מחשבות על קהילה בעקבות כנס השמאל האמוני

אלו ימים שבהם קשה לגייס תקווה לגבי העתיד הפוליטי של המקום הזה. ימים שבהם כל צד פוליטי מנסה לקדם אינטרסים שבטיים צרים וכולם מתבצרים בעמדותיהם. בימים כאלה קשה עוד יותר מהרגיל למצוא מקום לזהויות מורכבות. לפני שבועיים הוזמנתי להנחות מעגל שיח בכנס שנקרא 'השמאל האמוני', שביקש ליצור מרחב שיחה עבור קבוצת אנשים עם זהות מורכבת כזו – מאמינים, דתיים, שהם גם שמאלנים. מעגל השיח שהנחיתי נקרא "יהדות וגאווה", ועלו בו שאלות חשובות באשר לשיח השנאה כלפי להט"ב מנציגי הציונות הדתית, והצורך במציאת שפה אחרת לשיח בתוך החברה הדתית בהקשר הזה. השיחה הזו הובילה אותי למחשבות על קהילות, ועל הקושי של 'הומלסים פוליטיים', כמוני, למצוא בית פוליטי משמעותי.

בשבילי קהילה היא קודם כל משענת. הקהילה היא המשפחה המורחבת שאנחנו צריכות, כזו שמתגייסת לעזרה ברגעי האמת, וגם ברגעים הקטנים שיכולים להיות מתישים בתוך היומיום של החיים. הקהילה עוזרת עם הילדים ויכולה לסייע מבחינה כלכלית, אבל מבלי לייצר תלות בכסף, או במוסדות, או בבירוקרטיה מתישה. הקהילה נמצאת שם בשבילך כשאת צריכה אותה.

זה עבורי האידיאל של קהילה, אבל בחיים עצמם העניין מורכב יותר. החיים בעולם מערבי וקפיטליסטי מובילים להתבודדות חברתית ומרחיקים אותנו מצורות חיים קהילתיות שהיו נהוגות בעבר הלא רחוק בחלק גדול מארצות המולדת של הדור שקדם לנו. צורות חיים קהילתיות אלו משתמרות היום, לרוב, בקרב קהילות שנחשבות שמרניות (כגון הקהילות החרדית או הבדואית) או פריפריאליות. בקהילות אלו השבטיות היא מודל חיים בר קיימא, שלא מחייב אותך לבודד את עצמך לתוך תאים של משפחות גרעיניות מצומצמות ולהיתלות בכסף שיעמוד לרשות המשפחה הספציפית, או להיות תלויה בחסדי המדינה. יש הרבה קסם בצורת חיים כזו, והרבה יתרונות, אך החסרונות של חיים בקהילה מסוג זה נעוצים בעיניי בצמצום אפשרות להתפתח רעיונית.

מעגל שיח בכנס השמאל האמוני (צילום: גלעד קוולרצ'יק)

לא מהסיפורים שתראו בטלוויזיה

את המורכבות של הרצון לחיות בקהילה שגם תתאים לך מבחינה רעיונית וערכית אני מכירה טוב. היא קשורה לתהליכים של גיבוש זהות, ובמקרה שלי – גיבוש זהות לסבית, פמיניסטית וליברלית.

בגיל 18 הבנתי שאני לסבית. לקחו לי עוד ארבע שנים של התבחבשות, שנאה עצמית, קושי לבטא את המילה הזו, או לזהות את עצמי איתה. בסופם יצאתי עם הזהות הלסבית שלי "מהארון" בפני המשפחה שלי, משפחה מרוקאית משדרות. לא ידעתי לגמרי איך זה יתקבל. לשמחתי בורכתי במשפחה מכילה, עוטפת ואוהבת. אחותי הזהירה את אמי שלא תעז להגיד לי משהו רע ואמא מיד הפכה לנציגת הלהט"ב של שדרות, ולא פספסה הזדמנות לספר כמה היא גאה בילדה שלה. כולם ביקשו לפגוש את בת הזוג. זה לא מסוג הסיפורים שתקראו עליהם או תצפו בהם בטלוויזיה, שבהם נהוג לסמן מזרחים כפרימיטיביים שלא מקבלים את ילדיהם על שונותם.

