זה יכול היה להיות אני

מאת: גיל אליעזר

הטקסט הזה נכתב בתחילת השבוע, אחרי שאלירן מזרחי ז"ל שם קץ לחייו. הרשגתי שאני חייב לכתוב ושהוא חייב לצאת החוצה. אבל כאן גם נכנסת אזהרת טריגר רצינית: מי שלא רוצה לקרוא, או במיוחד מי שלא רוצה, תקראו בבקשה לפחות את הפסקה השנייה מהסוף. היא הכי חשובה.

אני לא יודע מה לחשוב כבר. אין לי מושג. זאת אומרת, אני יודע מה אני חושב על המקום הזה ועל הזמן הזה. אני גם יודע מה אני מרגיש. אני מכיר את עצמי. אני יודע שאם הצלחתי לתפקד במלחמה אני גם מסוגל לתפקד בשגרה. אבל אין לי מושג מה זה שגרה כבר. או שיש כזו בכלל. ואם "שגרה" היא מה שאני חושב שהיא, אז שתדעו כולכם שנכשלתם, הפקרתם, אכזבתם, ואתם ממשיכים לעשות את זה בכל רגע בכל יום. אני מבין שהשגרה שלכם היא להתעלם מהמלחמה וממי שחוזר ממנה. אז תגידו "מה פתאום, אנחנו ממש מעריכים, וגם זוכרים וחושבים על זה כל הזמן". תגידו מה שבא לכם. אתם לא.

אתמול קמתי עצוב. ממש עצוב. חשבתי על הילדים של ארנון זמורה שנהרג בחילוץ של החטופים. יש לו שני ילדים. בדקתי ישר כשפרסמו את שמו. שני ילדים. אני מניח שצעירים כי גם הוא היה די צעיר. אשתו איבדה את בן הזוג שלה, השותף שלה לחיים, האבא של הילדים שלה. והם יחיו את כל החיים שלהם בלי אבא. החילוץ של החטופים ריגש אותי מאד וכל כך שמחתי עליו, אבל לא הפסקתי לחשוב על הילדים של ארנון זמורה. ואז קראתי על אלירן מזרחי ששם קץ לחייו. ואיתו קמתי. שירים את היד כל מי שקורא את זה וגם קם עם ארנון זמורה ז"ל ועם אלירן מזרחי ז"ל. תהיו כנים עם עצמכם.

אז אני אכתוב פה קצת דברים אישיים עכשיו, למרות שממש הייתי מעדיף שלא, כי הם אישיים. ברוב העבודות שעבדתי לא סיפרתי את הדברים האלה. רוב האנשים שאני פוגש ביום יום לא יודעים אותם. גם במילואים אני לא כל כך מדבר על זה, רק עם מעט אנשים הם מאוד ספציפיים. בחיים לא הייתי פותח אותם בפוסט בפייסבוק אבל שבוע שעבר התאבד מילואימניק בן 40, אבא, בעל, אח, בן של ההורים שלו. בן אדם שבחר לסיים את חייו. אני חייב לכתוב. אי אפשר באמת לדעת מה עובר לבן אדם בראש כשהוא מחליט לסיים את חייו. אבל ממש במקרה הוא גם הופיע בסרט על איך זה לחזור מעזה. ואני מבין כבר הרבה זמן שהאדישות הורגת והיא כנראה הרגה גם אותו.

"יש מצב שאני מפלצת?"

לפני שלוש שנים פחות חודש הלכתי ליום אימון במילואים. למחרת, באוטובוס בדרכי לעבודה, השתנו חיי מקצה לקצה. כמה קלישאה, ככה נכון. עברתי שלושה – ארבעה שבועות שאני לא ממש זוכר. אני זוכר דברים שעשיתי: עבדתי הרבה, הסתובבתי קצת בארץ, הייתי באירועים ופגשתי חברים. אני זוכר עובדתית שזה קרה, אבל כל החודש הזה זכור לי בתור ערבוב של לילות לבנים, ימים חמים מלאים ברעש וצפיפות מהרגע שאני פוקח עיניים עד שאני איכשהו נרדם שוב, ושכטות בחמש בבוקר כי מה לעשות, שעה וחצי שינה זה לא מספיק וזאת הדרך היחידה כרגע לחזור לישון. לא סיפרתי כמעט לאף אחד אז וכמעט אף אחד לא שם לב. באותה תקופה לא ציפיתי מחברים לעבודה, או מחברים בכללי, שיבחינו בכאלה דברים אם אני לא מספר. זה היה אז. כשהייתה שגרה יחסית שגרתית, שידענו כולנו שהרבה אנשים נשרטים בצבא אבל לא באמת היה אפשר לדעת מי ואיך. אבל היום זה לא אז.

