מתוך הסרט "תחושת מחצבה"

סיפור קצר בלב המדבר  

השבוע יתקיים פסטיבל הסרטים הבינלאומי בערבה בפעם העשירית. ראיון מיוחד עם סבטלנה דמידוב והילה רויזנמן, לרגל בכורת הסרט "מחצבה". על הגירה, על כאב, על זרות ועל "תחושת מחצבה"
Reading Time: 7 minutes

ביום רביעי הקרוב (3.11.2021). ייפתח פסטיבל הסרטים הבינלאומי בערבה שחוגג השנה עשור להיווסדו. אחד הפרויקטים המעניינים המתרחשים בפסטיבל הוא המיזם "קצר במדבר": פרויקט להפקת סרטים קצרים שמקורות ההשראה ואתרי הצילום שלהם הם מרחבי הערבה. הילה רויזנמן, יוצרת צעירה ומבטיחה, מעלה בבכורה את סרטה החדש והמרגש "מחצבה" בפסטיבל. לקראת ההקרנה, ישבנו איתה ועם סבטלנה דמידוב, השחקנית הראשית, לשיחה אינטימית על העלייה הרוסית. שלושים שנה אחרי הן מדברות על החלום ושברו ועל התהייה הקבועה על מקומן של הדמויות ה"שקופות" במסך וביומיום. 

על הגירה ותחושת זרות

הסרט "מחצבה" עוקב אחר מאשה (בגילומה של לנה פרייפלד), צעירה המתמודדת עם משבר שפקד את חייה, שמגיעה לחפש את אימה, וורה (בגילומה של סבטלנה דמידוב), במחצבה בה היא עובדת. אלא שבמקום למצוא נחמה, היא מגלה את חייה החדשים של וורה לצד חבורת פועלים חסרי בית. 

"הסרט עוסק בחוויה פרטית של הגירה ותחושת זרות", אומרת היוצרת והבמאית הילה רויזנמן, "הדימוי המרכזי שבחרתי הוא רעש תמידי. חוסר האפשרות לשמוע והמאמץ לדבר ולהיות מובן. לכך גם התחבר הלוקיישן של המחצבה". רויזנמן (32) שנולדה ברוסיה ועלתה ארצה בגיל שנתיים, מכירה היטב את סיפור ההגירה, "השם שאיתו נולדתי ברוסיה הוא לנה. מה שאני, נמצא בדיוק במרחק בין שני השמות הללו" מסבירה.

לצידה יושבת סבטלנה דמידוב, שעלתה בעצמה לפני כשלושים שנה. אנחנו נפגשות בסלון ביתה ואם לא הייתי יודעת אחרת, הייתי חושבת בעצמי כי הן אם ובת. סבטלנה, שמשחקת בימים אלה בהצגה "השחף" בתיאטרון גשר משתפת בפעם השלישית פעולה עם רויזמן. בסרטיה הקודמים "קוקו" ו"קרה ושמש" שיחקה סבטלנה את דמויות המשנה של החברה הישראלית. "האמת שאני לא כל כך משתתפת בסרטי סטודנטים", אומרת סבטלנה. 

אז איך קרה שהסכמת? 

"פשוט קראתי את התסריט הראשון של הילה וזה היה מדהים. מיד התקשרתי ואמרתי 'בואי ניפגש' ומאז התחילה האהבה בינינו. בשבילי הילה היא כמו חלק מהמשפחה. אנחנו מרגישות ונושמות באותו כיוון". 

מתוך הסרט "תחושת מחצבה"
מתוך הסרט "מחצבה"

הילה, הופתעת שסבטלנה הסכימה להשתתף? 

הילה: "בסרט הראשון הייתי בשוק שהיא מסכימה ופחדתי ממנה". 

סבטלנה: "ממש היא פחדה ממני, היית צריכה לראות איך היא דיברה עם כל הצוות שהיא הייתה צריכה משהו, אמרתי לעצמי 'וואו איזה כוחות יש לבחורה היפה והעדינה הזאת'. והיא לא מראה את הכוחות האלה, לפחות עד שהיא צריכה משהו, ואז מיד כולם עושים את מה שהיא צריכה". 

זאת הרי ההגדרה של במאי.ת 

סבטלנה: "נכון, ויש הרבה שאומרים שבגלל זה אישה לא יכולה להיות במאית כי זה מקצוע מאד קשה. כי צריך הרבה כוחות". 

מה את חושבת? 

סבטלנה: "שהנה, הילה היא דוגמא שאפשר". 

