Reading Time: 7 minutes

פמיניזם של גברים: איך הוא צריך להראות? גבר 1, 2 נשים, 3 דעות

יותר ויותר גברים רוצים להצטרף למאבק הפמיניסטי, למשל בתופעת האלימות כלפי נשים. בפועל הם עושים לפעמים יותר נזק מתועלת. כיצד כדאי שייראה פמיניזם של גברים? ליטל עמוס, מאיה רומן, ותום פסח עם תשובות אפשריות
Reading Time: 7 minutes

מאת: ליטל עמוס, מאיה רומן ותם פסח

אצל מאיה רומן זו הייתה המחשבה על להיות בת ברית אשכנזייה למאבק המזרחי; אצל תם פסח זו הייתה החשיבה על צפייה בפורנו כהצטלבות בין דבר פרטי לאחריות חברתית ולקיחת אחריות משותפת; אצל ליטל עמוס זה קרה כשחבר שלח לה הודעה איך הוא יכול לתמוך במאבק הפמיניסטי.

שתי כותבות וכותב אחד מספרות על הרגעים שעוזרים להם להבין מה כדאי לגברים פמיניסטיים לעשות יותר ופחות.

ליטל עמוס: אל תסגבירו לי אלימות כלפי נשים ואיך לעצור אותה, תשאלו אותי על החוויה שלי 

לפני כמה זמן חבר שאל אותי אם אני חושבת שגברים יכולים להיות פמיניסטים במובן של לעבוד עם נשים למען שינוי במודעות ובהתנהלות. או, שמה שהם יכולים לעשות כרגע זה לתמוך בנשים.

האמת, לא ידעתי מה לענות לו. מצד אחד, מוזר לי לשלול זאת על הסף. מצד שני, המציאות מראה שהדפוסים ההתנהגותיים והחינוך המגדרי כל כך חזקים ומושרשים בנו, שגם גברים המגדירים עצמם פמיניסטים חוטאים לא פעם ולא פעמיים בהתנהגות שנמצאת איפשהו על הסקאלה בין חוסר רגישות למיזוגניה. לפעמים במודע, לפעמים לא.

אז לא הייתה לי תשובה לחבר הזה שלי. אבל לאחרונה גברים ניכסו לעצמם את השיח על אונס ועל רצח נשים, וזה כולל גם גברים שמגדירים עצמם כפמיניסטים. והתחלתי להבין שיש משמעות לעובדה שהשאלה באה דווקא ממנו, גבר עם מודעות עצמית שהופכת אותו לרגיש מספיק כדי לכתוב לי ולשאול אותי.

מי לא פנו אליי עם השאלה הזו? גברים שמגדירים עצמם פמיניסטים, ואומרים לי מה הם חושבים – על כל דבר שהוא – מבלי לשאול אותי אם  זה לעניין שיגידו. אחת מההגדרות של פמיניזם היא לתת לנשים קול ומרחב לומר את שלהן, אז יש בעיה עם פמיניזם של גברים שאומרים לנשים מהו המרחב שלהן, מהו הקול שלהן, מהם הצרכים שלהן.

כשהחבר שלי פנה אליי, הוא הרשה לעצמו להתמודד עם שאלה רגישה לגבי הדרך בה יוכל לתמוך במאבק הפמיניסטי שלנו, הנשים. גברים כמוהו מודעים לפריווילגיות שלהם. הם גם מבינים שיש חינוך שמושרש בהם, ולכן בהכרח יש להם מגבלות והם מוכנים להקשיב וללמוד את הצד השני.

והוא לא היה היחיד. ביום לאחר האונס הקבוצתי באילת שלושה גברים שלחו לי פוסטים לפני שחשבו להעלות אותם, שאלו אותי אם זה אומר לנשים מה לחשוב, אם זה יעורר טריגר, אם זה מכבד. אף על פי שהטקסטים של שלושתם היו מאוד רגישים וזהירים, הם בסוף לא העלו אותם. הם החליטו שהם לא זקוקים לבמה הזאת, שיש להם אותה כל יום.

מה הם עשו במקום? הם החליטו להקשיב. זה שימוש לטובה בפריבילגיה, והגברים האלו עשו זאת. לפני כמה חודשים, בארה"ב, סביב סערת ג'ורג' פלויד, נשים לבנות נתנו לנשים שחורות את חשבון האינסטגרם שלהן ל 24 שעות. הן השתמשו בפריווילגיה שלהן כדי לאפשר לאלה לדבר את מה שעל ליבן. זוהי אסטרטגיה נדיבה, ההיפך מהשתיקה.

ועכשיו בואו נחזור לקבוצה השנייה של גברים פמיניסטים. היום שלאחר הידיעה על האונס הקבוצתי באילת היה יום מתיש ומתסכל. בכל מקום הופיעו פוסטים שנכתבו בידי גברים שממש התעקשו להתעלם מרגשות נשים ולהשמיע את דעתם. כאילו המרחב, כל מרחב, לא שלהם גם ככה. ובפעם האחת שביקשו מהם, אחרי אונס מזעזע, לקחת צעד אחורה ולהקשיב לנשים: הסתבר שזה יותר מדי. זה קורה גם השבוע, לאחר הרצח של דיאנה רז, כשגברים הסגבירו לנו מהו רצח נשים, למי הוא קורה ואיפה.

גברים הסבירו לנו איך אונס מרגיש, כמו רצח למי שתהתה, כי הם יודעים שיש רק דרך אחת בה אונס מרגיש. גברים הטיפו לנו שאונס קשור לימין ושמאל וכעסו על נשים שאמרו שזה לא נכון ושעושים בהן שימוש ציני. אחזור על זה: כעסו עלינו ואמרו לנו שאנחנו טועות כשאמרנו איך אונס מרגיש לנו, המוטרדות והנאנסות. גברים הסגבירו לנו היכן רוצחים נשים, לא במגזר היהודי למי שתהתה, ולא הקשיבו לנו כשאמרנו שזה לא נכון.

פמיניזם של גברים אומר לרבים שמותר להם להתעקש שזכותם לדבר, גם כשנשים הסבירו להם שמה שהם אומרים הוא טריגר עבור מי שנפגעו ומי שממשיכות להיות נפגעות. אבל הם לא הפסיקו לדבר. זו זכותם, הם אמרו, יש להם נשים,  בנות, חברות. הם אפילו לא שמו לב שגם במילה *יש להם*, קיימת בעלות. הם דיברו נגד כאב בזמן שגרמו כאב קיומי.

איך יכלו לנהוג אחרת? שמחה על השאלה. הם היו יכולים לשאול ולהקשיב, לבדוק עם הנשים בחיים האמיתיים והוירטואלים שלהם "מה יגרום לכן להרגיש בטוחות?". כנשים, לא שואלים אותנו על החוויות שלנו. אנו סובלות מהתעלמות מהרגשות שלנו, מנכסים את הדיון עלינו, מתארים אותנו, מדברים עלינו, מכניסים לנו מילים לפה. לא שואלים אותנו ועוצרים להקשיב.

לפני כמה חודשים גם יצא הסרטון "אל תהיה גבר, תהיה בנאדם". אני לא יודעת מה אני חושבת לגמרי על הסרטון הזה, אבל אני שמחה שהגברים סוף סוף דיברו על עצמם ולא הסבירו נשים. נחשפתי לביקורת פנימית בין גברים על הסרטון וגם זה בסדר: זה אומר שהם מתדיינים על זה. אבל, כאשר יצא הסרטון, באחת התגובות כתבה אישה שאחד המשתתפים בסרט הטריד אותה מינית ושהיא מאוד מקווה שההשתתפות שלו מעידה שהשתנה. אז בעיניי זה סימן לכך שזה יהיה נחמד אם פמיניזם של גברים יתחיל בכך שגברים פשוט יעשו חשבון נפש, יקשיבו, יעשו שיחות פנימיות ורק אז יוציאו סרטונים.

