להט"ב במלחמה

"מה היו עושים להם בעזה," או "אתם יודעים שאם תגיעו לעזה לא תצאו משם בחיים?" נהיו סיסמאות הסברה קלאסיות בהקשר הלהט"בי. אותם משפטים אמורים כמובן לפכח את אותם פרוגרסיבים להט"בים פרו-פלסטינים תמימים, אותו טייפקאסט שארץ נהדרת סיפקו לנו מאוניברסיטת קולומביה.

בפרק האחרון של "ארץ נהדרת", נחשפנו למערכון שבו סטודנטים קווירים מאוניברסיטת קולומביה מציגים תמיכה עיוורת בחמאס. המערכון נועד להציג ביקורת על ה"טרלול הפרוגרסיבי" המדובר. מעבר לזה שמסתבר שאנחנו כבר סתם יורדים על כל מי שנגד ישראל, המערכון הזה מחזיק בתוכו, שבכוונה או שלא, רעיון אחד וברור שמסתובב בינינו: החמאס שונא להט"ב, על כן הקהילה הלהט"בית באשר היא מחויבת לתמוך בישראל ולהתנגד למאבק הפלסטיני. אבל האמת היא, שהנחת היסוד הזאת מעלה שאלות עמוקות על זהות ונאמנות. האם זהות מינית/מגדרית כזו או אחרת מחייבת אוטומטית באידיאולוגיה פוליטית ספציפית? והאם להט"ביות באמת דורשת ליברליות מערבית ונאורה?

בשבועות האחרונים, יש במיוחד ציפייה מלהט"ב בישראל להתייצב בצד המדינה, תוך הצגת המאבק הפלסטיני כאנטי-להט"בי ולכן כלא לגיטימי. במדינת ישראל, גם כשתמיכה בזכויות להט"ב נראית כאילו היא ניתנת במתנה, היא לרוב מותנית ומשמשת ככלי לקידום אינטרסים פוליטיים וחברתיים מסוימים. ככה, רק לפני כמה ימים, על פני השטח אנחנו רואות סימנים של אינקלוסיביות בצה"ל, – הכרה בזוגות של להט"ב שנפלו במלחמה – המדינה מראה לנו שהיא ב"צד שלנו" בזמנים הכי קשים. יכול להיות שזוהי מחווה תמימה, אבל אי אפשר שלא לתהות לגבי הטיימינג המחשיד והאופי של החוק, שצועק – פינקוושינג. אותה תמיכה אינה מחווה של כוונות טובות, של קבלה או פרוגרס, אלא מגיעה עם ציפייה ברורה למחויבות הטוטאלית לעם ישראל. הקבלה של זהויות להט"ב, כמו גם של נשים, בחברה הישראלית היא לרוב סלקטיבית ומותנית בהתאמה לנורמות הטרונורמטיביות, במיוחד כשזה קשור לשירות הצבאי. ובמקרה הזה, יש ציפייה שנקריב את חיינו עצמנו למען המדינה ש"נותנת" לנו זכויות.

ככה, במיוחד בזמני מלחמה, אותה תחושה רגעית של תמיכה מייצרת את שיתוף הפעולה הכפוי, לאותה מדינה שביומיום מדירה, מפלה ומדכאת. אנחנו רואות "תמיכה" חברתית, שהיא בסופו של יום הומו-נורמטיבית להחריד, ונועדה לגייס את חברות הקהילה רק כדי ש"ביחד ננצח". אותה "תמיכה", נופלת במבחן המציאות כאשר פרטים בקהילה מבקשות להביע דעה שונה או לפעול בניגוד לקו הרשמי ומוצאות את עצמן מודחקות ומושתקות.

בשם האהבה?

הדיכוי הזה נעשה עוד יותר בולט כאשר מדובר באנשיםות טרנס*, שחוטפות על ימין ועל שמאל מתחילת המלחמה. טרנסיות נתקלות באפליה ובחוסר הכרה על בסיס קבוע, וכבר מזמן הפכו לשעירות לעזאזל של הקהילה הגאה, שמעדיפה להתמקד בקידום זכויות של חלקים מסוימים בקהילה, בעיקר אלו שמתאימים יותר לתפיסת העולם ההטרונורמטיבית. היחס לקהילה הטרנסג’נדרית כאילו היא פחות חשובה, או הצגתה כפחות ראויה לתמיכה והגנה, הוא ביטוי לדיכוי פנימי שמחזק את המסר שלקהילה הגדולה יש עדיפויות אחרות, שאינן כוללות את כל חברותיה.