עם סימון הזהות הלסבית שלי, שמשתייכת כמעט אוטומטית לקהילה הגאה, לליברליות ולחילוניות, גיבשתי תפיסות עולם נוספות שמשכו אותי אל העולם הליברלי והפרוגרסיבי: תפיסות של פמיניזם של שמאל, שחלקן התפתחו מתוך ניסיון החיים וחלקן הושפעו מהסביבה שבה שהיתי באותה תקופה. תפיסות אלו לא הסתדרו לי עם המסורת הדתית-יהודית שגדלתי אליה, שבתודעה שלי אז סתרה אפשרות לחיות חיים של חופש. רעיונות כמו הגשמה עצמית והצלחה, והיכולת לחיות את חייך כאינדיבידואל שמממש את כל רצונותיו קסמו לי, והתחברתי אליהם מהותית יותר מכל חיבור שהיה לי לדת. לא רציתי את האיסורים הכובלים של שמירת שבת, או הפרדת חלב ובשר, לא רציתי לצום ביום כיפור כי לא הרגשתי שזה אמיתי עבורי. הדת הרגישה כהצגה שאין לי חלק בה. התרחקתי ממנה כל הזמן, ובאותו אופן גם מהבית שלי ומהמשפחה.

באופן כמעט מידי גם זיהיתי ושייכתי את עצמי למשהו שהוא אחר מהמשפחה שלי: האמונה שלי בשוויון זכויות, בחופש הבחירה, ההבנה שאנחנו כובשים עם אחר. ויכוחים על פמיניזם ומקומן של נשים מול גברים ועל ערבים ויהודים תפסו חלק נכבד משיחות שישי בערב במשך כמה שנים, וכשאני אומרת ויכוחים אני מתכוונת לצעקות וגרון צרוד, ולא פעם עצבים שמציפים את השיחה.

התנגדתי לשמרנות שסגרה עלי. בידלתי את עצמי לא רק מהמשפחה אלא גם מהקהילה שחייתי בה כל ילדותי ונעוריי. לא פעם הרחקתי לכת עם מתיחת הגבול. מתיחת גבול כזו שזכורה לי במיוחד הייתה כשאמרתי שברית מילה היא מעשה ברברי ושאני לא אעשה ברית לילד שלי. בכלל לא היו אז ילדים על הפרק, אבל הוצאתי את כולם מכליהם. הרגשתי שאני אומרת את זה כדי לעורר פרובוקציה יותר מאשר שאני באמת אוחזת בדעה הזו. אמא שלי אמרה שהשתגעתי, אחותי יצאה בעצבים ובטריקת דלת מהבית והרגשתי מבוישת. התביישתי בעיקר בעצמי.

היום אני יכולה לשאול את עצמי בכנות למה ההתנגשות הזו התרחשה. הרי גם המשפחה וגם הקהילה שחייתי בה שנים רבות, כלסבית מוצהרת, מעולם לא הפנו לי גב או סימנו שאין לי מקום. ההיפך הוא הנכון. אז למה התחושה שליוותה אותי תמיד הייתה שזה לא המקום בשבילי?

כשאת במהותך מרוקאית משדרות, מחוברת בטעמים, בריחות ובכל נימי נפשך אל השורשים שלך, אך הזהות הבוגרת שהתפתחת לתוכה היא לסבית, שמאלנית פמיניסטית – יש חוסר התאמה, כביכול. ואת הופכת להיות חסרת בית וחסרת קהילה.

התמחות בקוסמטיקה

ההתנגשות הזו לא מתחילה ונגמרת בשדרות. היא מתקיימת גם במקומות אחרים, כי אנחנו חיות במדינה שמאלצת אותך לבחור צד. כי הכול פוליטי. חוויה דומה של 'הומלסיות' אני עוברת גם בפעילות הפמיניסטית והפוליטית שלי.

הפמיניזם המערבי והלבן מכריח אותך לוותר על הדת ולהתנער ממנה כי כל מצוות הדת והעולם היהודי תופסות, לפי הפמיניזם הלבן, את האישה כיצור נחות. הן רואות את הגאולה בחיים החילונים המערביים. "הפטריארכיה נמצאת בכל מקום אבל אצלנו קצת פחות" כך יטענו פמיניסטיות לבנות. והאמת שזה נראה כך פשוט כי העולם המערבי מתמחה בקוסמטיקה, בהסתרת הדיכוי תחת קישוטים. במקרה הזה – קישוטים 'פמיניסטיים' כביכול.

עם השהות הבוגרת שלי במרחבים הליברליים התחלתי להבין את הזיוף ואת חוסר המשמעות בניסיון לעטוף את עצמך באידיאולוגיות שלא מצליחות לעמוד במבחן המציאות. ראיתי איך המרחבים השמאלניים לא מאפשרים לך לדבר על הזהות המזרחית שלך, בוודאי שלא לבוא בחשבון נפש עם העוולות שחוו ההורים והסבים והסבתות שלנו.

"רואות את הגאולה בעולם המערבי" – פמיניזם לבן

חוויתי אינספור מקרים של אטימות שבהם הופנו כלפי פרקטיקות דכאניות מצד מי שמתהדרות בתפיסות פמיניסטיות, ממש באותו אופן שמלינות עליו אותן נשים כזה שמגיע מצד גברים. התנשאות, "הסגברה", הקטנה והגכחה – הפעם כאישה מזרחית. גיליתי שהאידיאולוגיה לא עומדת במבחן המציאות, לא הפמיניסטית ולא השמאלנית שוחרת אהבת האדם.

לבחור בין עולמות

לפני שנתיים לערך התחלתי לכתוב טור בפוליטיקלי קוראת שנקרא 'הומלסית פוליטית' והוא עסק בפוליטיקה הישראלית מזווית פמיניסטית, ומבלי להתכוון גם מסורתית. הטור הזה לא היה קל לעיכול למרבית העוקבות והקוראות של פוליטיקלי קוראת, רובן נשים אשכנזיות תל אביביות שלא שוחות בשיח המזרחי, המסורתי, שיש בו הצטלבות של זהויות. התגובות האלה לטור גרמו לי להרגיש שזו לא הקהילה שלי. שוב חשתי תחושה שכבר הרגשתי בחיי, של זרות, שהמילים שלי לא מובנות רק כי הקוד התרבותי במרחב שאני נמצאת בו מפענח אותם לא נכון.

מצד שני קיבלתי גם המון פידבק מנשים וגברים שהזדהו עם הדברים שכתבתי, עם התפיסות והלך המחשבה. רובם היו צעירים כמוני, כאלה שנעים בין עולמות. נשים מזרחיות, ערביות ואתיופיות, שנמצאות כמוני גם פה וגם שם, גם בבית המסורתי-דתי שלהן וגם בחיים הליברליים שהן יצאו אליהם. קראתי לנו ילדי התפר. אנחנו הילדים שגדלו בין עולמות, ומחפשים את הדרך ליישב ביניהם. אנחנו, ילדי התפר, נאלצים כל הזמן לבחור בין העולמות.

קהילה שאינה קהילה

הפעילות והחוויות של השנים האלה, בבית בשדרות, עם המשפחה, עם הקהילה הפמיניסטית והליברלית מביאים אותי לחשוב הרבה על הקהילה שלי. לחשוב על מי אני סומכת בסופו של דבר ואיפה אני שמה את מבטחי.

הקהילות הליברליות, כמו הקהילה הגאה או הקהילה הפמיניסטית, אמנם מגדירות עצמן כקהילה, אבל זה מרגיש יותר ויותר כמו דיבורי סרק של אנשים לבנים שמיועדים לרתום עוד קולות שיעזרו להם לחזק את בסיס הכוח שלהם. הרי אם גברים לבנים סיס-הומואים היו צריכים להיאבק את מאבקם בלי לסביות, ביסיות טרנסים וטרנסיות ועוד חברי קהילה הם לא היו מגיעים לעשירית מהכוח שיש היום לקהילה הגאה. אבל בפועל הכוח הזה משרת בעיקר גברים לבנים. סביר להניח שאם אני לסבית חסרת בית או סתם משפחה חד מינית ממוצעת שצריכה עזרה מהקהילה שלה, לא יהיה לי באמת למי לפנות.

 

מצעד הגאווה בתל אביב – האם זו קהילה? | קרדיט: גיא יחיאלי דוברות עיריית תל אביב יפו

 

כך גם לגבי הקהילה הפמיניסטית. התארגנויות פמיניסטיות מעטות היום יקבלו אותך בזרועות פתוחות כשתזדקקי למשענת. יש התארגנויות של עמותות ושל המדינה אבל זו לא קהילה להישען עליה.

כל קהילה ליברלית שכזו תקבל אותך לרוב בגלל פקטור מסוים. מגדר – אישה או נטייה מינית – לסבית. אין מקום לחבילה הגדולה שאת באה איתה שהיא מעבר להגדרה הזו. ואכן קבוצות אלו מקדמות שיח אינטלקטואלי או שינוי מדיניות ממשלתית. אך בינן לבין קהילה שמים וארץ.

בין קהילה רעיונית ופיסית

אז איפה זה משאיר אותי? את הקהילה הטבעית שלי בבית, בשדרות, נטשתי במובן מסוים. התפיסות הליברליות הרחיקו אותי משם, וכבר נדמה שאין דרך לחזור חזרה. המשפחה שלי תמיד תהיה שם, אבל הקהילה במובן הרחב יותר כבר לא.

אני מרגישה תחושת קהילתיות ושייכות הרבה פעמים עם מי שכיניתי קודם ילדי התפר. מי שדומים לי בהתרחקות מצד אחד וברצון לדבוק בבית ובשורשים מאידך. אך כיום אין כמעט מרחבים שמחברים בינינו באמת ויוצרים קהילתיות פיזית, כזו שאת יכולה לזרוק את הילדים לכמה שעות אצל השכנה.

אז אני ואחרות כלואות וכלואים במצב שבו אין הלימה בין הקהילות הרעיוניות שלנו לבין הקהילות הפיזיות. לרובנו אין קהילה פיזית סביבנו, וכשזו כן קיימת, למשל אם את חיה בקיבוץ, מושב או עיר קטנה שבה הקהילה עוד השתמרה – הקהילות הללו לא תמיד יספקו את צרכייך האינטלקטואליים והרגשיים, או ישקפו את רוח התקופה שאת חיה בה ברשתות החברתיות ובקהילות הרעיוניות שלך.

 

המסורתיות כפתרון

להבדיל מהתפיסות הדיכוטומיות המאפיינות את הקהילות כיום בישראל אני רוצה להציע כפתרון את המודל המסורתי. אני בוחרת לתאר כאן את חוויות חיי האישיות כדי לנסות לשרטט קווים לדמותה של המסורתיות כפי שהיא נתפסת בעיניי באופן אינטואיטיבי. אני מאמינה ששם טמון הפתרון.

ככל שאני מבינה יותר את התנועה שלי בעולם אני מבינה שהיא מגיעה מתוך התפיסה המסורתית שמעולם לא קיבלה הגדרה – וכך היא גם נשארה גמישה. אנחנו חיות את הזהות התרבותית או הדתית שבה גדלנו וצומחות מתוכה אל העולם הליברלי-מערבי. אנחנו חיות את התנועה שבין הבית והאנשים לבין רעיון ואידיאולוגיה, הצורך בהתאמה ביניהם לבין המציאות. המסורתיות היא היכולת להגמיש את המציאות כך שכל אחד ואחת ימצאו את המקום שלהן בתוכה מבלי לקבל החלטות נוקשות והרות גורל. מסורתיות היא פרקטיקה של הלך רוח ומחשבה, בכוחה לאפשר תנועה רעיונית לצד חיים הלכה למעשה לצד מי שאינם מחזיקים ומחזיקות בתפיסות עולם שונות, אך השאיפה שלהם היא לחיים טובים כל אחד ואחת כפי שהם נתפסים בעיניהם. היא שמה מעל הכול את האנשים, כיחידים וכקהילה, ומגמישה עצמה רעיונית.

המסורתיות לא מחייבת אותי לבחור צד כשהרוחות סוערות ולא להתכנס תחת דגל, היא לא מהלכת עלי אימים עם הגדרות ותפיסות נוקשות. וכך גם צורת השיח שהיא מציעה. בשורה התחתונה, הבנתי שאני לא רוצה לבחור בין הקילה הפיזית שלי לקהילות הרעיוניות, ואשמח שכל קהילה תאמץ לעצמה כלים ושפה פחות נוקשים שיוצרים מרקם אנושי מורכב, המאפשר גם מקום למגוון.

 

עריכה: יולי נובק

בתמונה הראשית: כנס השמאל האמוני | צילום: גלעד קוולרצ'יק

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

מה עוד מעניין אותך היום?

אלירן מזרחי שם קץ לחייו לאחר שחזר ממילואים בעזה ולקראת קבלה של צו גיוס חדש. מזרחי התמודד עם פוסט טראומה והתקשה להתמודד עם החזרה לשגרה ולא ראה מוצא ממצבו. גיל אליעזר, מתודד עם פוסט טראומה בעצמו, כתב לנו מונולוג שמכוון כלפינו, החברה כולה, ומבקש לראות ולא להעלים עיניים.
האלימות המינית המוצגת ב'אייל קטן', הופכת קרביים דווקא משום שאינה מציגה אונס שנעשה תוך תקיפה פיסית והפעלת כוח. זו כוחה של הסדרה. היא שמה זרקוק על סיפור פגיעה רחב מימדים ומאפשר לנו לחשוב מחדש על דינמיקה של פגיעה מינית
גלי אלון מביטה נכוחה על יום הזכרון ומבינה שהסמלים הנצחיים של הקרבה למען אדמה ועם הם דרך לגרום לכולנו להקרבות גדולות מנשוא שמקדשות את המוות ולא את החיים. היא מסרבת לאמץ את הנרטיב של טוב למות בעד ארצנו וקוראת להפוך את היום הזה ליום של התנגדות ומחאה כי מוות ואלימות הם לא ברירת מחדל.

לראות את התמונה המלאה

פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.  

הדיון הזה חייב להתקיים ואנחנו זקוקות לעזרתך כדי להמשיך אותו

גם במלחמה, התפקיד שלנו הוא להביא את הסיפור האנושי ולתת במה לקולות של הנשים שלא תשמעו בשום מקום אחר.