מאיה רומן: פמיניזם של גברים יכול להתבטא פחות בפוסטים מרגשים ויותר בתמיכה ביוזמות פמיניסטיות

הנושא של מקומם של גברים במאבק הפמיניסטי הוא לא פשוט אבל חשוב מאין כמוהו, בעיניי. קודם כל, הוא חשוב כי הוא תמיד עולה ונוכח. אחד הדיונים הראשונים (וכנראה האחרון שננהל) בפגישה הראשונה של ״פוליטיקלי קוראת״ (שעוד לא הייתה אז פוליטיקלי קוראת בכלל) עסק במקומם של גברים בגוף התקשורת שלנו. הסכמנו אז, ומאז, להסכים שלא להסכים. זאת מכיוון שהדיון היה כל כך מורכב.

מצד אחד, ברור שכולנו רוצות שגברים ייתמכו במאבק הפמיניסטי. ודאי שהמאבק הפמיניסטי הוא גם שלהם, במובן שהוא קשור לעולם שבו כולנו חיים ובנסיון להפוך אותו לטוב יותר. מנגד, המנגנונים החברתיים שאנו מנסות לפרק בעשייה הפמיניסטית שלנו, הם בדיוק אלה שלעיתים מקשים על שיתופי פעולה פמיניסטיים עם גברים. למה הכוונה?

דוגמא קלאסית אפשר לראות בדיונים הרבים שנערכים בפייסבוק בימים שלאחר מקרי אונס ורצח של נשים, שדורשים שגברים ייקחו בעלות על המאבק באלימות מינית, יובילו הפגנות בנושא ועוד. אני ממש בעד שגברים יתחילו לתמוך בדרישות פמיניסטיות, אבל אני לא מבינה למה התמיכה שלהם חייבת לבוא בהובלת המאבק.

מדי שנה ישנן עשרות הפגנות פמיניסטיות שהנוכחות בהן היא כמעט תמיד על טהרת המין הנשי. ארגונים פמיניסטיים רבים דואגים לקדם נושאים פמיניסטיים שנים רבות, ביניהם פוליטיקלי קוראת, הלובי למלחמה באלימות מינית, מרכזי הסיוע ועוד. כולם מתנהלים עם תקציב מתרוקן ותמיכה שמגיעה בעיקרה מנשים.

כשזה המצב היומיומי, הדרישה לכך שהביטוי של פמיניזם של גברים יהיה הובלת המאבק באלימות מינית נראית הזויה. למה תמיכתם של גברים לא יכולה להתבטא בתמיכה כספית? בהצטרפות להפגנות שנשים מובילות ומדברות בהן? האם הדינמיקה הזאת היא לא חלק מהבעיה? מאבק שכל כולו מתמקד בחשיבות של הקשבה לנשים ולרצונותיהן, האם לא נאה שיובל על ידי נשים בתמיכתם של גברים? שיבהירו כיצד ניתן וחשוב להקשיב ולהאמין לנשים ולמה שהן אומרות.

בעיניי, זה פמיניזם של גברים שמרשים הרבה יותר מאשר עשייה שעיקרה נתינת ראיונות בתקשורת על כך שאונס קבוצתי הוא פסול, או כתיבת סטטוסים בפייסבוק על מעשים לא מוסריים שהם לקחו בהם חלק בעבר בכדי לקבל לייקים, במקום לפנות לנפגעות שלהם ולשאול מה היו רוצות, או לשלם על מעשיהם, חברתית, משפטית או כלכלית.

היוזמה של אברי גלעד להרים ערב מחאה נגד תרבות האונס היא דוגמא מעולה להתנהלות לא מדוייקת. גלעד שהתבטא פעמים רבות בצורה מיזוגנית בעברו הגדיל ורצה לגייס 90,000 ₪ עבור ההפגנה שיזם. סכום אסטרונומי עבור רוב הארגונים הפמיניסטיים הפועלים בשדה, רבים מהם מייצרים הפגנות באופן תדיר מבלי לגייס כסף כלל לנושא. גלעד ניסה לגייס כסף מהציבור למען ההפגנה הנ״ל ובכך הדגים בדיוק כיצד גברים שמנסים להוביל בתחום משתלטים על משאבים קיימים ודוחקים נשים החוצה אפילו מהמאבק שלהן. בתקופה שבה ארגונים רבים נלחמים על חייהם, ביניהם אפילו ארגון מרכזי הסיוע שלא קיבל תקצוב מהמדינה השנה, לנסות ולגייס סכום אסטרונומי שכזה להפגנה אחת זה יריקה בפני מי שעוסקות בעשייה שנים רבות.

כשאני חושבת על איך הייתי רוצה שגברים ייקחו חלק במאבק הפמיניסטי, אני חושבת על מאבקים שבהם אני מתנהלת כבת ברית. למשל, המאבק המזרחי. בתור אשכנזייה שתומכת במאבק הצודק נגד גזענות בחברה הישראלית אני מתלבטת הרבה פעמים אך אני יכולה מחד, להראות את תמיכתי ומנגד, לא לתפוס מקום שאינו שלי וכך גם להשתיק את קולותיהן של נשים וגברים מזרחים. יש איזון מסויים שקשה להשיג בין להשתלט על מאבק ובין לשתוק מול עוולות והדרך להשיג אותו דורשת להקשיב כל הזמן. זה מאוד הגיוני לא למצוא את האיזון הזה על ההתחלה, או אי פעם, אבל היות והמאבק צודק בעינינו, אנחנו ממשיכים לנסות.

על אותו עקרון, אני חושבת שלגברים יש חלק במאבק הפמיניסטי. אני מכירה פמיניזם של גברים שמשלבים, בעדינות ובזהירות, עשייה פמיניסטית שמתמקדת בשיח בין גברים, לצד תמיכה בעשייה פמיניסטית קיימת וגם הם לפעמים מתלבטים ועושים דברים שבעיניי לא בהכרח פמיניסטים ובעיני מישהי אחרת כן. בסופו של דבר, אין דרך אחת להיות פמיניסטית וכנראה שאין גם דרך אחת להיות גבר פמיניסט. אני לא באמת יכולה להגיד לאף אחד איך לעשות את זה.

ב״פוליטיקלי קוראת״ החלטנו שלא לקבל החלטה גורפת בנוגע לגברים אלא להתייעץ כל פעם בנוגע לסוגייה. לשאול את כל החברות בפוליטיקלי בנוגע לשיתופי פעולה עם גברים כדי להתחשב בעמדה הפמיניסטית של כל אחת מהן ולמצוא איזון. אני חושבת שבסופו של דבר, זה מה שהייתי מקווה שיאפיין פמיניזם של גברים: שהם יפעלו אבל תוך כדי הקשבה לחברותיהן הפמיניסטיות ומחשבה מעמיקה על המקומות השונים שבהם התמיכה שלהם במאבק יכולה להיות יותר מדוייקת.

תום פסח: אנחנו תומכים באופן עקרוני בנשים ובשינוי חברתי, אבל לא באמת מתעדפים אותם בהתנהגות שלנו

בימים הראשונים אחרי האונס באילת בעיקר שתקתי. שתקתי כי הרגשתי שאין לי מילים חדשות או ראויות להוסיף. לצערי לא הצטרפתי להפגנות הנשים הגדולות שהיו מייד אחרי האירוע, בגלל החשש שלי להצטרף להפגנות גדולות בתקופת הקורונה.

אחרי כמה ימים החלטתי ללכת לאירוע משמעותי של מעגלי גברים שמדברים על פגיעה בנשים ומנסים לקחת אחריות ולעודד גברים אחרים להודות ולשנות התנהגות (אירוע שאירגנו עדי טרם, טל קרן כץ, חברים בארגון אסל"י ונציגים ממרכז הסיוע לנפגעי תקיפה מינית). האירוע היה בכיכר הבימה בתל-אביב ובתחילתו מארגן נוסף (אלון ויינשטיין) גם יזם הפגנה קטנה. השלטים והקריאות במגאפון, גם הם בזכות לקיחת אחריות ושינוי התנהגות, משכו תשומת לב של גברים שעברו, וגרמו לחלק מהם לפתח איתנו שיחה.

ביום הבא עדי וינטר שאלה בפייסבוק למה היא מכירה אחת מתוך אחת נשים שעברו תקיפה מינית והיא לא מכירה גבר אחד שמודה שהוא צופה בפורנו. השאלה שלה היתה לי משמעותית כי היא סימנה תחום ספציפי שבו גברים יכולים לקחת אחריות ולנסות להשפיע אחד על השני מהמקום שלהם, משהו שאני הרבה פעמים מהסס לגביו כי לא תמיד אני מוצא את השפה הנכונה להתערב בו. זה נראה לי פתאום משמעותי, מעבר לגינוי מובן מאליו וקצת מיותר של מה שכולם כבר גינו. המקום של הפורנו הוא הצטלבות חשובה של משהו אישי ופרטי מאוד עם אחריות לדיכוי הרחב יותר, וזה לא מאפשר לרובנו כגברים להתחמק ולהצביע על מיעוט קיצוני ונורא, שונה מאיתנו, שאם נעניש אותו נמגר את כלל התופעה.

בתגובה לפוסט שלה העליתי כמה פוסטים שבהם סיפרתי על ההתמכרות האישית שלי לפורנו בעבר. ניסיתי להסביר או להדגים, בעיקר לגברים, מאיפה ההתמכרות הזאת באה, למה היא הרסנית גם עבורנו (בנוסף כמובן לנזקים האיומים של ייצור וצריכת פורנו לנשים) ומה היתרונות של השתחררות ממנה, והצעתי לגברים אחרים תמיכה בכיוון הזה. המסגור הכולל יותר היה שההתמכרות הזאת גוזלת מאיתנו אנרגיות ופנאי נפשי שהיו יכולים להיות מושקעים בתמיכה בנשים ובשינוי חברתי רחב יותר, שרבים מאיתנו תומכים בו באופן עקרוני אבל לא באמת מתעדפים אותו בהתנהגות שלנו.

בעקבות הפוסטים קיבלתי מספר תגובות חיוביות מגברים אחרים, ואני מקווה שתתגבש חבורה של מי שרוצים מצד אחד לעבוד על התמכרויות מהסוג הזה, ומצד שני לחשוב איך אנחנו יכולים לפעול מול גברים אחרים ולגרום לשינוי גם אצלם. עיבוד מקרים שבהם פגענו וגם נפגענו מינית יכול להוביל ללקיחת אחריות במקום להיתקע בלופים של רגשות לא מדוברים. יש לנו יכולת מהמיקום וההיסטוריה שלנו כגברים לפנות בצורה אפקטיבית וייחודית לגברים אחרים, וזה משאב שאפשר וראוי לנצל אותו, בדיוק כפי שאני מאמין שהאחריות לטיפול בגזענות בתוך החברה היהודית היא של יהודים כמוני ולא של פלסטינים. כמובן שפנייה לגברים אחרים לא מייתרת תמיכה רגשית או כלכלית בפעילות פמיניסטית של נשים, תמיכה שהיא חשובה לא פחות.

מחשבה אחרונה לסיום: אני מוצא שהעיקרון הפמיניסטי של לא לחלק לגברים "עוגיות" מוגזמות על כל צעד קטן בכיוון הנכון הוא בריא גם לנו כגברים, כי הצעדים שאנחנו נדרשים אליהם הם רבים, והמטרה היא להפוך התנהגות שיוויונית בסופו של דבר למשהו שיגרתי ובנאלי. ייתכן שזה עוד תפקיד שלנו כגברים במסע הזה – לתמוך בגברים אחרים במקום להתחרות בהם במטרה להוכיח שאנחנו יותר פמיניסטים מהם.

לקריאה נוספת על אלימות מגדרית לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: PDPics מאתר Pixabay

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

Sharing is Caring

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך:

אקופמיניזם מיוצג בידי שורת נשים אוחזות ידיים בטבע

אקופמיניזם: המאבק הסביבתי הוא גם מאבק פמיניסטי

Reading Time: 4 minutes גרטה תונברג היא לא האישה היחידה שמעורבת במנהיגות סביבתית. הקשר בין המאבק הפמיניסטי למאבק הסביבתי נפוץ ברחבי העולם, ועוגן במונח אקופמיניזם. בישראל אנחנו רק מתחילות, ודנה קאופמן מסבירה כיצד חיבור המאבקים מוביל לשינוי אמיתי

קראי עוד »

כתיבת תגובה