גאווה לאומית

באפריל האחרון, קצת לפני ליל הסדר, הוצא להורג בשכם זוהיר רליד. רליד, צעיר פלסטיני, הוצא להורג על ידי תנועת מחתרת פלסטינית בשם "גוב האריות", לאחר שנחשף כמשתף פעולה עם צה"ל. בסרטון שקדם להוצאה להורג הוא מספר שאת שיתוף הפעולה סחט ממנו צה"ל באיומים בשל נטייתו המינית.

בחדשות עברו די מהר לאייטם הבא, אבל הידיעה הזו לא עזבה אותי. איך יכול להיות שארץ ישראל הליברלית, עם בירת הלהטב"ק+ והצבא 'המוסרי בעולם', סוחטת באיומים שיתוף פעולה מפלסטינים השייכים לאחת הקהילות המוחלשות ביותר? הרי אנחנו כל כך אוהבים לספר איך הפלסטינים הלהט"בים המסכנים בורחים אלינו, ל"וילה בג'ונגל", המקבלת ואוהבת כל אדם ואיך שם, בבית שלהם, הם נרדפים ומאוימים. אם כך, אז איך זה שגם אנחנו רודפים אותם ומאיימים עליהם?

כששמעתי את הידיעה, הייתי מזועזעת, אבל גם מבולבלת. איך העובדה שלהט"ב נסחט על ידי גורמי הביטחון הישראליים בשל נטייתו המינית פורסמה בחדשות ללא כל בושה? מהר מאוד הבנתי שסחיטת להט"בים פלסטינים הוא אחד מ"סודות הביטחון" הכי מדוברים במדינה.

בשנת 2014 סיפרו 43 חיילים לשעבר ב-8200 על המעקב שיש על טלפונים של פלסטינים. הם סיפרו על מידע שהתבקשו לאסוף על פלסטינים חפים מפשע, שעניינו מסיבות שונות את מערכת הביטחון הישראלית. בין היתר, נאמר שם ש"אם אתה הומוסקסואל שמכיר מישהו שמכיר מבוקש – ישראל תהפוך את החיים שלך לאומללים".

באמצע שנות החמישים נשפטו שני חיילים בבית דין צבאי על "משכב שלא כדרך הטבע" ונשלחו לשנת מאסר בפועל, שהופחתה בעקבות טענה של רופא שהישיבה בכלא תגרום ל"החרפת מחלתם" של השניים. עד שנות השמונים המוקדמות, הומואיות הייתה עילה להורדת פרופיל צבאי. כשעומת קצין הרפואה הראשי עם המידע הזה, להיות הומו הפסיק להיות עניין רפואי והפך לסוגיה ביטחונית.

בשנת 1993 הגיע לכנסת פרופ' עוזי אבן, אחרי שסולק מחיל מודיעין בעקבות יציאתו מהארון. אבן חשף פקודות שהיו קיימות בצה"ל משנת 1983 שבבסיסן ההנחה שהומואים מהווים סיכון ביטחוני. על מנת להיערך לאיום הביטחוני החמור נקבעו שורה של חוקים שדאגו להרחיק כל חייל הומוסקסואל מתפקידים רגישים ולהשאירו תחת פיקוח ביטחוני מתמיד.

"בשום מקרה לא ישרת חייל הומוסקסואל בתפקיד 'סוד מועדף' – בקהילת המודיעין ובתפקידי הצפנה והסתרה – וכי חייל שהועלה 'חשד סביר' לפיו הוא בעל נטייה הומוסקסואלית, יהיה מצוי בפיקוח ביטחוני כל תקופת שירותו הסדיר בצה"ל."

בעקבות הגעתו של אבן לכנסת, ועשור אחרי שנכתבו, שונו הפקודות השמרניות והמפלות הללו בשם הליברליות. כמה שבועות לאחר מכן חייל בשם יוסי מקייטון תועד בחגיגות הגאווה בשינקין. התמונה, שהתפרסמה בשער ידיעות אחרונות, הובילה לסילוקו של מקייטון מהנח"ל ולהעמדתו לדין. הפרשה עוררה מחדש את הדיון הציבורי והתקשורתי סביב שירותם של הומואים בצה"ל (אף על פי שרבין התעקש שמקייטון הועמד לדין בגלל חשיפתו לתקשורת ולא בשל היותו הומו).

לאחר שינוי הפקודות חיילים הומואים עברו בדיקה ביטחונית מקיפה לפני הגיוס (בכל זאת, מדובר על בטחון המדינה…), ובסופו של דבר, רק בשנת 1998 בוטלו הפקודות המפלות לחלוטין. בצבאות אחרים תיקון כזה לווה במדיניות חלופית של אי-הפליה. למרות זאת, בצה"ל "שכחו" לשים מדיניות שוויונית שתחליף את המדיניות ההומופובית. ככה, הפקודות נשארו לעיני המתבונן. כך, למשל, בשנת 2000 נרשמו עוד שתי הדחות של חיילות וחיילים בעקבות יחסי מין חד מיניים, אם כי צה"ל טען שההדחות נעשו בשל העובדה שקיימו יחסי מין בבסיס צבאי.

