תקועה בסיפור של איבגי

מאת: ורד פוסט

הרבה שנים אני מתנהלת לי כמחאה עצמאיתֿֿ, שמעטים יודעים על קיומה. מחרימה את הסרט שאני עצמי כתבתי ולא צופה בו, גם אחרי שעלה לאקרנים. גם לא צפיתי בו כשהופיע בטלוויזיה. לא הלכתי לצפות בהפקה שלו. לא זיהיתי את עצמי מול השחקנים ששיחקו בסרט. לא הסתחבקתי עם המפיקים. ויתרתי על החלום הגדול לשבת בבית קולנוע ולצפות בסרט שיצרתי.

להוציא הפרמיירה החגיגית של הסרט ביס פלנט, שם הסתובבתי אנונימית ושקופה כמו רוח רפאים זועמת, לא השתתפתי בשום אירוע. זאת למרות שאני חובבת אנשים, מסיבות ואירועים, וחשובה לי הפרנסה שלי ואני יודעת כמה חשוב להיות מעורבת במקומות מפתח בתעשייה.

אני תסריטאית ועברתי פגיעה לא פשוטה ממשה איבגי. אבל עצרו את הסוסים. אני לא הולכת לתאר אותה. רק אספר שהיא נעשתה בפגישת עבודה איתו.

במסגרת המחאה העצמאית שלי, אני לא משתפת פעולה עם תכנים בסגנון תוכנית עובדה על משה איבגי. המחאה הפרטית שלי מחרימה פורנו נפגעות. זו הסיבה שאני כנפגעת לא שיתפתי פעולה עם עובדה. אמרתי למי שפנו אלי מהתוכנית, שאני לא אוהבת את הסגנון המציצני. שאני מבקשת שישלחו לי תיאור כתוב של הדברים שבכוונתם להציג בתוכנית ואני אשקול להשתתף. זה כנראה לא התאים להם, כי לא חזרו אלי.

כצפוי, התוכנית היתה סנסציוניות. עדויות הנפגעות הנעות בין מוזיקה מניפולטיבית לדימויים מסרטי אימה בשילוב הפרסומות האינסופיות המשאירות אותנו במתח – בדיוק ברגע בו כמעט שמענו מה הוא עשה לה… ואיפה…?  

אני מעריכה את הניסיון של יוצרי התכנית וכמובן את המאמץ הגדול, את התרומה ואת ההירתמות של חברותיי הנפגעות להעלאת המודעות – אבל העטיפה הוולגרית הזו צורמת. והיום עלה פוסט נוסף: בואו נקשיב ל"שחקן הטוב והמפורסם" – הפוגע המתחזה לפגוע, מלווה בפרומו מסקרן: "איבגי שובר שתיקה". חלק 2, לחובבי הז'אנר. בו רואים את הטורף המיני משוחח עם כתבת, משמיע הברות וגניחות לא מובנות, ולא מגלים לנו איך זה יסתיים, מבית רביב דרוקר. גם התכנית הזו פנתה אלי בפנייה מתחסדת, שאפרסם את סיפור הפגיעה שלי אצלם, לייצר להם טראפיק. אוי. התבלבלתי – להעלות מודעות. אמרתי לתחקירנית שפנתה אלי "סבבה, אבל בלי פורנו נפגעות". אני נוטה שלא לשתף פעולה עם סוגים שונים של ניצול, בטח לא של עצמי. גם להם כנראה זה לא התאים – כי גם הם לא חזרו אלי. 

למה אתה לא מזמין אותה לבמה?

הסרט שאני לא צופה בו נקרא "וביום השלישי". כתבתי מספר גרסאות של הסרט עבורם קיבלתי תמיכה פעמיים מהקרן לקולנוע ולטלוויזיה. כתבתי את התסריט מתוך אימפרוביזציות של שחקנים בניסן נתיב, ת"א. 

איבגי הוא שיזם את הסרט והוא שפנה אלי בבקשה לכתוב אותו. בעקבות התמיכה של הקרן, הוזמנו להשתתף בפסטיבל הקולנוע בסינמטק ירושלים. אני ירושלמית ולסינמטק יש מקום משמעותי בחיי: נשמתי בו קולנוע, היו תקופות שזה היה הבית השני שלי. כמובן שהתרגשתי מאוד.

בפסטיבל הוזמנו השחקנים לבמה להקריא את התסריט. להפתעתי, איבגי לא הזמין אותי לעלות לבמה ולא הזכיר אותי בתור כותבת התסריט. חברים שלי עשו מחאה קטנה וצעקו לעבר הבמה. זה לא הזיז לו, והוא לא הציג אותי גם בקבלת הפנים. עד שאלכס אנסקי בנוכחותי אמר לו: זו ורד התסריטאית שאתה כל הזמן מדבר עליה, למה אתה לא מציג אותה? 

בסופו של דבר, איבגי שיזם את הסרט, ביים אותו, והוסיף עצמו כתסריטאי, צבע את התסריט בצבעי עולמו. הוא העביר את התסריט מכותב לכותב, שילב סצנות עירום ופורנוגרפיה קשהֿ לצפיה, הוסיף סיפור חדש, כמה מפתיע, בו הגבר ששיחק מואשם באונס על לא עוול בכפו. 