סדר העדיפויות הכושל הזה מעיד על חוסר עקביות מוסרית ועל חוסר נאמנות לערכים של שוויון וזכויות אדם. כאשר המדינה משתמשת בקהילה הגאה כקלף נוח במשחק הפוליטי, היא לא רק מנצלת להט"ביות אלא גם מחלישה את המאבק לזכויות אמיתיות ומרחיקה מאיתנו איזשהו סיכוי לשוויון. צריך להתמודד עם המחיר של "קבלה" חלקית וסלקטיבית, ולהבין שבמאבק לשוויון, אין מקום לעגל פינות.

הטריק של לנפנף את הקהילה הגאה מול העולם המערבי, תוך כדי שאנחנו מזכירים להם שהחמאס הומופוביים, אינו חדש. משרד ההסברה השתמש בו כבר ב-2010, לאחר הידוק הסגר על עזה, בעזרת סרטון שמטרתו להוכיח לעולם כמה חשוכה ממשלת החמאס בגלל דעותיה החשוכות על נשים להט"ב. באותו סרטון מביך, צעיר הומו לכאורה אמריקאי מגלה שחמאס הומופוביים ועל כן קורא לא לעזור להם. הסרטון הזה, שהוא מעין אב קדמון למערכון של ארץ נהדרת, מנסה להחזיק את אותה מערכת קשרים בין להט"ב לפרוגרס והמערב, ובין הסגר בעזה לבין המצב של הלהט"ב בעזה. כאילו שאנחנו ממש עושים טובה ללהט"בים בעזה כשאנחנו מטילים עליהם סגר. גם היום, 13 שנים אחרי אותו סרטון דל אמצעים, אנחנו רואות שמאמצי ההסברה של ישראל עדיין מצויים באותו היגיון מעוות. הדבר המעניין הוא, שבעוד שפעם משרד ההסברה היה זה שצועק גאווה, היום, זו הקהילה הגאה שצועקת הסברה.

המדיה הישראלית משחקת תפקיד מרכזי בתהליך הפנימי שעוברות להט"ביות בתפיסת הצד האנטי-פלסטיני, כשקוויריות בעלות כוח חברתי הן לרוב אלה שמפעילות הלחץ. כתבות של התקשורת המיינסטרימית שמציגות את הקהילה הגאה כתומכת בפעולות צבאיות או במדיניות נגד פלסטינים, משדרות מסר של תמיכה קווירית בלתי מוטלת בספק במדינה, ומקשות על אינדיבידואליות להביע ביקורת או לקיים דיאלוג פנימי. הייצוג הסופר חד צדדי הזה, שהוא עונה בלי שאלה אפילו על צרכי המדינה, מספרת לנו שיש קוויריות אחת ויחידה, המצטמצמת לתוך נרטיב של נאמנות לאומית שמקדשת את המדינה ואת המערכת הצבאית.

ככה, מאז השביעי באוקטובר, כותבים ואינפלואנסרים קוויריים שונים משתמשים בכוח שלהם כדי לקדם את הרעיון של הפלסטינים כה"חשוכים" ה"בלתי-נאורים". "מאקו גאווה" ממש לקחו על עצמן את הנטל ההסברתי, עם מיטב תוכן אנטי-פלסטיני לקהל הרחב. להט"ביות רבות לקחו על עצמן עבודות דומות – בעוד שהפשוטע אפילו הגדיל ראש לבנות בנק תגובות גזעניות לסרטונים פרו-פלסטינים, כמו גם עמודי "הסברה" פרטיים שונים שצצו להם, ששמו את עצמם בתפקידי פיקוח וניטור על אנטישמיים ברחבי העולם. אבל אותו פיקוח, הוא פנימי כמו שהוא חיצוני. הוא מסמן את הגבולות של מה מותר ומה אסור להביע, ובסופו של דבר משרת אינטרסים פוליטיים שלאו דווקא משרתים להט"ביות כאן, בישראל. כאילו יש חובה לקבוץ כל הזכויות והמאבקים תחת דגל אחד, ומי שלא עומד בקריטריונים הללו – נדחה. בסופו של דבר, הנטל ההסברתי, צובע את כל האינדבידואליות הלהט"ביות בישראל בצבע אחד של מערב ופרוגרס, תוך ביטול האפשרויות לקיים כאן מגוון של זהויות וגם וויתור על המאבקים האמיתיים שעדיין ממש נדרשים כאן.

יותר מהכל, אנחנו צריכות לשאול את עצמנו, למה להט"בופוביה פלסטינית היא בכלל טיעון בעד או נגד תמיכה במאבק הפלסטיני? האם העובדה שיש בעזה להט"בופוביה אומרת שמגיע להן למות?

בין השורות של אותם טיעונים, מתחבא הרעיון שלהט"בים פלסטיניים צריכים להיות בצד שלנו, או אפילו להגיד לנו תודה על המתרחש בעזה מפני שאנחנו "מצילים" אותם מחברה דכאנית. אבל בשטח, הלוגיקה הזו נכשלת כשאותה 'הצלה' היא כוחות צבאיים, אשר פוגעים ללא הבחנה בכלל האזרחים, כולל אלו שהיא טוענת ל'הציל'. כאשר פצצות נופלות ושכונות שלמות הופכות לחורבות, אין הבחנה בין זהות מגדרית או נטייה מינית.

האמונה שאפשר ‘להציל’ אנשים על ידי פגיעה בהם היא פרדוקס שלא רק שאינו עובד, אלא גם מחריף את האלימות והסבל שהוא נועד למנוע. האמונה הזו, גם אם לא בכוונה, מכילה בתוכה גם עליונות יהודית מובנית – הנחה שללהט"בים יהודים יש זכות טבעית לחיים ולביטחון, בעוד שללהט"בים פלסטינים אין. ההנחה השנייה, והמרכזית היא שאנחנו יודעות טוב יותר מה טוב עבורן, מאשר שהן יודעות מה הן רוצות, או טוב לעצמן.

אבל אם באמת אכפת לנו מאנשיםות בעזה, אז לא נצמצם אותן לזהותן הלהט"בית בלבד, אלא נתחשב בכלליות של חייהן, צרכיהן וזכויותיהן כבנות אדם. גם לפלסטיניות בעזה, כמו ליהודיות בישראל, מגיע להיות להט"ביות בלי לוותר על זהותן ככלל. להט"ביות פלסטיניות יכולות לקבוע את סדר העדיפויות בעצמן, גם אם הוא לא מוצא כן בעינינו. וגם אם יבחרו אחרת, זוהי פשוט לא הבחירה שלנו.

לפני כמה חודשים כתבתי על הוצאתו להורג של זוהיר רליד, משת"פ פלסטיני שהוצא להורג, לאחר שנסחט על ידי צה"ל רקע נטייתו המינית. הסיפור של רליד הוא סיפור ידוע, של כיצד הצבא שלנו משתמש באלימות מגדרית באופן שוטף ובגלוי. הם משתמשים באלימות מגדרית בשביל "לגייס" משת"פים. לא מזמן, חברה לסבית מהגדה סיפרה לי שהיא כבר לא יוצאת לדייטים בגלל שהפחד שתצא עם משת"פית גדול מידי, אי אפשר לסמוך על אף אחת. והיא לא צריכה להיות מחבלת כדי לפחד, כשהזהות שלך היא קלף מיקוח פוטנציאלי, הפחד תמיד קיים.

גאווה לאומית

אז אם בכל זאת ניתן תשובה כנה לשאלה "מה היו עושים להם בעזה", לקווירים באוניברסיטת קולומביה, התשובה היא שכנראה שלא הרבה. מתנדבים ותיירים להט"בים מגיעים כל הזמן לפלסטין. גם אם התיירים חשופים להומופוביה במרחב – האיום המדובר הוא לא כלפי להט"ב ככלל, הוא כלפי פלסטינים-להט"בים. וכשזה נוגע לקבוצה הזו, אנחנו אלה שלוקחים חלק פעיל בדיכוי ולעיתים קרובות גם ברצח שלהם.

הטענה שכל קהילת הלהט"ב חייבת לתמוך בישראל רק בגלל הזהות המינית/מגדרית שלהם היא פשטנית ומסוכנת, היא מביאה לקהילה הגאה בארץ אפשרות זהותית אחת ויחידה של "המערביים והנאורים," כל זה על חשבון המאבקים המקומיים והאותנטיים של אינדיבידואליות בישראל.

הקהילה הגאה צברה כוח עצום בישראל במהלך השנים, אחרי עבודה קשה. זה הזמן לקחת אחריות על הכוח הפוליטי שבידינו, ולא להשתמש בו כדי לדכא את החברה הפלסטינית, ובטח שלא קבוצות מוחלשות בתוכה.  בתוך המאבק לקבלה, חייבות להיות עקביות ולא לבחור ולברור את הזמנים והנסיבות בהם אנו קוראות לצדק חברתי. יש לנו כוח להתנגד לרעיון המעוות לפיו השתלטות צבאית על עזה משמעותה פרו-להט"ביות, ולחפש דרכים אחרות לקידום זכויות אדם וחירויות – עבור כולן.