בתחילת שנות האלפיים תהליכים חברתיים, פנימיים וגלובליים, וגם טרגדיות, הביאות לשינוי בנראות וביחס לקהילה. מצעד הגאווה הפך לחלק מהתרבות הגאה של תל אביב, שעברה מהפרינג' לפרונט. נבנתה בארץ קהילה להט"בית בעלת השפעה וכוח פוליטי בלתי ניתן לערעור. We’re here, we're queer, get used to it.

הקהילה הקווירית החזקה הפכה לנכס הסברתי של ישראל. קהילות להט"ביות הפכו בכל העולם לסמל סטטוס ליברלי, המחבר מדינות לעולם המערבי ומסתייג מפרימיטיביות המשויכת למדינות האסלאם. הקהילה הלהט"בית הישראלית היא האסמכתא למודרניות, לליברליות ולמערביות של ישראל, והיא הג'וקר ההסברתי המסייע לדה-לגיטימציה של שכנינו הפלסטינים בעולם.

כך, למשל, ב-2011 משרד ההסברה הישראלי הפיק סרטון מביך בצורה חריגה, שמטרתו להוכיח לעולם כמה בלתי נאורה ממשלת החמאס בגלל דעותיה החשוכות על נשים להט"ב. בכך, הם ניסו לפגוע בלגיטימציה של המשט לעזה (סיוע חיצוני הומניטרי שנשלח אחרי הידוק הסגר על עזה). כך הפכו להט"בים לכלי שלא נועד לשרת אותם בשום צורה, אלא לפגוע בלגיטימיות של המאבק הפלסטיני.

באותה שנה החליט הצבא האמריקאי לצאת מהארון, כשמדיניות ה-"Don’t Ask Don’t Tell" בוטלה באופן חגיגי. אחרי שקיבלו את האישור של ארה"ב, בצה"ל הגיעו למסקנה שהאיום הבטחוני חלף, וב-2012 פרסמו לכבוד שבוע הגאווה תמונה של שני חיילים במדים, אוחזים ידיים, עם הכותרת המבלבלת: "הידעתם שצה"ל מעניק יחס שוויוני לכל חייליו?". מאז אותו הפרסום באמת נראו שיפורים אקטיביים ביחס של צה"ל ללהט"בים בשירות הצבאי: ב-2013 הוקמה ועדת מומחים לסייע לחיילים.ות טרנס*, ב-2014 נכנסו תכנים להט"בים לקורסים של חיל חינוך. בשנת 2014 נרשם צה"ל בעשירייה הפותחת בצבאות הכי "גיי פריינדלי" בעולם ועם הניקוד הגבוה ביותר במזרח התיכון. את רוב השינויים אפשר לזקוף לזכותו של משרד היוהל"ן (יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים), שב-2016 אף שינה את שמו, והפך ליוהל"ם – יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר.

השינוי מ"יוהל"ן" ל"יוהל"ם" הגיע עם מסמך די מרשים: "מנשים למגדר – הבסיס התפיסתי". המסמך המכונן הזה, שנראה כמניפסט של החוג למגדר, עורר סערה ציבורית בשנת 2018 לאחר שעמותת "תורת לחימה" חשפה את הזוועה (מדובר בעמותה "למען צה"ל, לחיזוק הזהות היהודית ורוח הלחימה בצה"ל ובמערכת הביטחון", עמותה שגם חביבה במיוחד על סמוטריץ'). צה”ל מחקו את המסמך מהאתר הצבאי. ולמקרה שהיה ספק, ח"כ בצאלאל סמוטריץ' גם שלח שאילתא ישירה (ז"א שאין לנו את התשובה) לוודא שהם באמת, אבל באמת, לא מזוהים עם המסמך.

על אף שהמסמך תיאר שינוי רדיקלי בתפיסה המגדרית של צהל, לאחר ההסתייגות מהמסמך, נטען שהשינוי של השם היה רשמי. צה"ל אומנם ניקה את עצמו מהמסמך, אבל תפקיד היוהל"ם נשאר, וללא מסמך שיגדיר את מהותו – הוא נשאר נתון לפרשנות. וכך, ממש כמו לפני עשרים שנה, נשארו בצה"ל ללא מדיניות רשמית לגבי להט"ב, והוואקום שנשאר נותן מקום לבקלאש שמרני.

למרות שצה"ל כבר לא מזוהה עם מסמך המעבר מיוהל"ן ליוהל"ם באופן רשמי, הוא בהחלט שווה התייחסות. זה מסמך שיכול להיקרא רדיקלי בשיח הפמיניסטי, על אחת כמה וכמה בתוך צה”ל. מדובר במסמך אינפורמטיבי בנוגע למין, מגדר וצבא. בקצרה: מגדר אינו בינארי ומגדר אינו תלוי במין. א.נשים צריכים להישפט על פי כישוריהם, ולא על פי המין/המגדר שלהן.ם. צבא מזוהה עם גבריות הגמונית, והוא כופה עלינו תפקידים וסטריאוטיפים מגדריים. צבא, ולוחמה במיוחד, מזוהה עם גבריות הגמונית, והמבנה הארגוני של הצבא כופה תפקידים מגדריים וגבריות רעילה בפרט. ועוד יותר בקיצור: הצבא הוא גוף גברי, שנבנה על ידי גברים, בשביל גברים.