סבטלנה והילה. צילום: מאיה בואנוס
סבטלנה והילה. צילום: מאיה בואנוס

"לא מדברים על משבר ההגירה" 

בשקט בשקט מנפצת רויזנמן תקרת זכוכית אחת אחרי השנייה. לא רק מעצם היותה במאית אישה שזוכה להכרה והערכה. כך למשל, זכתה רויזנמן לאחרונה בפרס הראשון במסגרת התחרות הבינלאומית של האקדמיה המוסקבאית לקולנוע VGIK, בראש חבר השופטים עמד הבמאי הקוריאני קים קי דוק, עבור סרט הגמר שלה "קרה ושמש". אלא שרויזנמן מנפצת את תקרת הזכוכית גם מעצם הצגת נשים רוסיות על המסך – ועוד בשפה הרוסית. היא מנרמלת את הנשים והסיפורים שלרוב לא נעניק להם אפילו לא רגע אחד של תשומת לב ואף מצליחה לעורר כלפיהם הזדהות. "אני חושבת שהיצירה שלי היא לא רק שיקוף, אלא זעקה. יש פה קול שדורש שנכיר בו כחלק", קובעת הילה. 

הקול עליו היא מדברת הגיע ארצה במסגרת העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר בתחילת שנות התשעים. כשלושים שנים חלפו מאז ואם תשאלו את הילה, היא תשיב, שאותה מעניין להביט בעלייה הזו דווקא ממרחק הזמן. מתוך ההבנה כי לה ולבני דורה עדיין אין מקום ברור – היא לא מפה, והיא לא משם. 

"ההורים שלי כל הזמן אומרים לי שאני לא רוסיה", משתפת הילה, "הם טוענים שאני ישראלית ושאני לא יודעת איך זה ברוסיה, אבל אני גדלתי איתם אז אני יודעת איך זה ברוסיה. כילדה, ראיתי שהחברים הישראלים גדלו באופן מאד שונה מהאופן בו אני גדלתי. אני לא מרגישה שנולדתי פה בשום צורה ומצד שני, אני לא מרגישה שרוסיה היא הבית שלי. שלושים שנה אחרי אני מרגישה שאני עדיין נושאת פער מאד גדול בין התרבות הישראלית לתרבות של ההורים שלי. אין לי תחושת שורש, זה החיפוש המתמיד שלי". 

סבטלנה: "אני חושבת שגם הישראלים עדיין לא כל כך רואים אותנו, יהודים שהגיעו מרוסיה, כחלק מהמשפחה הישראלית. זה כמעט מצחיק. שם הייתי 'יהודיה' ופה אני 'רוסיה'". 

הילה: "החברה הישראלית עדיין סגורה בפני הזר. זה מאד מודחק בהקשר של העלייה הרוסית, שכביכול נחשבת עליה משכילה, אבל בפועל אנשים איבדו את המקצוע שלהם, את השפה ואת השייכות. עד עצם היום הזה יהדות ברה"מ היא לא חלק מתכנית הלימודים והייצוגים התרבותיים שלה הם סטריאוטיפיים: אלכוהוליסטים, זונות או דימויים דומים נוספים". 

לכל הדעות, סבטלנה דמידוב היא מאותם "סיפורים מעוררי גאווה" שהצליחו להתנער ממסך הייצוגים התרבותיים המזלזלים והפכו לדוגמה ומופת בשם העלייה הגדולה. אולם דווקא מבעד להצלחתה, היא נזכרת בחברי קבוצת התיאטרון עמם הגיעה ארצה לפני כשלושים שנה ודמעות כואבות עולות בעיניה. 

מתוך הסרט "תחושת מחצבה"
מתוך הסרט "מחצבה"

סבטלנה: "אנחנו הגענו כתיאטרון, כקבוצה ובאמת היינו כוח כי היינו יחד, אבל מה שלא מספרים זה שכל אחד מאיתנו עבר מצבים מאד קשים. למשל, בעלי ואני היינו מקבלים בהתחלה תלוש משכורת רק אחת לכמה חודשים, כשהיו לנו ילדים קטנים להאכיל". 

ומה עלה בגורל שאר חברי הקבוצה? 

סבטלנה: "אנחנו נשארנו חמישה שחקנים מקבוצה שמנתה 20. חלקם נפטרו ואת יכולה לומר שהם נפטרו כי הם היו חולים, אבל הם נפטרו כי היה להם כל כך קשה לעשות את המעבר הזה. אז כן, הילה צודקת. הרבה ניסו לטאטא מתחת לשטיח, ניסו להיראות חזקים, לא רצו להתלונן ואז הם נפטרו מכאב".  

