הראש יוצא אחרון הוא פרפורמנס, נשי, אישי וציבורי בששה פרקים בעקבות הרחם האנושית בזמן ובמרחב. מופע רב תחומי המבקש לפצח את סודות הרחם, ההורות ועתיד האנושות. מתוך בחינת מיתוסים עתיקים ומודרניים, תרבות פופולרית, פורנוגרפיה וחיי היומיום בישראל, מתעוררות שאלות חדשות בנוגע להשלכות החברתיות, הפוליטיות, המוסריות והאישיות של צו הילודה המרחף מעלינו. הנשים

שלוש יוצרות עומדות מאחורי היצירה: דנה אתגר, אינה אייזנברג  ורותם וולק מתווספת אליהם מורן בריר אשת הווידאו ארט שהייתה אחראית על השפה הויזואלית של היצירה. אני פוגשת את שלוש הנשים המדהימות, החכמות והשנונות שעומדות מאחורי היצירה של "הראש יוצא אחרון" בשעת לילה מוקדמת, בקפה עלמה שביפו.

בואו נתחיל בשאלת השאלות: איך זה התחיל? איך נולד הרעיון של היצירה הזאת שמתעסקת ברחם ובפרט ברחם האישית והלאומית?.

רותם עונה ראשונה: "הראש יוצא אחרון התחיל מספר שקראתי ושמו מחול אחרון ופרידה, של הסופר הצ'כי מילן קונדרה. התכנים בהם הספר דן עניינו אותי ורציתי לעסוק בהם כי זה ספר שערער אותי. הוא מספר את סיפורה של עיירת מרפא, אליה מגיעות נשים שרוצות להירפא מעקרות ולהצליח ללדת ילדים. הספר מלא סיפורים מקבילים, אבל ההפתעה היא שהרופא הראשי של עיירת המרפא מזריק את זרעו למטופלות. ומה שריתק אותי זה שבעצם הלב של הספר, או הסוגיה המרכזית בו, הם הריון ופוריות, ואיך נשים וגברים מתייחסים לסוגיה זו".

אינה ממשיכה: "בהתחלה באמת התמקדנו בספר וחשבנו להביא את הסיפור של אחת הגיבורות, "האחות" שעבדה בבית החולים ולא רצתה ילדים אבל מצאה את עצמה בהריון, ולחבר אליה את הנרטיבים השונים של שלושתנו ביחס לסוגיה. אבל בשלב זה בדיוק, התחילו השאלות האישיות וגם הרחבות והתווסף אליהן שלב עיצוב הפילטרים האמנותיים להצגת ארבעת הנרטיבים השונים. בד בבד התחיל תהליך אישי של כל אחת משלושתנו  מי רוצה ילדים? ומי לא? וחיינו האישיים נכנסו בחוזקה לתהליך העבודה וגם ליצירה עצמה. זה היה השלב בו הבנו שאנחנו חייבות להתרחק מהספר ולהביא תוכן משלנו ואז בעצם התחיל מחקר מקיף בנושא".

דנה: "המחקר המקיף הלך לפן הפוליטי וגם לפן ההיסטורי של הרחם, כי הספר נגע במידה מסוימת גם בלאומיות".

אינה: "הבאנו המון טקסטים, כתבות, ויקיפדיות וציטוטים מספרים אחרים על מנת להפוך את סוגיית העיסוק ברחם לסוגיה חברתית- ציבורית".

דנה: "מצאנו את עצמנו בחזרות יושבות וחוקרות את הנושא יחד. המחקר היה מעניין, אבל גם שימש כנקודת מפנה בתהליך העבודה האישי וגם המקצועי. מפני שהכנסנו טקסטים חיצוניים, פמיניסטיים- פוליטיים, ותוך כדי כך גילינו  איפה הם מתחברים לאישי. בעיני, בין הקצוות האלה, של הרחב והחיצוני והאישי, ניסינו ליצור את ההצגה".

רותם: "במהלך העבודה הבנו שהספר היה תחנה והשראה ושאנחנו לא צריכות אותו יותר. אבל,תהליך הזיקוק של התכנים הרלוונטיים מתוך המחקר הרחב היה קשה מאוד בגלל כמות הטקסטים והחומרים הרבים שחקרנו. היה לנו חשש גם שהיצירה תהיה אישית מדי ומתבכיינת".

חילקתן את היצירה לפרקים, מאיפה הגיע הרעיון לחלק את היצירה לארבעה פרקים?

דנה : "הייתה לנו הפסקה של שלושה חודשים מפני שנסעתי לאנגליה. הרגשתי שהתהליך תקוע, בעיקר מפני שבעיני הוא היה אישי מדיי. ובמסגרת שהותי באנגליה נכחתי בפסטיבל, אדינבורו צפיתי בהרבה הצגות ושם הבנתי שאני מעוניינת לעסוק בחיברות (סוציאליזציה) של הרחם ואיך התהליך הזה משפיע על נשים. מה קורה בין האישי לפוליטי?. ואז נולד רעיון החלוקה לפרקים: האישי, הפוליטי, ההיסטורי וגם החינוכי מתוך ההבנה העמוקה שצריך קונטקסט חברתי-פוליטי אובייקטיבי שיכול להשפיע עלי וגם על הקהל הרחב".

שלוש היוצרות הסכימו פה אחד שהעבודה על הפרק הפוליטי הייתה הקשה והמאתגרת ביותר, שלושתן העידו ששיח סביב הולדת ילדים והריון אינו יכול להתקיים תוך התעלמות מהכיבוש וסוגיית ההתגייסות לצבא. הן הוסיפו שעל סמך כך הרגישו חובה לדבר על רחם אחר וילדים אחרים וספציפית על הרחם הפלסטיני. בהתאם לתובנה זו, הכניסו את סוגיית מעצר ילדים- קטינים פלסטינים לפרק הפוליטי. ולעניינו כאן, אינה הרחיבה ואמרה: "הקונטקסט הישראלי- פלסטיני קשה, לכן רצינו  לשקף לקהל הרחב את השדה בו נשים חיות. היה חשוב לנו לשקף מה אנחנו מזהות בכלי התקשורת, איך מתייחסים ומשתמשים בנשים בעולם זה, אילו תכנים וטוקבקים עולים, וכו'".

אז אני רוצה לאתגר את השיח ולשאול: למה רחם? למה רחם לאומית, מה זה נותן? מה זה איפשר בעיניכן?

רותם: "מבחינתנו זו יצירה אשר רצינו דרכה לאפשר מקום לדבר על הפחדים, בקול רם. מפני ששאלת הולדת ילדים היא עדיין עניין מורכב ובין היתר היא סוגיה ציבורית".

דנה ממשיכה אותה: "רצינו לעורר שיח וגם שאלות בעניין סוגיה זו. ברמה אישית, העבודה על ההצגה איפשרה לי לבדוק מה מרכיב את התודעה שלי בעת דיון בסוגיות אלה ומה הגורמים המשפיעים עליה".  

אינה: "רצינו להפוך את השיח סביב סוגיות כגון הריון ולידה ללגיטימי. מבחנתי אחד המסרים העיקריים של היצירה הזו הוא שאפשר לגשת ולדון בנושאים אלה בצורה רציונלית והגיונית. מותר לנו בתור נשים לחשוב על זה רציונלית ואינטלקטואלית, ובהרבה מובנים גם לערער על המוסכמות שקשורות בהריון ולידה".

דנה מדגישה שמבחינתה ההצגה הצליחה להפוך את הנושא לסוגיה ציבורית. היא טוענת: "עבדנו בצורה מודעת על הפיכת האישי לסוגיה חברתית-ציבורית רחבה. תהליך העבודה על ההצגה גרם לי לבדוק  איך החברה בה אני חיה ופועלת משפיעה עלי ומתי אני וכולנו משתפות פעולה עם זה. הבירור הזה הוביל את שלוש היוצרות לבירור אחר בזירה אחרת ומורכבת מאוד, הזירה הפוליטית והיחס להריון ולידה בקונטקסט הפוליטי הישראלי".

"רצינו להתעסק בתפקיד הרחם הפוליטי, ותפקידי נשים בתוך החברה ומה סוג השיח הרחמי-פוליטי בהקשר הזה", דנה מספרת. אינה מוסיפה: "לא יכולנו להציג יצירה שמתעסקת בהריון ולידה בלי לדון בכיבוש, צבא וחיילים. יצירה כזו לא יכלה להתעלם מהקונטקסט הפוליטי". שלושתן מודות שהן לא יכולות ואינן מתיימרות להיות אמהות פלסטיניות ולקחת להן את הקול, אבל עמדתן די ברורה ביחס לפוזיציה הזאת. מותר לנו, הן טוענות, לדבר על זה בתוך ההחלטות הפרטיות-אישיות שקשורות ישירות לגוף ולחיים שלנו. מותר לנו לחשוף את המניעים והמרכיבים הפוליטיים של הרחם והמשמעויות וההשלכות של מרכיבים אלה על היריון ולידה. התובנות הללו הובילו לאחר מכן ללידתו של הפרק הפוליטי בתוך ההצגה.

ואז  השאלה שהתבקשה אחרי השיח הרחמי הפוליטי שניהלנו הייתה: האם חששתן לעסוק בסוגיות האלה על מורכבותן הפוליטית- חברתית? ומה היו תגובות  הקהל?.

רותם:" חששנו מאוד שהנושאים שאנחנו מעלות יעוררו אנטגוניזם ברמות גבוהות. אני אישית חששתי שהמסרים מאוד ישירים למרות ששילבנו אותם עם שפה ויזואלית וטקסטים בנוסף להופעה שלנו. היה לנו חשש מהמקום בו אנחנו מדברות בשמם של אחרים ומנכסות את קולם. אבל יחד עם המורכבות הזאת, הרגשתי שזה פתח אנשים לשיח. לעומת רותם, דנה מתריסה: "לא אכפת לי מאנטגוניזם, שיתעורר!. בעיני זה נושא שחייבות להציף אותו בכל מקום בו אנחנו נמצאות כנשים. באחת ההקרנות פנה אלינו גבר ואמר שהרגיש מודר במהלך ההצגה ושמח מזה. כמובן שאין לנו כוונה להדיר גברים מהשיח הזה, מפני שזאת לא סוגיה נשית בלבד והנושא לא פונה רק לנשים כקהל יעד, אבל ההצגה מאפשרת חוויות שונות ביחס לנושא וגם ביחס לשיח עצמו". אינה, מצידה, שיתפה ואמרה: "לדעתי ההצגה מיקמה את הנושא כסוגיה פוליטית שאפשר וצריך לדבר עליה. אנחנו מקבלות פידבקים מפתיעים גם מאמהות. הן אומרות לנו שלא ניתנה להן ההזדמנות להתלבט בעבר לגבי סוגיות אלה, וזה ממש חשוב שאנחנו, בתור נשים יוצרות, גורמות להן להרגיש שזה אף פעם לא מאוחר ושיש לגיטימציה לחשוב ולדון בסוגיות האלה". בנוסף, בתשובה לשאלת קהל היעד של ההצגה, אינה הצביעה על העובדה שההצגה ממש בתחילת הדרך וטענה: "קהל היעד של ההצגה רחב מאוד ולא ספציפי. עד כה הצגנו רק בתל אביב, אז אנחנו לא יודעות איך הקהל יגיב במקומות אחרים. לכן אנחנו מריצות את המופע, על מנת לקבל פידבק מדויק ורחב".

השיחה שלנו גולשת ליחסים של שלוש היוצרות בינן לבין עצמן, אני שואלת איך עבדתן ביחד בתור שלוש יוצרות שונות ומאוד דומיננטיות?

דנה:" לא הייתה היררכיה בכלל. מבחינתי זו צורת העבודה הנשית שאני קוראת לה עבודה מטריארכלית. אינה מוסיפה: "ההחלטות התקבלו בקונצנזוס. אני אישית לא מרגישה בנוח עם היררכיה וחלוקה מאוד ברורה של שחקנים\ות, במאי מפיק וכו'. למדתי את מודל העבודה שאין בו היררכיה ובפרויקט זה הצלחנו ליישם אותו". דנה, מצידה, מוסיפה עוד רובד מעניין למודל העבודה ומחברת אותו למבנה היצירה: "רצינו שהקהל יחווה את הסיפורים אחרת, לא בדרמטיות, מתוך נשיות ולא מתוך גבריות, ולכן היצירה מעגלית ולא עלילתית, אין בה פיק אחד". 

אינה: "היצירה שלנו אינה עלילתית. במובן זה היא מאוד שונה ממה שהקהל רגיל אליו. יש ביצירה הזו הצטברות דרמטית, אבל היא אינה יצירה סיפורית שיש לה התחלה, אמצע וסוף".