בקריאה ראשונה (וגם בשנייה) המסמך הזה קנה אותי. אבל די מהר, בהמשך המסמך, צה"ל חשף את האינטרסים שלו: "להגביר את האפקטיביות הארגונית ואת מיצויו הנכון של המשאב האנושי", ו"ליצור לצה"ל לגיטימציה חברתית". כלומר, המערכת הזאת לא נועדה לקדם את הזכויות שלנו, אלא רק לחזק את עצמה.

ואם זה לא מספיק ברור, המסמך מסתיים כך:

"תפיסה זו עלולה ליצור חשש כי העיסוק במגדר יערער את הזהות המגדרית ההגמונית בצבא, הגבריות הלוחמנית. ערעור על ההגמוניה של הגבריות הלחמנית, כך יטענו ודאי רבים, עלולה להחליש את יכולתיו של צה"ל בשדה הקרב. כאן המקום לטעון כי אין כאן כוונה לערער על הכישורים, היכולות והתכונות הנדרשות בשדה הקרב. רק אלה המחזיקים בהם יוכלו להיות בשדה הקרב. ההזמנה כאן היא לבחון את הימצאות הכישורים והתכונות הללו (או היכולת לבנות אותם) בקרב כלל המשרתים ולא לפסול את חלקם באופן קטגורי בשל מינם הביולוגי או זהותם המגדרית".

זה לא במקרה שנשים ולהט"ב נמצאות תחת אותה קטגוריה במערכת הצבאית, המקדשת וסוגדת לגבריות. המטרה של צה"ל היא לא להעצים נשיות וקוויריות, אלא רק לחזק את הרעיון שלגברים יש יותר כוח. הדיכוי המגדרי של נשים ולהט"ב (וכן המאבק הפמיניסטי והלהט"בי) הוא בלתי נפרד ובמערכת שהיא כל כך פטריארכלית וכל כך גברית – אנחנו לחלוטין באותה הסירה. אם קבוצה אחת מותרת להדרה, כולנו מודרות. ובדיוק כמו להט"בים, גם נשים הן טוקן של פרוגרסיביות שאפשר לנפנף בו לעולם המערבי.

סופו של המסמך למעשה חושף, שלמרות השפה הפרוגרסיבית המטרה היא לא לחגוג להט"ביות אלא לייצר חיילים.ות ממושמעים, שלא יערערו על המערכת. המטרה היא להשאיר את שדה הקרב גברי, אלים ואגרסיבי ולהסיח את דעתו של העולם בעזרת חזות ליברלית, פרוגרסיבית ו"מעצימה" שלו. במילים אחרות, המעבר ליוהל"ם לא הביא איתו עשייה פרקטית עבור נשים ולהט"ב, אלא נתן לצה"ל פטור מהנושא.

מה קורה בגלי צה"ל? מערכת של הטרדות מיניות, התעמרות והדרה

בעיני, ההוצאה להורג של הבחור הפלסטיני היא יותר מהכל עדות לאכזריות של צה"ל. צה"ל משתמש בזכויות להט"ב בדיוק כדי לפגוע בזכויות האדם של פלסטינים, ולדרוך על קבוצות מוחלשות בתוכם. אותו בחור פלסטיני נפגע ממערכת שראתה אותו רק ככלי, והשתמשה בזהות שלו כנשק נגדו.

אי אפשר לטעון שאנחנו גן עדן להט"בי תוך כדי שאנחנו משתמשים בזהות שלהם כנשק לכפייה. אנחנו גם לא יכולים להתהדר בזכויות נשים תוך כדי שימוש בנשים ביחידות לוחמה כדי לעדן את האלימות בשטחים.

זאת רמה מגוחכת של פינקוושינג – שמנפנפת ערכים "פרוגסיביים" מול קהל מערבי, תוך כדי שהיא מנציחה את הפגיעה של מי שהיא טוענת שמגנה עליה. פרוגרסיביות אמיתית, פמיניזם אמיתי, זה לא רק לשמור את הזכויות של בעלי הפריווילגיה, אלא של כל אוכלוסייה וקבוצה מוחלשת שסובלת ממיליטריזם ומהכיבוש. אנחנו לא אמורות לנצל את הקבוצות הפגיעות בחברה שלנו, אלא להעצים אותן. אנחנו צריכות לבקש הכלה וכבוד אמיתיים – עבור כולן. ועד שזה יקרה, אנחנו לא יכולים לטעון שאנחנו ליברלים, מכילים או פרוגרסיביים.

בתמונה הראשית: Micah Bazant | https://www.deanspade.net/projects/pinkwashing-exposed/

פוסט זה זמין גם באנגלית