הסדרה הדוקומנטרית "הילארי" (עלתה בהוט ויס) חופרת לתוך הסיפור הביוגרפי, העליות, המורדות ובסופו של דבר הכישלון הצורב של הפוליטיקאית הבולטת שאני הכי מזדהה איתה – הילארי קלינטון.
לא מעט חברים שלי מופתעים ואפילו כועסים כשאני מביעה את ההזדהות הזאת: הילארי לא פרוגרסיבית מספיק, קפיטליסטית מדי, היתה חלק מממשל אגרסיבי ומחרחר מלחמות, הצביעה בעד המלחמה בעירק, מקושרת לוול סטריט, תומכת במיליטריזם, מתנגדת למאבק הפלסטיני ועוד ועוד.
העניין הוא שאני לא מזדהה עם הפוליטיקה של קלינטון, אני מזדהה איתה. אני מזהה בה את הטרגדיה של נשים שאפתניות, מוכשרות, חרוצות, שפועלות לפי כל הכללים, מחכות סבלנות לתורן, בונות את עצמן בהדרגה, תוך שיתוף פעולה ונסיון להלך בין טיפות של ארס, שנאה או ציפיות מרקיעות שחקים במערכת שלא נבנתה עבורן ולא באמת מוכנה לקבל אותן. הן מחכות לתורן ואז כשתורן מגיע, מתברר שזמנן עבר.
ביל מקבל הנחה וטראמפ את תפקיד הנבל
הסדרה עושה לא מעט הנחות לקלינטון (לשניהם) ובעיקר מתחמקת שוב מעיסוק בפיל שבחדר: סדרה של האשמות נגד ביל קלינטון בעבירות אלימות וניצול מיני שונות. אפשר להבין את זה איכשהו, כי היוצרת מתמקדת בהילארי, ועדיין: בעידן של מי טו, אנחנו לא צריכות לקבל יותר ראיונות ארוכים עם חשודים בעבירות כאלה כאילו הם אנשים נורמטיביים, ועם מינימום התייחסות לחשדות. גם אם מדובר בנשיא לשעבר ועמוד תווך של המפלגה הדמוקרטית, ובעיקר לא אם מדובר בו. פשוט לא.
מעבר לצרימה המאד גדולה הזאת ברור שהיוצרת, הקלינטונים וכל שאר המרואיינים בסדרה (נשות ואנשי צוות מתקופות שונות, חברות מהאוניברסיטה, עיתונאיות ועוד) רואים את ההפסד של קלינטון בבחירות לנשיאות ב-2016 כאסון ממש.
גם המרואיינים שביקורתיים כלפי קלינטון רואים את התבוסה שלה כחריגה בוטה, מעוררת זעם ומייאשת מהדרך בה העולם צריך להתנהג. התחושה הזאת עוברת היטב בכל הסדרה, וכנראה שרבים מהצופים, ובעיקר רבות מהצופות, מזדהות איתה ומרגישות אותו דבר.
זה קשור כמובן פחות לאיכויות של קלינטון עצמה, והרצון לראות אותה כנשיאה, ויותר למי שיושב עכשיו בבית הלבן. טראמפ הוא הנבל החד משמעי של הסדרה, אם לא של העולם: התגשמות רוב הסיוטים של קלינטון ושל הצופות, זה שממש בזמן שחרור הסדרה לשידור מתברר עד כמה נשיאותו היא אסון עצום בהרבה מכפי שיכולנו לשער.
הילארי היא מהפכנית שהולכת בתלם
כל זה נמצא בסאבטקסט. אבל כל זאת, הסדרה היא על הגיבורה שלה. הילארי קלינטון היא אדם מרתק. נאנט בורשטיין, במאית הסדרה, פורשת יריעה רחבה על חייה: מהילדות המוקדמת בשיקאגו, עד להפסד במירוץ ואחריו.
זה דיוקן של פמיניסטית שעוצבה עם הגל השני: מילדות שמרנית לגילוי של התנועה לזכויות האזרח, לאוניברסיטאות עילית ולבחינת רעיונות של שוויון ויישום שלהם בחיים המקצועיים והאישיים, וגם הקרבה שלהם לעיתים קרובות. הילארי רודהם הצעירה בולטת, מבריקה וכריזמטית. היא מעוררת עניין כבר בקולג', כשהיא קוראת תיגר ברהיטות ובאומץ על פוליטיקאי מבוגר שמנסה להקטין את בנות דורה.
הדיוקן המעמיק שבורשטיין משרטטת מראה שני קווים מקבילים ומנוגדים שאולי תופסים את תמצית הטרגדיה של המון נשים. הילארי שאפתנית ובכך היא כבר חריגה ולא קונפורמיסטית כי כאשה, היא לא אמורה להיות. אבל בהתפתחות האינטלקטואלית, המקצועית והרעיונית שלה, היא די קונפורמיסטית, מאמינה אמנם ברעיונות פרוגרסיביים אבל עובדת תמיד בתוך המערכת והולכת בתלם.
קלינטון מתבגרת בתקופה של שינויי ענק ותנועות חברתיות רדיקליות – תנועת זכויות האזרח, ההתנגדות למלחמה בוויאטנם – אבל לא ממש לוקחת חלק בקווים הקדמיים של התנועות האלה. זה לא שהיא לא לוקחת סיכונים, היא בהחלט כן, אבל כאינסיידרית, כחלק מנתיב קריירה. האמונה הזאת בשינוי מבפנים מלווה אותה כנראה כל החיים והתבוסה שלה לאאוטסיידר בלי טיפת אמונה במנגנונים או רצון להבין אותם או לעבוד בכלל, היא מה שממסגר את הסדרה.
הסיפור של הילארי הוא סיפור של עבודה בתוך המערכת. היא מראה את השחיקה, לאט לאט, כל פעם קצת, של הצעירה הכריזמטית ההיא. עד שלא נשאר ממנה כמעט כלום. בכל שלב יש משהו קטן שהיא נדרשת לשנות כדי להתאים יותר: את שם משפחתה, את ההתנהגות, את הלבוש, את השיער, את טון הדיבור, את הדעות.
שורות הפתיחה של הסדרה מתעסקות בהאשמה הקבועה שהילארי לא אותנטית. הסדרה כולה אולי אומרת שבעצם אין דבר כזה אשה אותנטית, כי אנחנו לא מקבלות הזדמנות להיות כאלו. או, לכל הפחות, לא תיתכן אישה אותנטית שהיא גם אישה מצליחה במנגנונים הקיימים, שעוצבו על ידי גברים.
הילארי קלינטון והכשלון של הפמיניזם הלבן
הסיפור של הילארי הוא גם הסיפור של ההבטחה הגדולה והכשלונות הגדולים שלה, והגדול ביניהם הוא ביל קלינטון. הסדרה מתעכבת לא מעט ובעין מיטיבה, לדעתי מיטיבה מדי, על סיפור האהבה הסבוך והמעוות ביניהם. סיפור שהילארי היא המפסידה הגדולה בו.
הסיפור של הילארי הוא גם סיפור של פמיניזם לבן ואולי לא רק פמיניזם אלא ליברליזם צדקני בכלל. בהרבה נקודות מפנה נראה שקלינטון לא מצליחה להבין על מה מבקרים אותה. היא הרי בצד הצודק: היא פמיניסטית כבר משנות השבעים, לפני שזה היה מגניב, היא שילמה מחירים, היא ניסתה להילחם על ביטוח בריאות לכולם.ן ונכוותה בדרך, היא "הקדישה את חייה לשירות הציבור". אז מה כבר יכול להיות בהרצאה שלה בוול סטריט שאנשים כל כך דורשים לדעת? דעותיה ידועות הרי וכוונותיה טובות…
המחשבה הצדקנית ותחושת הזכאות הזאת הרסניות לקלינטון (ולכולנו) ולא מאפשרים לה לראות את המציאות המשתנה, אף שלא בטוח שהן מה שגרמו להפסד שלה.
דיוקנאות של לוזרים יכולים להיות מרתקים והדיוקן בסדרה הוא כזה. הילארי ללא ספק לוזרית בסופו של יום, אף שהגיעה רחוק כל כך.
והנשים? והפמיניזם? ספגנו מכה עם טראמפ ושכפוליו מסביב לעולם ואנחנו ממשיכות לדמם ממנה. ראינו גם התעוררות גדולה מאי פעם, שאחד הטריגרים שלה היה ההפסד של קלינטון לטראמפ, ושהסיסמה שלה היא זו שקלינטון השמיעה כמעט עשרים שנה קודם ושעושה ריקליימינג גאה וזועם לכינוי "נאסטי וומן" שהוטח בה.
הסדרה מסתיימת עם תמונות של כמה מהפוליטיקאיות החדשות שצברו תאוצה עם הגל הזה, חלקן מתנגדות חריפות לרוב מה שקלינטון מייצגת, ובכל זאת הגיעו לאן שהגיעו בין השאר בזכות פילוס הדרך העקשני שלה ושל בנות דורה.
הסדרה לא משאירה מקום לספק לגבי החוב העצום שאנחנו חבות לפמיניסטיות מהגל השני, אלה ששכבו על הגדר. היא כן משאירה מחשבה מכעיסה שכל עוד השיטה כולה נשארת כפי שהיא, ככל הנראה גם הפמיניסטיות מהגל הרביעי ייאלצו להשיל מעצמן פיסות של אישיות, להתיישר ולהצטמצם ככל שיטפסו בסולמות של הפטריארכיה, ואז יספגו האשמות דומות ויוכרזו כלא טובות מספיק.
לעוד ביקורות מסך לחצו כאן
קרדיט תמונות: הולו
