עריכה: קלי רוזן
מאז אירועי השבת האיומה, קולן ופועלן, כמו גם הקרבתן של נשים נשמעים באופן חד ועוצמתי. חברות כיתות הכוננות בישובי עוטף עזה שהצליחו באומץ רב להדוף מחבלים, חיילות שהתעמתו עם רוצחים שפלים, תצפיתניות שזיהו והתריעו על האירועים. אליהן מצטרפות אימהות שאיבדו את ילדיהן, בני זוגן, הוריהן, או שמשפחותיהן נחטפו לעזה ושבויות בידי החמאס. אותה שבת יצרה גם קול נוסף, קולן של האימהות לחיילים ולחיילות, לוחמים ולוחמות בחזית, שמאז השבעה באוקטובר נמצאים בקו האש, בתוך הקרבות, בסיכון גבוה.
אני אימא לשלוש בנות צעירות, לכן תמיד חשבתי שתיחסך ממני הדאגה של אימא לבן בצבא. במלחמה הזו התבדיתי. בן הזוג של בתי בת ה-18 בשלוש השנים האחרונות סיים מסלול של סיירת גולני ובימים אלו הוא נמצא ממש בתוך עזה. המשפט הקלישאתי "כמו בן בשבילי", מקבל עבורי פתאום משמעות אחרת. הוא בן להוריו האהובים והוא כמו בן בשבילי. מאז נכנס לעזה אני דואגת מאוד ומחפשת כוחות להתנחם, לתפקד. אני חושבת על אימהות ללוחמים ועל מה הן בוודאי עוברות, ואיך הן שומרות על שפיות בתוך הדאגה הגדולה, הבלתי אפשרית הזאת.
ביקשתי לראיין את האימהות האלה, לשמוע ולהביא את קולן, לקבל מהן השראה ותשובות. את השיחות בינינו הפכתי ל"מדריך לאמא ללוחמים"; אוסף של דרכים שהן מצאו להתמודד באמצעותן עם המצב. השיחות איתן נתנו לי יותר ממה שציפיתי לקבל. קיבלתי נשים להזדהות עימן. מישהי, כמו אימהות רבות נוספות שיושבות עכשיו בביתן, שיודעת מה עובר עלייך גם בלי שתאמרי. אישה שחוויית חייה היום זהה לשלך. מישהי שחולקת את אותן דאגות ופחדים כמוני. וקיבלתי מהן עוצמה – שכן הן מצמיחות חוזקות מתוך עצמך, מתוך מודעות מלאה למצב בו אנו נמצאות. ראשית עבור ילדיהן הלוחמים ושנית, עבור עצמן. הן מתעקשות להיות חזקות כדי לשמור על עצמן ועל משפחתן.
דבי גרוס, הוד השרון
דבי גרוס מהוד השרון היא אימא לשלושה בנים, שניים מהם לוחמים: אחד בהכשרה, השני בעזה כבר כמה ימים, ובן נוסף בן 14. הסיפור של דבי נגע לליבי. היא בת יחידה, אביה נפטר לפני כמה שנים.
בצירוף מקרים קשה במיוחד, ביום שישי שלפני השבת הנוראה, דבי וילדיה ליוו את אימה בשעותיה האחרונות עד שנפטרה. עוד לפני שהספיק להשתתף בלוויית סבתו האהובה, בבוקר יום שבת השבעה באוקטובר, צלצל הטלפון ובנה של דבי המשרת בסיירת הנחל הוקפץ ללחימה ביישוב סופה. דבי מספרת כי השבעה על אימה עברה עליה בין דאגה לבנה לבין אבל על אימה שנפטרה, ״היה קשה להפריד בין השניים״.
בימים שבשגרה דבי היא מעצבת תכשיטים למקצועה ולהנאתה. בימים האחרונים היא חזרה לעצב קצת, בהדרגה. "החרדה הייתה משתקת, לא הצלחתי להיות בעשייה. נצמדתי למסך החדשות. כמישהי שלא צורכת כלל חדשות הפכתי להיות צמודה למסך. מצד אחד זה נתן לי תחושת שליטה, מצד שני העלה את סף החרדה. בנוסף, יש לי הרבה מחשבות על 'למה דווקא עכשיו כשהילדים שלי בצבא…?' זה שוק, להבין שהילדים שלך מתעסקים במוות".
כדי להתמודד עם החרדה דבי מספרת שהיא הפסיקה לצרוך חדשות ובמקום זאת החלה לחשוב על העתיד. לדוגמא, לדמיין את בנה שותה קוקוס על החוף בתאילנד אחרי המלחמה. בנוסף, היא מקיפה את עצמה בחברות נהדרות, בגרוש שלה שיחסיהם מאוד טובים ומנחמים, ומשתתפת בקבוצת הורים של לוחמים. בהתחלה היא חיפשה נחמה גם מבנה, לשמוע ממנו שהכול בסדר, שהיא יכולה לישון טוב. אבל עד מהרה הבינה שעבור בנה דווקא היא זו שצריכה להיות חזקה ומחזקת במקום לבקש זאת ממנו.
ליהי עמיצור-לובל, גיתה
ליהי עמיצור-לובל, מהיישוב גיתה בגליל המערבי, היא אמא לשישה ילדים. אחד מהם, אביתר, חייל בסדיר שמשרת בצנחנים. בשבעה באוקטובר הייתה ליהי עם משפחתה בטיול באיטליה. ברגע שהם הבינו מה מתרחש ביישובי העוטף הם רכשו מיד כרטיסי טיסה והחלו במסע בחזרה לארץ.
אביתר הוקפץ לדרום, "הוא נלחם בבארי, כפר עזה, נחל עוז. חבריו מספרים שהוא הציל לוחמים, חיפה, הגן בגופו, סחב פצועים על הגב". מסוג הלוחמים שגבורתם ואומץ ליבם מעוררים בכולנו השתאות.
כמו דבי, גם ליהי מתארת את התגובה הראשונית כדאגה משתקת, אבל במהרה הבינה שהיא צריכה לעשות חשיבה מחדש, "הדאגה לא מועילה לי וגם לא עוזרת לי להיות מקור תמיכה טוב עבורו", היא מספרת.
במקצועה ליהי היא מיילדת ביתית. כשהיא מלווה נשים בתהליך הלידה היא עוזרת להן להתחזק דרך עידוד האמונה ביכולות ומסוגלות שלהן. גם כאן זה מה שהיא בחרה לעשות עם בנה, מתוך מודעות ואמונה שזה הדבר הנכון, "לי יש תפקיד כאימא להיות עם עין טובה על הבן שלי. שהוא יכול, שהוא מסוגל, שהוא עושה את הדבר הנכון".
כדי להתמודד עם הקושי, ליהי משתפת שהקשר הרוחני עם בנה תומך בה ברגעים הקשים, "ביני לבין בני הערוץ תמיד פתוח, אני מרגישה שאני מדברת איתו גם אם אני לא פוגשת אותו פיזית. הקשר והאהבה שלנו מעבר לכל זה".
כמו דבי, שמדמיינת את בנה בתאילנד, גם ליהי מתעקשת על יצירת עתיד. לא רק בדמיון אלא גם במילים וכיוונון "כשפגשתי אותו דיברנו על העתיד. דיברנו על העתיד כדי ליצור עתיד. הבנתי שזה חשוב, שזה מה שהוא רוצה וצריך".
איילת טפיארו-אמירים
איילת טפיארו-אמירים היא אמא לשתי בנות (שאחת מהן היא שחר, כתבת בפוליטיקלי קוראת) ובן. מתן בן ה-26 משרת כמ"פ בשריון. באותה שבת של השבעה באוקטובר, מתן הוקפץ על מנת להחליף מ"פ שנפצע.
השיחה עם איילת נערכה ברגישות. מהרגע שהיא השמיעה את שמו של מתן היא מתקשה לדבר ובוכה. היא מסבירה לי שהבכי הוא תוצר של חרדה ומתח שהם מנת חלקה מאז אותה שבת.
"למעשה עברתי כמה שלבים", היא מסבירה. "זה התחיל בחיבור של 24/7 לחדשות, מתעוררת כל חצי שעה לקרוא חדשות, מה שהוביל לחרדות ומחשבות טורדניות, המשיך בחוסר שקט, והיום נשארו בעיקר חוסר שינה ובכי".
בתחילה מתן לא שיתף אותה איפה הוא נמצא, אמר "אני איפה שצריך", בהמשך, אמר שהוא נמצא בדרום. היום הוא כבר בתוך עזה.
המחשבה עליו בעזה בלי לשמוע ממנו, היא בלתי נסבלת עבורה. היא דואגת מאוד. אפשר ממש לשמוע את המחשבות שמטרידות אותה, במילותיה או בין השורות. למשל, כשהיא תוהה על הצוואות שחיילים כותבים. "אני כל הזמן אומרת לעצמי, לא לשמוע כלום זה גם בסדר. חס וחלילה שלא אשמע משהו נורא".
ההתמודדות של איילת עם מה שהמציאות הביאה עליה היא דרך עבודה עצמית מודעת, "אני ממש פוקדת על המוח לא לחשוב ולהתמקד בדברים שעושים לי טוב, משתתפת בזומים להפחתת חרדה, והורדתי את המינון של קריאת חדשות".
איילת מדברת ברגש, המון רגש שהיא מביעה בדיוק רב ובפתיחות. "יש בי שילוב של כעס מאוד גדול, פחד וגם גאווה – כעס כללי על המצב בו נשים וגברים שהם הילדים שלנו צריכים לסכן את גופם ונפשם. הפחד מובן. וגאווה בבן המדהים שלי, שכל כך מאמין וערכי".
אלין דמארי, כוכב יאיר
אלין דמארי מכוכב יאיר, היא אימא לשלושה ילדים: ספיר ונוי, תאומות בנות 23, ומתן בן 19. שלושתם משרתים בצבא.
ספיר משמשת כסמ"פ לוגיסטיקה בתותחנים. היא כבר חמש שנים בצבא, "מורעלת". נוי משרתת במילואים בסיירת "רוכב שמיים". לפני כשנה חזרה מטיול בדרום אמריקה. שלושה מחבריה הטובים נרצחו במסיבה ברעים.
מתן משרת בהנדסה קרבית. שבועיים לפני המלחמה הוא סיים קורס מ"כים ובחודש האחרון הוא בעזה. חודש בו המשפחה שמעה ממנו רק פעם אחת, בטלפון. ביום הראשון ללחימה אחד החברים הכי טובים שלו נהרג, הוא לא הספיק להתאבל.
ב-7.10 שלושת הילדים הוקפצו, "שלושה ילדים שבחלומות שלי לא האמנתי שהם יחוו מלחמה", היא משתפת. "ההתחלה הייתה הלם. מאוד קשה. בשבוע הראשון לא יכולתי לעבוד. לא הצלחתי. הכול נראה חסר טעם ושולי. למה לעבוד? על מה עובדים? עוד פרויקט?"
שלושה ילדים, לוחם ולוחמות שמגויסים למלחמה זה באמת לא דבר של מה בכך. כפי שעלה מהראיונות עם האימהות הנוספות שראיינתי, דאגה לילד אחד היא עצומה ומשפיעה על כל חלק בגוף וכל רגע ביום. אז איך מתמודדות כשיש שלושה ילדים מגויסים?
מה שעוזר לאלין יותר מכל זאת התנדבות. להיות בעשייה ובתרומה עד שהיא קורסת בסוף היום. "אני מתנדבת בבקרים בפרויקט הכנת אוכל לגדודים של חיילים שביניהם תושבי כוכב יאיר, 500–600 מנות ביום, 1000 מנות בשישי. מקבלים פידבקים מטורפים. מכינים אוכל של בית".
בנוסף היא משתפת על קשר קרוב ומנחם עם בן זוגה ינון. הם מהווים עוגן חזק, מכיל ומשמעותי זה לזה. הם פועלים יחד, חושבים יחד, מרגישים יחד. גם בלילות הם לא ישנים, יחד ונפגשים באור ראשון לקפה של בוקר.
אלין משתפת שהמחשבות צצות כשהיא מתיישבת. אז יש שקט והמחשבות והחרדות מוצאות את דרכן ופולשות. מחשבות על הבן מתן, "האם הוא ישן? איך הוא ישן, בישיבה או עמידה? האם הוא אוכל טוב?". ופחד מהיום שאחרי, איך הם יחזרו ובאיזה מצב נפשי הם יהיו.
לפעמים יש גם מחשבות טובות, שנוצרות מתוך רצון ותקווה. "היום", אלין מספרת, "דמיינתי את הרגע שבו מתן מתקשר ואני צורחת פה "מתני!".
כשכבר יוצא להם לדבר עם הילדים, הם משדרים רק חוזק וחיוביות מתוך מודעות ורצון לשמור על ילדיהם. "אין מילים של קושי שלנו, אומרים רק כמה אנחנו גאים בהם. מה שלומם ואם הם צריכים משהו. נהפוך עולמות, נארוז את עצמנו, ניסע שעות ונגיש את מה שהם צריכים".
גם הם, מתוך מודעות מלאה ורצון לשמור על ילדיהם לא מביעים בפניהם שום קושי, מנהלים שיחה "יבשה", רק לא להכביד עליהם ולהוסיף עליהם גם דאגה להורים. "אנחנו משאירים את דלתות החדרים פתוחות, למקרה שהילדים יגיעו".
נ׳, אשקלון
נ' מאשקלון היא אם לשלושה ילדים, שני בנים ובת. הבן האמצעי, קצין ביחידה מובחרת, הוקפץ לצפון בשבעה באוקטובר. על החזית הצפונית אנו שומעות מעט בחדשות, אבל גם שם מתחוללים קרבות מסוכנים. בנה נמצא שם, בקו הראשון בחזית.
יום למחרת, גויס הבן השני, שהיה מפקד טנק ולחם בעזה ב"צוק איתן" במשך שישים יום. גם הוא גויס לצפון ליחידה של נגמ"שים שאמורה לפנות פצועים במקרה הצורך. כשראתה את בנה עולה שוב על מדים, חזרו אליה הזיכרונות מאותם ימים ב"צוק איתן" וזה היה קשה מנשוא.
נ' חווה בדידות בכאבה ובדאגתה. היא יצרה איתי קשר וביקשה להתראיין מתוך אמונה כי היא לא האימא היחידה שחווה בדידות וחוסר התעניינות כלפיה, ואולי אחרות מתביישות לשתף.
כבר למעלה מחודש שילדיה מגויסים, נמצאים באזורי סיכון. כבר למעלה מחודש שבעלה והיא ספונים בממ"ד, והיא מרגישה בדידות גדולה. במקרה שלה, חברים ומשפחה מורחבת לא מתעניינים בשלום הילדים ולא בשלומם. "בהתחלה הבנתי שלכולם מאוד קשה, שבטח כולם בדאגה. אבל עבר זמן מההלם הראשוני. בעלי ואני מסתובבים בלילות, לא ישנים. אנחנו יודעים מה הבן הגדול עושה, רץ ממוצב למוצב ואנחנו יודעים שאיש צוות שלו נפצע שם. ואף אחד לא מתקשר ולא שולח הודעות. אף אחד".
נ' מתייסרת בניסיון להבין, להסביר לעצמה איך זה יכול להיות. באחד הימים היא פנתה לאחת מחברותיה ושאלה אותה למה היא לא מתעניינת בה. החברה השיבה, "אבל שני הבנים שלך בכלל בצפון". נ' נפגעה מאוד מהתשובה, "האם הילדים הם לא אותם ילדים בצפון ובעזה? האם הדאגה שלנו לא צריכה להיות לכולם?" נ׳ מרגישה שהשיח הציבורי על 'ביחד' הוא מזויף, "אם בנוסף לטבח והאימה והחדשות המזוויעות אני צריכה להתמודד גם עם בדידות, אז ה'יחד' היא מילה ריקה מתוכן".
השיחה עם נ' כואבת. כואבת לה וכואבת לי. אני מזדהה עם השבר שהיא חווה, עם הדאגה לילדיה ועם הציפייה לקשר אנושי מנחם. כמה בסיסי ועדיין חסר.
נ' לא מוצאת נחמה גם בקשר עם בן זוגה, שהוא פוסט טראומתי ממלחמת יום הכיפורים ולא מביע רגש, או מדבר יותר מדי. גם את ילדיה היא לא משתפת ברגשותיה הקשים כדי לא להדאיג או להכביד עליהם בזמן לחימה.
אני מנסה להבין איך נ' מצליחה בכל זאת להתמודד לבד לחלוטין, לבד עד כאב. "יש ימים שבהם אני נעזרת בתרופות", היא מסבירה "כדור לחרדות ודכדוך בבוקר, וכדור שינה ללילה. אני לא יכולה להתמודד בלי עזרה. בנוסף, מנסה להימנע מהחדשות. כשמקרינים דברי זוועה או חטופים אני מבקשת 'סליחה' בלב ומכבה את הטלוויזיה".
מדריך לאימהות ללוחמים ולוחמות
אני רוצה להביע את תודתי והערכתי לאימהות הנהדרות הללו שהסכימו לחלוק איתנו את סיפורן למרות הקושי. סיפור שהתחיל ביום שבת השבעה באוקטובר ומי יודעת מתי יגמר. זהו סיפורן של הנשים, של אימהות ללוחמים שנמצאים בקו הראשון, בקרבות מפחידים ומסוכנים.
אם לסכם את מה שלמדתי מהן על מה שעוזר להן בימים אלו, הדבר הראשון הוא עבודה עצמית מודעת. כלומר, המודעות לכך שהן חוות חרדה איומה, לעיתים משתקת, ומתוך זה, מודעות על מה יש להן שליטה ועל מה לא. אין להן שליטה על זה שילדיהן נמצאים כרגע בלחימה, אך יש להן שליטה על איך להפחית את הדאגה של עצמן ולשמור על הרווחה האישית שלהן:
צמצום הצפייה בחדשות/רשתות – כולן מסכימות שצריכת חדשות מעלה את סף החרדה.
הצטרפות לקבוצת הורים לחיילים בוואטסאפ או ברשתות על מנת לסייע עם תחושת הבדידות.
התנדבות – הכנת אוכל, הסעות, הקפצות לבסיסים, על מנת להרגיש חלק.
תעסוקה – חזרה לעבודה, גם אם בהדרגה, לשמור על שגרה ותעסוקה למחשבות.
קבלת מענה טיפולי, רגשי או תרופתי. בלי רגשות אשמה.
לדמיין עתיד – חתונה, לימודים, חופשות. מה שעולה בדעתכן. עם הילדים, של הילדים.
ייתכן שאחת הדרכים עבורנו לתמוך בהן במעט היא להיות להן לאוזן קשבת ללא שיפוט או ביקורת, להזדהות, להביע אכפתיות אמיתית וחמלה אל מול אימא שפותחת את ליבה. לומר להן שהקול שלהן הוא ייחודי וחשוב, ושלחוויה האישית שלהן יש משמעות וערך.
תתקשרו, תתעניינו, תכינו משהו מנחם. הימים הם ארוכים ורבים. בואו לא נשכח את אלו שלא מביעות בקשה לקרבה ולהתעניינות. נהיה אנחנו אלו שיוזמות.
התקווה שלי היא שהן ירגישו קצת פחות לבד, שיידעו שאנחנו רואות אותן, את כל אחת ואחת מהן. ואנחנו עומדות לצידן. כי זאת סולידריות אמיתית, ערבות הדדית, 'יחד'.
עבור האימהות היקרות הללו ועבור כל ההורים ללוחמים אני מאחלת ומייחלת שיחזרו בשלום במהרה, שיחזרו בריאים בגופם ובנפשם. אמן.