דנה מוסיפה: "הלהיב אותי תהליך העבודה המעגלי והלא עלילתי שהביא לתוצאות מעגליות. המופע בכללותו מלא בזרמי מחשבות שיוצאות אחת מתוך השנייה ונבנות אחת על השנייה. מבחינתי זה הפן הפמיניסטי של העבודה הזו. האתגר שלנו היה הנגשת השפה הזאת לקהל הרחב".  

איך הנגשתן את "הראש יוצא אחרון" לקהל הרחב?

רותם עונה: "יש לנו אפקטים, תמונות וכל פרק מסתיים בתליית תמונות כסוג של ניסיון לסגור יחידות קטנות עם אפקטים ויזואליים וגם רצון להשאיר עדות מרכזית".  דנה אומרת שמבחינתה אחת הטכניקות החשובות שעזרה בעניין זה הייתה הדיבור הישיר עם הקהל. "אנחנו לא היינו דמויות", היא אומרת. "היינו דנה, רותם ואינה, נשים שחלקו רצף של מחשבות וטקסטים בקריאה תיאטראלית". שלוש היוצרות המדהימות מסכימות שגם השימוש באימפרוביזציה ובפילטרים למיניהם עזר מאוד לתקשר את התוכן. שלושתן מסכימות פה אחד שמורן בריר, האחראית על עבודת הוידאו-ארט של ההצגה, יצרה שפה וויזואלית שלמה ומושלמת עבור היצירה ובכך השלימה את שאר כלי ההצגה המופלאים ותמכה במערך הפצת המסרים.

צפיתי במופע הראש יוצא אחרון, כמובן, ולכן אני יכולה להגיד בבטחון שלמעוניינות לראות את היצירה המעניינת הזו מובטחת לא רק חוויה אינטלקטואלית, נשית ,אישית ואינטימית ביחס לסוגיה הנידונה. אלא גם חוויה אמנותית שמחברת את הנשי, לאמנותי, לוויזואלי ולטקסטואלי. מעל לכל, היצירה גורמת לכולנו לחשוב, לשאול ולהתדיין בשאלות עמוקות שלא יוצא לנו לדון בהן בגלל ההכתבה החברתית-פוליטית של לידת ילדים. השאלה "של מי הרחם הזאת"? היא שאלה הכרחית מאוד. לא רק כדי להבין את מי הרחם שלנו משרתת ואיך היא משמרת את הפטריארכיה, אלא כדי להבין ממה מורכבת התודעה שלנו בתור נשים כשאנחנו ניגשות לסוגיות הלידה, ההריון והמשפחה. 

על היוצרות:

דנה אתגר היא בוגרת תואר ראשון במסלול בימוי והוראת תיאטרון מסמינר הקיבוצים, ובעלת תואר שני ב Advance Theater Practice מטעם Royal Central School of Speech and Dram.

אינה איזנברג היא סופרת, מחזאית, עורכת ודרמטורגית, בעלת תואר ראשון בבימוי והוראת תיאטרון מסמינר הקיבוצים, ושני בדרמטורגיה ובימוי מאוניברסיטת תל אביב

רותם וולק היא יוצרת תאטרון ופרפורמנס, מורה ובמאית. בעלת תואר ראשון בבימוי והוראת תיאטרון מסמינר הקיבוצים ותואר שני בפרפורמנס מאוניברסיטת Goldsmiths בלונדון.

ראיינה וכתבה: ראגאא נאטור

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

ניתוח הספר "האירוע", שמספר את סיפורה של הכותבת שיברה הפלה לא חוקית בשנות ה60 בצרפת. הגוף הנשי הוא גוף ללא מוצא שכן כל ניסיון להפסיק את ההריון נתקל במערכות פטריארכליות חברתיות ומדינתיות. האירוע פורם את המערכות האלה וחושף צעד צעד כיצד נשים מנסות להציל את חייהן והסכנות הטמונות בכך.
אם אתן שואלות אותי מה הבעיה המרכזית המונעת מהאנושות להתמודד עם האתגרים הרבים שמציפים אותה – היא שפסיכופטים מולכים עלינו במופע מתעתע ואכזרי במיוחד. אבל יש מה לעשות, יש לנו כבר את הידע של איך להתמודד עם פסיכופטים

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.