלית חוגי ונועה ארנברג – "מי שמע על חווה ונאווה?".
הסדרה מגוללת את סיפורה של חווה (קרן מור) ונאווה (חנה לסלאו), שהכירו בלהקה הצבאית ונפגשות מחדש, אחרי ארבעים שנים של נתק, בשבעה של בעלה של חווה, שנפטר באמצע החיים המשותפים של השניים, מדום לב. נאווה, פקידה אפרורית ב"ח"חי" (חברת חשמל), נכנסת לחייה של חווה, עקרת בית שלא עבדה יום בחייה, בסערה ומטלטלת את הספינה המיטלטלת גם ככה בעקבות מותו של בעלה של חווה. השתיים מתמודדות מחדש עם עוולות וחוסר צדק שנעשה להן אי אז בשנות שירותן הצבאי וששינו את מסלול חייהן ללא היכר. נאווה, בניגוד מוחלט לשלושת הבנים של חווה שמנסים לשמר את השגרה המשפחתית ולצמצם שינויים ככל האפשר, תומכת בחווה בכל צעד ואוחזת בידה אל מול כל המכשולים שעומדים בפני אישה שלא למדה מעולם היכן נמצא ארון החשמל של הבית. חברותן, כך נראה, ממשיכה מאותו מקום בו הפסיקה, כשהשתיים מבינות אחת את השנייה ונעזרות זו בזו כדי למצוא משמעות מחודשת באמצע החיים.
קרן מור וחנה לסלאו, צמד לא מובן מאליו בכלל, מבצעות את דמויותיהן של חווה ונאווה באופן מדהים, נעים, רגיש ומודע לניואנסים. הבלבול של חווה בתוך האבל, אפילו הישיבה בשירותים. המבטים של השתיים, האיפור המרוח, ההרחקה של הטלפון מהעיניים ולא פחות מכך, הדינמיקה בין השתיים, בדיאלוגים המושחזים (והאמינים!) וברגעים מול המשפחה והילדים… חווה ונאווה הפכו תוך פרק אחד בדיוק לשתי נשים מרכזיות בחיי, כאלה שאני מקווה עבורן ורוצה בטובתן. לשמחתי לא הייתי צריכה להחזיק את המתח זמן רב מידי, מהסיבה הפשוטה שהסדרה כולה, הנפרשת על פני ארבעים שנים, נפרשת במקביל גם על פני 180 דקות, שלוש שעות בסך הכל – ואולי זה משל לטכניקת הסיפור של חוגי וארנברג. המצליחות לספר סיפור קטן, לכאורה – ממוצע, נורמלי, כמעט רנדומלי ובו בזמן לחלץ מתוכו אמת עמוקה ומאוד מאוד רלוונטית.
מערכת של הטרדות מיניות, התעמרות והטרדה
לפני כמעט שנה פרסמנו את תחקיר גלי צה"ל כאן בפוליטיקלי קוראת. התחקיר, לצערנו הרב, לא הדהד במחוזות העיתונאיים כפי שציפינו – לא קשה לנחש מדוע. בכל זאת, גלי צה"ל היא המקום בו צמחו וצומחים מיטב עיתונאי ועיתונאיות ישראל והתמונה המכוערת שהצטיירה בתחקיר, דורשת התעמתות ממשית עם תרבות עמוקה ושורשית של אלימות, הטרדות, התעמרות ואפילו פגיעה בקריירה העתידית של נשים וגברים שלא מתאימים עצמם לתרבות השלטת. את מאזן האימה הזה, בגדול, לא הצלחנו להפסיק. גם היום חיילות וחיילים, כמו גם נשים צעירות בעולם התרבות כולו, מתבקשות להגיד תודה למפקדים או למנהלים שלהן על שהואילו בטובם לתת להן מקום. גם היום, חיילות נתקלות בניצול מיני, התעמרות וציפוף שורות גברי המגונן פעם אחר פעם על הפוגעים שלהם.