תקשיבו טוב, כל מי שלא היה שם: החודש שאחרי עזה נראה בול כמו שיולי – אוגוסט 2021 היו מבחינתי. וגם עכשיו, אני זוכר שעשיתי דברים אבל התמונה הראשונה שעולה לי מאז היא שאני יושב לבד בדירה שלי במצפה רמון ובוהה בקיר. מעשן סיגריות ופייסלים בשרשרת ובוהה בקיר. לא ממש חושב משהו. בעיקר מנסה להבין איפה הייתי בחודשיים האחרונים ואיפה אני עכשיו. מנסה להבין מה אני אמור לחשוב על זה שהעיר הזאת שאני נמצא בה עכשיו היא עיר רגילה, הבתים בה שלמים עד לרמות הכי קטנות של חלונות שלמים ולא מנופצים, קירות בלי פגיעות פגזים. חור אחד של כדור אין שם. הכי מוזר היה לי לראות כביש. פשוט כביש. לא היו כבר כבישים בעזה. וכל המכוניות החונות הן מכוניות רגילות שחונות רגיל. לא דרס אותן טנק, הן לא מחוררות ושרופות. הן גם לא המכוניות מהעוטף. תצטרכו להאמין לי פה, מי שלא היה שם בעצמו, לא יכול להבין. לא רק את הצד של המלחמה, באותה מידה גם את הצד של החזרה.

ואני זוכר שהייתי הולך לבר של מצפה ולא מבין איך חזרתי חודשיים אחורה. אולי כל מה שקרה לא קרה? הייתי מתבדח שיום אחד אני אגיע לעבודה שם הפוך לגמרי ואגיד להם "אתם לא מבינים איזה חלום היה לי, חלמתי שמחבלים כבשו את העוטף וטבחו וחטפו במשך שבוע, והייתי בסורוקה וראיתי את המשפחות של הנרצחים ואנשים בלי רגליים ועם חורים בגוף ואז נפלו עליי איזה אלף פצמ"רים ואז נכנסנו לעזה וזה נראה ממש אמיתי. איזה חלום הזוי חלמתי, אין לכם מושג". המזל שלי הוא, שאני מתמודד עם זה כבר כמה שנים ומכיר כבר את המשמעויות. בעצם אני מכיר את עצמי ומבין שלא השתגעתי, כי זה מה שהייתי חושב אם הייתי חווה את זה לראשונה עכשיו. אני יודע שזה לא היה חלום. דאגתי גם שיהיה תיעוד מצולם וכתוב להכל, לרגעים שנראה שאולי זה כן היה משהו שהזיתי עם עצמי. נראה שאתם אלה שלא מבינים את זה.

שבוע שעבר אלירן מזרחי ירה בעצמו. אין לדעת למה. אני חושב גם שתמיד יש באקט הזה משהו לא רציונלי, משהו שאי אפשר להבין. אבל יש לי תחושה חזקה שמה שקרה זה שהוא שרד חודשים של התופת הזאת ואז חזר הביתה לאשתו ולילדים שלהם, ארבעה ילדים, שניים מהם עם אוטיזם, והבין שהוא כבר לא יכול להיות אבא שלהם. כי אם היו יריות ופיצוצים הוא היה דואג להם יופי, אבל השגרה הזאת כבר לא קיימת מבחינתו. מה זה תחושה חזקה שלי, הוא הסביר את זה במילים שלו. והוא הרג את עצמו יומיים לפני שהיה אמור לחזור לעזה. אבל בטח, אי אפשר לדעת מה עובר בראש של בן אדם שבוחר להתאבד.

ראיתי אתמול את הסרט "בחזרה מעזה", בו הופיע מזרחי. הוא, ועוד רבים אחרים שהיו שם וחוו מה שחוו, מספרים בעיקר על איך זה לחזור לחברה ששמה עליהם אלף זין. פשוט ככה. לא בוועדות הכנסת ולא באולפנים של ערוץ 14. אתם מפקירים אותם. אותנו. לא בזה שאתם צועקים או מקללים או מזלזלים באיזה אופן מיוחד. פשוט כי לא מעניין אתכם. כי אתם מעזים להגיד "די, היום לא מדברים על המלחמה", "בואו נשנה נושא", "בואו נדבר על משהו יותר חיובי". מי אתם, שראיתם את הטבח והלחימה בעוטף ונשארתם בבית. מי אתם, שכל התקופה הזאת קמתם במיטה שלכם כל בוקר, שתיתם קפה ואכלתם ארוחת בוקר, ואז הלכתם לעבודה או ללימודים, וחזרתם, אכלתם ארוחת ערב, עשיתם מקלחת, החלפתם בגדים ויצאתם לבלות עם חברים. חזרתם הביתה כל יום והלכתם לישון במיטה שלכם, בחדר שלכם בבית שלכם, בלי ציוד, בלי מדים, בלי נעליים. בלי אטמים באזניים. בלי הנשק בידיים ובלי להיות מוכנים להתעורר פתאום באמצע הלילה ולהילחם במחבלים. בלי ריח של שריפה ומוות בתוך האף שלכם. מי אתם שתחליטו שהספיק לכם לדבר על המלחמה?

