מאת: יעל פרידמן
אני זוכרת את הסיטואציה בבירור. הייתי בת 17 וכלום כשהלכתי נרגשת לקלפי מול בית הוריי. איך שמחתי, שבניגוד לרוב חברותיי לכיתה, אני כבר בגיל המתאים להצבעה בבחירות בפעם הראשונה! נכון, אמנם זה "רק" בחירות מקומיות, אבל גם זה משהו. כשנכנסתי מאחורי הפרגוד, לא חלף במוחי צל של התלבטות. אוטומטית נשלחה ידי לפתק הלבן עם האות ג' ולפתק הצהוב עם הנציג שהציעו הרבנים. "אני מקיימת מצווה ושומעת לרבנים!" התגאיתי בליבי.
היום, במבט לאחור, אני לא כועסת על אותה נערה שהייתי. אני יודעת שמבחינתה לא היו עוד אפשרויות, כי אף אחד לא הציע לה אותן. היום אני יודעת שיש עוד אפשרויות, ויש גם מי שמתנגדים להן או חוששים מפניהן. היום אני כל כך רוצה שנערות חרדיות שמצביעות בפעם הראשונה ידעו, בין היתר, על האפשרויות הללו וישקלו אותן.
הבחירות המוניציפליות קרובות מתמיד (כאילו שלא הצבענו מספיק בשנים האחרונות). הסכמים פוליטיים נחתמים, רעיונות לקמפיינים מוגשים ותקוות לשינוי עולות בלב חלק מהא.נשים.
השינוי נדרש בשלל תחומים – ניקיון, תחבורה, חינוך ועוד. כל עיר ובעיותיה. אבל השורות הבאות יתמקדו בנשים, ובאופן שבו הן מיוצגות במועצות המקומיות. ובעיקר – בייצוג (נכון יותר לומר, אי הייצוג) של נשים חרדיות.
הנתונים לא מלבבים. על פי מיזם "5050" לשותפות ושוויון מגדרי ב-31% מהרשויות המקומיות אין אף חברת מועצה. ברוב המועצות שבהן חברות נשים, הן עשרה עד עשרים אחוזים בלבד ממועצת העיר. בערים חרדיות או בערים שבהן מספר גבוה של תושבים חרדיים, הנתונים הכוללים מושפעים לרעה מהעובדה המצערת (שמשום מה לא מטרידה חלק מהציבור במדינה) שאין נשים חרדיות במועצות המקומיות.
אם ניקח לדוגמה את בני ברק (שבה גרתי עד לפני שנתיים), משנת 1998 נבחר בקביעות לראשות העיר נציג מטעם יהדות התורה. הנציג הזה ושאר האנשים ברשימתו לא חייבים להיות בעלי כישורים מיוחדים או ניסיון בזירה הציבורית. הם גם לא צריכים לפזר שום הבטחת בחירות לתושבים. מספיק שהרבנים החליטו שהאדם הזה ראוי על מנת שבערך 80% מהתושבים יבחרו בו לראשות העיר. מבחינתם הם מקיימים את מצוות "ועשית ככל אשר יורוךָ", ולא משנה אם הרחובות יישארו מטונפים והפקקים בעיר יהיו בלתי נסבלים.
ירושלים, שבה אני גרה היום, היא דוגמה לעיר מעורבת שבה לאוכלוסייה החרדית יש כוח השפעה גדול מאד על הזירה הפוליטית בעיר. בבחירות האחרונות נוצר פילוג בין אגודת ישראל (המייצגת את הציבור החסידי) לבין דגל התורה (המייצגת את הציבור הליטאי). בניגוד למצופה, זה דווקא נתן יותר כוח בידי החרדים, ובסופו של דבר הנציג שבו תמכו אנשי דגל התורה נבחר לראשות העיר.
למעשה, עבור הציבור החרדי בערים הנ"ל ובערים נוספות כדוגמת ביתר עילית, מודיעין עילית, בית שמש וכו', הבחירות המוניציפליות הפכו מזמן לפוליטיקה פנים חרדית "במיטבה". ובתוך כל זה כמעט ולא נותר מקום לדבר על ייצוג מגדרי שוויוני. בעשורים האחרונים נשים חרדיות לוקחות חלק בתחומים ציבוריים רבים, אך בכל הנוגע למוקדי הכוח הפוליטיים, השליטה נותרה רובה ככולה בידי גברים. לשיטתם אין זה מן הצניעות שאישה תוצב בתפקיד בכיר ובעל השפעה.
חוסר שוויון מגדרי במועצות המקומיות הוא הרבה מעבר לחוסר איזון מספרי בלבד. כשאין נשים בשולחן קבלת ההחלטות, נשים אינן מיוצגות, פשוטו כמשמעו! על אף טענת הנציגים החרדיים שהם מייצגים את כל הציבור. ברור לכולנו שכאשר אין אישה סביב שולחן מקבלי ההחלטות, אין ייצוג אמיתי לעמדות הנשים, לשאלותיהן ולבעיותיהן. הן נותרות תחת חסותם של הנציגים הגברים, תלויות ברצונם הטוב או ביכולות ההבנה שלהם.
במהלך השנים נעשו כמה ניסיונות של נשים חרדיות לרוץ למועצת העיר. הבולטים היו בשנת 2013 בשתי ערים. באחת מהן המתמודדת נאלצה לפרוש לאחר שקיבלה איומים מפורשים של פיטורי בן זוגה וסילוק ילדיה ממוסדות הלימוד, כיוון שהעזה להיות חלוצה ולנסות לשמש פה למאות אלפי חרדיות תושבות העיר. בעיר השנייה – אלעד – התמודדה מיכל צ'רנוביצקי בראש רשימת "עיר ואם" (שהורכבה כולה מנשים) אך לא עברה את אחוז החסימה. הפחד בציבור החרדי משינוי המצב הקיים עמד בדרכה.
חשוב להבין שהקושי של מועמדת חרדית להיבחר לא מתחיל בהתלבטות של הבוחרים מאחורי הפרגוד. ההתנגדות לנשים בפוליטיקה מתבטאת גם במהלך הקמפיין: נשים לא יכולות לפרסם מודעות בעיר, גם ללא תמונה. תחנות הרדיו החרדיות לא מוכנות לפרסם מפלגות שבראשן נשים, ובעצם כמעט בלתי אפשרי להגיע כך לקהל היעד.
אך האם היום, עשר שנים לאחר מכן, עם ההתפתחות והשינוי במגזר החרדי, יש מקום לניסיון נוסף? בירושלים, למשל, חבר מועצת העיר, אבישי כהן, נציג החרדים העובדים, הוגיע כי בכוונתו לצרף לרשימתו מועמדת חרדית "על מנת שיישמע קול נשי מנהיגותי, לטיפול בצורכי הקהילה. גם אישה חרדית יכולה לשאת בתפקיד בכיר וניהולי", כך אמר לידיעות אחרונות במאי האחרון. כולי תקווה שעמדה זו תהפוך את הניסיון להצלחה ונשים מערים נוספות ימצאו את עצמן ברשימות המפלגות העירוניות, ומי יודעת, אולי השינוי הזה יחלחל גם לכנסת – שם אין שום נציגה חרדית שתעלה לסדר היום שאלות ובעיות בקנה מידה ארצי.
לסיום, חשוב לי לפנות לא.נשים מהציבור החרדי שקוראים שורות אלו. אני יודעת שגם אם אתן.ם לא לוקחות.ים חלק בדעה הרווחת במגזר שאישה לא ראויה לרוץ לעירייה ולייצג נאותה, יכול להיות שאתן.ם מה"מפקפקות.ים". אולי אתם מאלו שיגידו "בשביל מה היא מתאמצת, היא בכל מקרה לא תצליח, אין סיכוי". אז התשובה שלי היא: תעריכו את האומץ שלה, ולפחות אל תעמדו בדרכה. ננסה, מקסימום נצליח!
יעל פרידמן היא פעילה בארגון 'נבחרות' שוויון ייצוג וקול לנשים חרדיות