איזה מזל שבעולם הפיקשן התרבותי עוד אפשר לטפל בנושאים כאלה, בלי לחשוש מתביעות דיבה ובלי להתנצל על כך שהעזנו להשמיע קול זעקה ולהרים את הראש. ובאמת, היכן שתחקירים עיתונאיים נכשלים, פעמים רבות מתעוררות יוצרות טלוויזיה וקולנוע ומבטאות את הכאב שלא הצליח להישמע. "מי שמע על חווה ונאווה", מעבר להיותה סדרה מצחיקה, כיפית וזורמת – היא גם סדרה חשובה על ציר הזמן ההיסטורי שלנו, הקהילה הפמיניסטית בישראל.
חווה ונאווה של ימינו, נזכרות בנוסטלגיה בימים ההם בלהקה הצבאית בעוד במקביל, חווה ונאווה של שנות השבעים מתמודדות עם התעמרויות, הטרדות ואפילו אלימות ממשית – כמו גם עם תרבות שלמה של היררכיה מינית ומגדרית. אמא של חווה מזכירה לה שוב ושוב שהיא כנראה לא הייתה טובה מספיק כדי להיות זמרת ואנחנו, הצופים, מבינים תוך כדי תנועה, למה באמת נלקחה מחווה הקריירה החלומית שלה. שני צירי הזמן, העבר וההווה, ממחישים בצורה יוצאת מן הכלל את האובדן ובעיקר, את תחושת ההחמצה על החיים שהיו יכולים להיות.
בצפייה בסדרה (כאמור, ברצף מהיר של שלוש שעות), הרגשתי כאילו חלקים שלמים נכתבו על ימינו, שאבו השראה מהתחקיר שלנו. אני לא יודעת אם זה נכון או לא, אבל אני יודעת שהתרבות הצה"לית המוצגת בסדרה ממש לא שייכת לעבר ובוודאי שלא מוגרה, גם היום.
"לעשות לו MeToo"
מי שמע על "חווה ונאווה", כפי שנכתב בביקורת תרבות ב"וואלה!", היא מסמך נוקב על הצדדים האפלים של התרבות בישראל, שבמשך שנים טוטאו החוצה מהסיפור היפה שנותר לנו על הלהקות הצבאיות יפות הבלורית והתואר. הכתיבה החדה של חוגי וארנברג נותרה כשהייתה וכך גם הבימוי הנוגע של גורי אלפי, שמצליח להוציא מהצופים (או לפחות ממני), מנעד רחב של רגשות בו זמנית. מעבר לסיפור הצה"לי, "חווה ונאווה" מצליחות להעביר גם ביקורת מנוסחת ומנומקת על העולם הקפיטליסטי, התאגידי ועל היחס לעובד(ת) הקטן(ה).
בלי יותר מידי ספוילרים, הדבר שנגע לי יותר מכל ללב בסדרה המופלאה הזו, הוא התהליך שעוברות השתיים בפרקים האחרונים (החל מפרק ארבע), בהבנה של מה שקרה להן שם, בהשפלות שחוו, במה שנקלח מהן ואולי, בעצם, הפך את חייהן, בנקודת זמן זו, למה שהם.
חווה ונאווה הן שתי נשים מבוגרות, מעל גיל 60, שלא הרוויחו דבר ממהפכה ה-הMeToo של ימינו, שדילגה מעליהן, אלה שסבלו בדורן מהתעמרות מינית בלתי פוסקת. בכל זאת, המהפכה עושה עימן חסד כשבכליה, שנוסחו ונכתבו במשך דורות ובקשיים רבים, מנתחות מחדש חווה ונאווה את המציאות שבמובנים רבים נכפתה עליהן, את כל מה שנגזל מחברותיהן ומהן ומצליחות – כל אחת בדרכה – להשיב לעצמן את השליטה בחייהן.
וזה החוב שלנו אליהן, אל אותן נשים שבגופן (ליטרלי) פילסו לנו את הדרך והנה עכשיו, בזכות הכלים שניסחנו, גם הן זוכות לעשות קלוז'ר. בקיצור, המלצת צפייה רותחת.
הפרק הראשון והשני ביוטיוב:
