מאת: זהר ברטל
בשבעים שנות חייה, הספיקה לי מילר לחיות יותר גלגולי חיים משרוב האנשים היו מצליחים גם בעשרה גלגולים. איך אפשר לסכם בשעה את האישה שהיום שבו כמעט נדרסה נגמר בחוזה דוגמנות מול ווג? מי שהיוותה מוזה וצלמת וחייתה את פריס בשנות השלושים הסוערות? זו שעבדה ככתבת-צלמת ללא שום ניסיון כתיבה קודם בזמן מלחמת העולם השנייה? אותה אחת שהפעם הראשונה בה התקלחה אחרי שבועות של תיעוד המלחמה הייתה באמבטיה הפרטית של היטלר? מי שהתמונה שלה עיטרה פרסומת לתחבושות הגייניות ללא הסכמתה והובילה למות הקריירה שלה כדוגמנית?
"ללכוד את לי מילר" הוצג השנה בדוק אביב, ובהוט וביס, ומספר על לי מילר (1907-1977), דוגמנית מצליחה, מוזה, צלמת הבית של מגזין ווג, צלמת-עיתונאית מלחמתית לאותו מגזין, ועוד כל כך הרבה דברים אחרים, שהעיניים מתפוצצות מקריאת הביוגרפיה הענפה שלה.
מילר נולדה בפוקיפסי שבניו יורק, ובמהלך חייה נדדה לפריז, ניו יורק, קהיר, לונדון, גרמניה, ולבסוף התיישבה בעיירה צ'ידנגלי שבאנגליה – שם חיה עם בעלה ובנה עד ליום מותה. מילר, שחרף כישרונה והלהט שלה נשארה אנונימית יחסית, לא טרחה לפרסם את עצמה, את עבודתה או את מהלכי חייה השונים.
"ללכוד את לי מילר" מנסה לעקוב אחרי חייה הסוערים של מילר, ולהציג בנפרד כל אחד מגלגולי החיים שלה. ובסוף רק מוכיח כמה הם קשורים זה בזה. קשה לתת תקציר לחייה של מילר בלי להרגיש שמשהו מתפספס, או בלי להרגיש שמדובר בנשים שונות, עם סיפורי חיים שונים. כל דרך לתאר את חייה מרגישה כאילו היא מפספסת את המטרה, כמו ניסיון להשטיח אישה שאי אפשר לצמצם לכדי כמה מילים.
ללכוד "אישה יפה" באופן פמיניסטי
ההיסטוריה המודרנית מלאה בדוגמאות לכישלון שלנו כחברה להבין ו"ללכוד" נשים זוהרות מהעבר. כבר בקריאת התקציר, שמספר על לי ש"בכל מקום שאליו פנתה היא נצצה והבריקה, ובעיקר שברה את כל הכללים.", עולות לראש נשים שונות, מהדי למר למרלין מונרו, ואת הכישלון שנחלנו כחברה בניסיון לזכור אותן כשקטלגנו אותן כנשים מאוד יפות, שהאינטליגנציה וההישגים שלהן רק שניים ליופי. וזה, כמובן, אם אנחנו זוכרים את ההישגים ואת הנשים עצמם בכלל.
כבר בדקות הראשונות של הסרט, הבמאית תרזה גריפית' מנסה לאותת לנו שזה לא המצב. הפעם, אנחנו לא נראה רק דוגמנית או מוזה, אלא צלמת, עיתונאית, אם, אישה למודת קרבות שונים וטראומטיים.
הדבר הראשון שצריך להגיד על "ללכוד את לי מילר" הוא שכיאה לסרט על צלמת ומוזה, נעים ויזואלית לצפות בו. הסרט ערוך הדוק ומרתק. הוא מעביר אותנו במסע משנות נעוריה של מילר ועד לתחילת חייה כאם ועקרת בית בעזרת שילוב בין צילומי ארכיון שונים וראיונות עם נשים החולקות מסלול חיים דומה לזה של מילר כאם. יש בו גם ווידאו ארט יפהפה שלא היה מתאים בשום מקום אחר מלבד בסרט הזה.
הבחירה לראיין כמעט אך ורק נשים יכלה להרגיש מקרית, אילולא מילותיהן הראשונות של המרואיינות היו נאמרות לרקע צילומי רקע של צלם חסר פנים – מטאפורה מדהימה לנקודת המבט הגברית ששלטה בעולמה של מילר, ושולטת בעולמנו עד היום. כך גם הבחירה המעולה לבחור לדבר כמה שפחות על המראה של מילר, אישה שהייתה מרהיבה ביופייה, אבל בעיקר חדת אבחנה, אמיצה וחדורת מטרה.
הסרט "ללכוד את לי מילר" הוא לא הראשון שמנסה לשמר את מה שמילר ניסתה להדחיק, ובתקווה לא האחרון. אבל האם הוא מצליח ללכוד את דמותה המתעתעת של לי מילר? למרבה הצער, למרות ניסיונותיו, הסרט לא מצליח במשימה.
מילר חייתה שבעים שנים, אבל הסרט מנסה "ללכוד" את אישיותה הסבוכה רק בשנים שבין סוף גיל ההתבגרות שלה לדיכאון שסבלה ממנה לאחר לידת בנה בגיל ארבעים. את התמונה המלאה: על ילדותה הטראומטית, על האלכוהוליזם שאיתו התמודדה, ועל ארוחות הגורמה שאירחה בעשורים האחרונים לחייה, הצופים נאלצים ללקט מפירורי משפטים של המרואיינים המעריצים.
ואולי מלכתחילה הסרט לא התכוון ללכוד את לי מילר? הרי אף אחד בחייה לא הצליח ללכוד את הדמות החמקמקה, הזוהרת והמסובכת הזאת. אז למה שיצליחו לאחר מותה?
בנה של מילר, שהקדיש את ארבעת העשורים האחרונים להנצחת אימו, מודה בעצמו שבמהלך חייה הוא הכיר אותה בעיקר בתור אישה שבורת נפש, אשר מתמודדת בקושי עם הצורך לגדל את בנה ולנהל את ביתה ביחד עם אלכוהוליזם כבד, דכאון קשה ו- PTSD לאחר תיעוד זוועות השואה. רק לאחר מותה בגיל מסרטן, נתקל בחלקים האחרים בחייה – צילומי העירום שצילם אביה, תקופת הדוגמנות שלה בניו יורק ופריז, והתקופה שבה התלוותה אל חיילים בחזית בזמן מלחמת העולם השנייה.
החטאה כפולה: גם לאחר #metoo הסרט נטול ביקורת חברתית
אבל יותר משהסרט נכשל ללכוד את לי מילר, הוא נכשל בללכוד את עולמה של לי מילר. מערכות היחסים המיניות והרומנטיות של מילר עם המנטורים שלה, למשל, מצוינות ומכוסות בסרט – אבל ללא שבב ביקורת לעולם שבו הייתה צריכה להתנהל.
למשל, עד כמה יכלה להתקדם בחייה המקצועיים בתור אישה, ובתור קורבן לאלימות מינית בילדותה, לולא הייתה שוכבת עם הצלם שלימד אותה את רזי הצילום האמנותי או עם הצלם שלימד אותה כיצד לדווח מקווי החזית? האם הרגישה מילר שיש לה אמצעי תשלום לליווי המקצועי מלבד גופה? האם הייתה לה אפשרות להתקדם לא דרך חדר המיטות? הסרט אומנם הופק וצולם לאחר מהפכת #METOO, אך השאלות שהמהפכה הביאה איתה לא נוכחות בסרט – וחבל שכך.
בשורה התחתונה, "ללכוד את לי מילר" לא מצליח ללכוד את לי מילר או את העולם שחיה בו, אבל הוא בהחלט מצליח ללכוד את הצופה לשעה נעימה ויזואלית ומעשירה אינטלקטואלית. הסרט לא מושלם, ויכל להיות חתרני יותר, אבל בסופו של דבר – זה סרט טוב. מותר לבקר אותו, מותר לבחון אותו, ובעיקר – מותר ליהנות ממנו.
לביקורות מסך נוספות לחצו כאן
תמונה בראש הכתבה: Lee Miller Archive – BBC Pictures, תמונות בגוף הכתבה: Confetta ו- oneredsf1 ב- flickr