הסרט הזה וכל מה שהתרחש בו, השמועות על מה שקרה סביבו, הוא סרט האימה שאף אחד לא מזכיר או מצטט. אולי כי הוא תמצית הסיפור של איבגי, תמצית הסיפור של הדקדנטיות של התעשיה. אני בטוחה שכל מי שהיה חלק מהסרט הזה, קובר את עצמו כמוני בבושה ותמיהה על כמה שיתפנו פעולה בשביל כמה דקות של תהילה, כמה גרושים והכרה כיוצרים. וכמה עגום מצבנו כיוצרים עצמאיים, שתלויים בסדום ועמורה כזה.

לא רציתי להרגיש שגם הותקפתי וגם נגזל ממני התסריט. ולכן המשכתי לעבוד עם איבגי על התסריט למרות שידעתי שהוא אובססיביי. דיברתי איתו לא פעם וניסיתי לשכנע שיטפל בעצמו למען המשפחה שלו ולמענו. את פגישות העבודה המשכנו במקומות ציבוריים, או כשהוא יושב רחוק ממני עם צלחת ממתקים שהייתי מכינה מראש, כדי לעצור ולהסיח את דעתו מלשלוח ידיים. 

ידעתי שאני לא יחידה בחוויה, ראיתי אותו במו עיני, שולח ידיים בפומבי לשחקנית. אני זוכרת גם כתבה בעיתון בה הוא מתרברב על מעלליו עם נשים. גם רעיון צלחת הממתקים האבסורדי, הגיע מהומור איבגי, עם שחקניות חברות, שחוו חוויות זהות, איתו.

אני פמיניסט, אבל…

עם איבגי לא מתעסקים

במסגרת המחאה הפרטית שלי, שאף אחד לא ידע על קיומה, הרמתי טלפון ליושב ראש של איגוד מוכר ליוצרים. לא סיפרתי כמובן על הפגיעה. בתקופה ההיא זו לא הייתה אופציה. אבל סיפרתי לו שאיבגי מנסה לנשל אותי מההסכם הכספי על הסרט. שאיבגי טוען שכל עבודתי היתה ככתבנית ורק הדפסתי את התסריט. שאלתי איך הארגון יכול לעזור לי בעניין. התשובה שלו היתה שעם איבגי לא מתעסקים. 

זוכרת את עצמי מנסה להתווכח איתו בדרכי נועם, לצטט איזה אמירה, על כך שיוצר לא מוכר, צריך לסייע לו לגדול. מי שכבר מוכר מקומו מובטח… אבל גם בסיטואציה הזאת, אני מזהה את הרגע הזה שבו הבוס הגדול, מאפשר בג'סטה פטרונית, לבזבז עוד כמה דקות מהזמן היקר שלו, שברור לי שכבר לא יועילו, ומוציא אותי בתחושה זבובית מהשיחה.

במאבק הכלכלי נגד איבגי ניצחתי. במהלכו תמכו בי עורכת דין נפלאה ויוצאת דופן וסוכן מסור, שנלחמו עבורי מלחמה ארוכה ומתישה מול הכוח הגדול של משה איבגי. אבל למרות שהמאבק שלי הסתיים איכשהו ולמרות שיש היום הרבה רוח נגדית לתקיפות במקום העבודה ויש אפילו איזו אשליה שעכשיו יש למי לבוא ולהתלונן. לצערי, עדיין אין באמת הקשבה. הרבה מקומות מתנהלים כמו חונטות. ומי שנחמד, או גרוע מזה נחמדה, נתפס כלא רציני.

גם היום בסביבת העבודה שלך, להגיד מה אתה חושב, זה להיות "Troublemaker". גם היום מוסדות רבים מתנהלים באווירה של פחד ואגרסיה. מקומות בהם "בוס" או "בוסית" מתפקדים במובן הכי קדמוני של המילה, מקומות בהם שקיפות קיימת רק בחלון, נפוטיזם זה מנהג והעברת ביקורת נתפסת כחוצפה. 

לנו, עצמאיות ועצמאים, אין אפילו אפשרות לפנות לשימוע במקום העבודה. וכך התנכלויות נשמרות להם בנחת בחדרי חדרים ואת זה חייבים לשנות. הסבל במקום העבודה הוא דבר שאנחנו מביאים איתנו הביתה.

באופן הזה, מעגל התסכול ולפעמים גם אלימות רק גדל. 

ואם כבר נתקעתי בתור הסיפור הזה של איבגי, אז אסיים בנימה דרמטית: המאבק שלנו הוא לא רק מאבק הישרדותי על מניעת אלימות אלא גם לפתוח את השיח, על המציצנות והאופן שבו התקשורת "מטפלת" בסיפורים האלה. ואיך בעצם היא מגייסת אותם בשביל הרייטינג. מאבק לעידון, שינוי שפה וגישה – גם ברבדים יותר סמויים ונרחבים. המאבק הוא לריכוך, לאנושיות ולהקשבה.  

ברור לכולנו שהשינוי יביא רק טוב, אז יאללה, הבוקר בא לעבודהֿ, בואו נתקדם לחברה בריאה יותר.

תמונה בראש הכתבה: יואב איתיאל