איך אתם מעזים להגיד שאין לכם זמן כי יש משמרות ותקופת מבחנים? איך זה נראה לכם הגיוני שחבר שלכם חזר מעזה, ורובנו גם הספקנו לחזור למילואים לפחות פעם אחת מאז, ואתם אומרים לו "תבוא אתה אליי". "בואו נארגן מפגש אבל אצלי כי יש לי עוד תכניות ואין לי אוטו". למה להגיד מילים סתם? למה להגיד משהו שאתם לא באמת חושבים? פשוט תגידו שלא אכפת לכם. כי אנחנו רואים ממילא.

אני לא כותב את כל זה כקריאה לעזרה או לא יודע מה. אבל בואו נדמיין שכן. שנשמע מהטקסט הזה שאני עלול לעשות משהו כזה. חשד קטן. מה תעשו? מה יש לכם לעשות? מה יש לכם להציע? נגיד שמה שאתם קוראים עכשיו נשמע לכם כמו בן אדם שמתקרב לבחירה כזאת (ואני ממש לא). נגיד. הרי לבוא לפה אתם לא תבואו. זה רחוק לכם מדיי. זה סבבה שאני אסע את כל הדרך הזאת כדי לפגוש אתכם אבל לא להיפך. אז מה, תרימו טלפון? תשלחו הודעה? ומה תגידו בה? מה אתם יודעים בכלל? לא דיברתם איתי מאז השבועות הראשונים. אתם בדרך כלל אפילו לא עונים להודעות. אם אתם חוששים עכשיו שחבר שלכם, מישהו שאתם טוענים שאכפת לכם ממנו הולך לפגוע בעצמו, אבל לא טרחתם לפגוש אותו, או שנפגשתם לאיזה שעה – שעתיים וחצי מהזמן דיברתם על עצמכם בכלל. מה תשאלו? מה תגידו? איך אתם יכולים לעזור לבן אדם שוויתר על החיים ויודע טוב מאד שגם אם אתם מביעים פתאום דאגה או אכפתיות, כמו שלא הייתם איתו עד עכשיו, אין סיבה לבנות עליכם גם בעתיד?

אתם באמת חושבים שתכחישו את זה ביום יום, תתעלמו, תגידו "אחר כך", "מחר", "אנחנו באמת חייבים לשבת מתישהו", ואז, ברגע האמת, אתם תזהו שמשהו לא בסדר, למרות שלא דיברתם חודשים, ואתם תדעו איך לגשת ותמצאו מה להגיד שישכנע את הבן אדם לא ללחוץ על ההדק/לחתוך/לקפוץ מהכסא/ללחוץ על הגז הכי חזק שהוא יכול? אתם בטח גם מאמינים בכללי שהכל יהיה בסדר והדברים יסתדרו גם אם לא תזיזו את עצמכם לעשות משהו. שהמלחמה תיגמר והחטופים יחזרו, ומישהו ילך להילחם בשבילכם גם בלבנון ואז לא יירו גם משם, ומישהו ישקם את העוטף, ומישהו יבנה מחדש את הצפון ואתם סבבה כי אתם חושבים על זה ואכפת לכם. לא אכפת לכם.

ואחרי שחשבתם על זה, אולי פשוט תעשו את זה עכשיו? אולי תבינו שאין לכם מושג מהחיים שלכם ושיש סביבכם אנשים שהחיים שלהם השתנו לגמרי ויישארו ככה מעכשיו ושההתנהגות שלכם עכשיו פשוט מוציאה אותם מהחברה? מראה להם שאין להם למה לצפות פה? שהם יכולים לחזור להילחם, זה ממילא הדבר היחיד שהם מצליחים לעשות עכשיו, ותכל'ס אם הם ימותו זה פותר בעיה. כי ממילא את כל מה שעושים בחיים הרגילים הם לא מצליחים וגם לא כל כך רוצים לעשות. תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם עומדים בצפירה ביום הזיכרון.

"אתה עובד על אוטומט"

שבוע שעבר אלירן מזרחי בחר לעזוב את העולם הזה והשאיר אחריו ארבעה ילדים, אישה, משפחה וחברים. אתמול לפנות בוקר מצאתי את הסרט שהופיע בו. התחלתי לראות אותו ב 03:38 בבוקר וסיימתי בסביבות 05:00. זה סרט שכולכם חייבים לראות. ואם אתם רוצים טיפה להבין איך זה, קחו יומיים – שלושה ופשוט תראו אותו בלופים 22 שעות ביממה. אתם יכולים לגוון עם סרטוני זוועה אחרים כי בסוף האנשים בסרט לא חווים את הראיונות שנתנו. הם חווים את החוויות עצמן. לכו לעבוד אחרי שעתיים שינה (גם עם פוסט טראומה צריך ללכת לעבודה כל יום) ותמשיכו לראות את הסרט הזה בלופים גם בעבודה. בשביל האנשים שמופיעים בו, הוא מתנגן כבר תשעה חודשים בלי הפסקה.

ואז נראה אתכם. אחרי שלושה ימים שאתם ישנים בהם שעתיים בלילה. כשכל דבר ביום יום כבר מזכיר לכם משהו משם. אפילו בלי הפחד, האבדן, הגירוד ברגליים. סתם, לא לישון שלושה ימים. זה כלום זמן, נראה אתכם חושבים על משהו אחר. אולי זה יראה לכם אחרת כשמישהו יעביר נושא כי נמאס לו מהמלחמה. אולי אז תבינו שיש בינינו אנשים בסכנת חיים, שלא מוצאים שום כיוון לתקווה אפילו, ומבינים שככה זה יהיה מעכשיו. שהם יראו את כולם ממשיכים הלאה ומתקדמים בחיים שלהם והם לא יכולים אפילו להיות הורים לילדים שלהם.

לקראת סוף הסרט אלירן מסביר שהוא לא מצליח לשלם חשבונות. זה פשוט לא מעניין אותו כבר. "כי אני חי! אני חי! אני לא מאמין שאני אומר את זה"!

הוא כל כך רצה לחיות.

אתם חושבים שהמלחמה הזאת תסתיים והכל יחזור להיות רגיל כמו שהיה? זה הרגיל. ככה זה יישאר. עד סוף החיים אתם הולכים לפגוש אנשים ששרדו את הלחימה, את המסיבה, את הטבח בקיבוצים, שהאנשים הכי יקרים להם הוחזקו בעזה יותר מחצי שנה ורובם גם מתו שם. עד סוף החיים. גם בדיור המוגן בגיל 80, אתם תפגשו אותנו. ומה תגידו? תודה? אנחנו מעריכים? אתם מאמינים לעצמכם?

ואם מישהו מהחברים שלי שקוראים את זה מרגיש ככה בעצמו או בעצמה: שהוא לא מסתדר פה מאז, שאין טעם לשום דבר, שיש מחבלים בחדר ליד, שהריח של הפצועים מופיע פתאום, ושאתה מרגיש את האדמה קופצת פתאום באמצע הלילה, אני כאן. תרימו טלפון. גם אם הכרנו באיזה קורס בצבא או נפגשנו בסמינר פעם ולא דיברנו מאז. גם אם זה אמצע הלילה. גם אם לא היינו חברים כשהכרנו. גם אם לא הכרנו בכלל. אם היינו מוכנים להתעורר באמצע הלילה כדי להילחם על החיים של החברים שלנו בעזה, ברור שאני אתעורר לענות לטלפון. אני אישית אגיע לאן שצריך כדי לפגוש אתכם. זאת לא שאלה בכלל. לא יכול להיות שבן אדם שיצא משם חי יבחר בסוף לסיים פה את החיים בעצמו. אני לא מאמין שצריך בכלל להגיד את זה.

תראו את הסרט. ושיהיה לכולנו בהצלחה בחברה הבזוייה וכפויית הטובה שאנחנו חיים בה. אני מקווה שלא תמצאו את עצמכם אף פעם בצד השני שלה.

גיל אליעזר, בן 29, לוחם במילואים המתמודד עם פוסט טראומה משירותי הצבאי, לוחם ביחידת חי"ר במילואים.

אל תשארו עם זה לבד. מוקדי סיוע ותמיכה:

נט"ל – https://www.natal.org.il/

ער"ן – https://www.eran.org.il/

סה"ר – https://sahar.org.il/

מש"ה – מילים שעושות הבדל – https://www.facebook.com/WordsMakeDifference