הילה: "על זה הסרט. הוא מקצין סיטואציות מן הסתם, אבל אין ספק שיש פה טראומה. גם בגלל שבתרבות הרוסית לא נהוג לדבר על הדברים, ולכן בסוף הדור הצעיר חווה את ההורים שלו בטראומה שהם עצמם בכלל לא מכירים בה. זה השיח שאותי הכי מעניין, כי בניגוד לעליות אחרות שחוות את תחושת השוליים, בקרב העלייה הרוסית ישנה אשליה שהסיפור הוא אחר, אבל זה לא נכון". 

אז אני יכולה להבין את הבחירה להציג את העלילה דווקא במדבר, במקום ש'איננו מקום' לכאורה 

הילה: "אני חושבת שבתחושה הפנימית שלי אין מקום שהוא מספיק נוח בשבילי".  

תסבירי 

הילה: "לסרט קוראים "מחצבה", ביחס למונח "תחושת מחצבה" שתבעה המשוררת לאה גולדברג ביומנים שלה, כשהיא מתארת את הרושם שהותירה בה מחצבה שהיא ביקרה בה. היא משתפת שיש לה חולשה למחצבות, היא מספרת על התרגשות אירוטית כשראתה את האבנים מבפנים. מבחינתי, תחושת המחצבה של לאה גולדברג היא תיאור של פנים הדברים. כלומר, מה שנשאר לנצח בתוך הנפש הפרטית ולא ניתן לחלוק אותו".  

ובאמת כתבת שתי נשים שלא מסוגלות לדבר. שמחביאות את הכאב עמוק בפנים

הילה: "נכון, יש כאן שתי נשים שלכל אחת מהן יש את הכאב הפרטי שלה ואת הכאב המשותף, הן כל כך היו רוצות אפילו להודות אחת בפני השנייה שהן כואבות, אבל הן לא מצליחות לתקשר ברמה הכי בסיסית עד כדי כך שכל אחת פוגעת בשנייה. ונוסף על זה, זה גם נראה להן הרואי להדחיק.". 

"בניגוד לעליות אחרות שחוות את תחושת השוליים, בקרב העלייה הרוסית ישנה אשליה שהסיפור הוא אחר, אבל זה לא נכון". תמונה מתוך הסרט "תחושת מחצבה"
"בניגוד לעליות אחרות שחוות את תחושת השוליים, בקרב העלייה הרוסית ישנה אשליה שהסיפור הוא אחר, אבל זה לא נכון". תמונה מתוך הסרט "מחצבה"

 

החיים נגסו בה, אך היא סירבה להיבלע בהם

הצילומים נערכו באתר עבודה והציפו קשיים רבים. לדבריה של הילה, אתגר הצילומים הוביל את ההפקה לצלם בלוקיישנים מרובים בכל רחבי הארץ ולהרכיב את העולם של הסרט מחלקים רבים, כמו פאזל, "המרחק מהחברה חיזק את ההתמקדות בשתי נשים חזקות בתוך עולם פועלים גברי", אומרת הילה.

ואכן, היא לא בחלה באמצעים כדי לשקף את עולמן של הדמויות בדיוק רב כל כך. הסרט מצטיין בפרטיו הקטנים; בנמלים המטפסות על הקיר, בספל עטור תמונה, באוכל שריחו כמעט בוקע מהמסך אל הצופים. הלכלוך, הקושי והצפיפות שבהם חיות הדמויות מספרים לנו סיפור רחב יותר. גם סבטלנה עצמה מספרת על הקושי בצילומים בתנאי המדבר, בדוחק ובלכלוך שהילה יצרה סביבם על מנת לתאר את הסיטואציה האותנטית. אך היא מסכמת את חוויותיה בכך שמדובר בסרט ואילו צריך לזכור כי יש אנשים שכך חיים, "ואולי אנחנו לא רואים או לא רוצים לראות". ובזכותה, אנחנו אכן רואים ומתרגשים עם זו שהחיים נגסו בה אך היא מסרבת להיבלע בהם. 

סבטלנה: "הדמות שלי חזקה כי החיים גרמו לה להיות חזקה. היא חייבת לשרוד ולכן הפכה להיות קשוחה. היא כבר לא מאמינה לאנשים אבל יש לה בפנים הרבה אהבה". 

הילה: "היופי עם סבטלנה הוא שגם כשאני שמה אותה במקום קשה היא לא תראה לי מסכנה אף פעם, היא לא מעוררת רחמים. היצירה מראה אנשים חיים, היא חיה, היא לא בדיכאון וזה מה שמעניין אותי גם בתרבות הזו, כי כביכול החיים מאד מאד מקשים אבל  זאת תרבות חיה, יצרית. ועם כל הנסיבות הם מוצאים דרכים לפרוק את זה". 

סטבלה: "זה תמיד מדהים אותי, שבחורה צעירה שיש לה הכל רוצה לספר את הסיפור הקשה הזה". 

הילה: "לתפיסתי, העולם הקשה שמוצג בסרט, דווקא מייצר רכות עבור אלה שתחושת הבדידות מוכרת להם. הסרט עוסק בבדידות המהגרים דוברי השפה הזרה ובבדידות האוניברסלית של כל הנפשות בעולם כולו". 

על פי דבריה, הסרט מסופר דרך העיניים של הבת הצעירה, שמגלמת לנה פרייפלד וזה הקול שמעניין אותה יותר מכל, כי הוא מבטא את הפער בין הבית שעזבו לבית שטרם הוקם כאן. 

"תחושת המחצבה" של כל אדם

הילה וסבטלנה גם יחד מגיעות מעולם התיאטרון למסך. "במהלך חמש שנים בסם שפיגל למדתי לערבל את האהבה שלי לדימויים של במה אל תוך מציאות ריאליסטית וקרובה אל האדם, שאותה אני אוהבת בקולנוע" מספרת הילה. 

כשהיא נשאלת על מקור ההשראה עבור הסרט, היא מציינת את המשוררת והפסיכואנליטיקאית דנה אמיר, שדיברה בהרצאתה על תהליך לימוד המילים בילדות, "ישנן מילים שעבור כולנו מקבלות מיד משמעות זהה, למשל שולחן", מתארת הילה, "אבל העניין האמיתי הוא במילים שלעולם לא יקבלו משמעות דומה אצל שני אנשים. כשכל אחד מאיתנו מקבל מכה, המילה כאב מתקבעת באופן מעט שונה. הפערים האלה במשמעות מייצרות אצל כל אדם, את "תחושת המחצבה" שלו. את המקומות שלעולם לא נוכל להסביר, לתקשר ולהיות מובנים בהם. אל פערי המשמעות הריקים האלה נכנסות יצירות האמנות ויכולות למלא אותם ולו במעט". 

לנה פרייפלד בתפקיד מאשה "תחושת מחצבה"
לנה פרייפלד בתפקיד מאשה "מחצבה"

 

אך יצירות האמנות עדיין לא משקפות את עולם התוכן של העלייה הרוסית, למה אנחנו לא רואים את הסיפורים האלה על מסך הטלוויזיה?

הילה: "תכתבי את זה בענק ותוסיפי שלושה סימני שאלה ותגידי שלא היה מענה. אבל האמת היא שאני מרגישה שמי שיכול לספר את הסיפור הזה זה הדור שלי ואני מקווה שזה יסופר". 

סבטלנה: "גם כשמלהקים שחקנים או שחקניות רוסיות לסיפורים אחרים, אז תמיד בוחרים בנו לתפקידי אחיות, מטפלות, מנקות, נניח במקרה של סשה בעלי, אז ילהקו אותו כמיליונר מאפיוזי. זאת קלישאה, אבל היא כל כך לא נכונה. ואני באמת עוד במצב טוב כי שיחקתי גם רופאה ותפקידים אחרים". 

הילה: "בוחרים בשחקניות או שחקנים רוסים רק שרוצים להניח על זה סטריוטיפים נוספים". 

איך אפשר לשנות את זה? 

הילה: "שרשרת הדברים, היא שאם יהיה באמת זרקור על החברה הרוסית, אז נוכל לשים לב שאם יש תפקיד של עו"ד, היא לא חייבת להיות צברית. היא יכולה להיות גם רוסיה. אבל זה תהליך שהכותב הישראלי כרגע לכאורה לא יכול להעלות בדעתו. וכדי שהוא יחשוב שזה אפשרי,  עלינו קודם כל להניח את סיפורי העלייה על המסך". 

נשמע שזה משקף נרטיב מסוים בחברה 

הילה: "יש לזה השפעה שמנציחה את שקיפות העלייה. היא לא מדוברת ואף אחד לא שואל. ואני מרגישה שדרך סיפור העלייה הזאת לפרטי פרטים, פרטים קשים אבל לא מסכנים בשום צורה, נוכל לפתוח את זה. אבל כן חשוב לי לומר שהמקום שלי הוא מאד אישי בתוך הדבר הזה, מעניין אותי להאיר את הסיפור בזרקור, אבל אין לי יומרה לייצג משהו". 

שלושים שנה עברו מאז העלייה הגדולה. האם המילה שהכי נכונה לה עדיין היא 'שקופים' 

הילה: "אני לא חושבת שהאנשים שקופים, אלא הסיפור שקוף ויש צורך לספר אותו פשוט." 

 סבטלנה: "בשביל מה לספר כשאפשר לראות". 

הסרט "מחצבה" יוקרן החל בפסטיבל "קצר במדבר" בערבה.

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך: