לא נישה, אלא החיים עצמם

חברת הכנסת נעמה לזימי הפכה לפני מספר חודשים לאישה הראשונה ברשימה של מפלגת העבודה לכנסת, מיד אחרי מרב מיכאלי, ראשת המפלגה ומיד זכתה לקיתונות של טקסטים חרדתיים וזועמים על בחירתה. לזימי, אישה מזרחית ופמיניסטית, צמחה כאקטיביסטית בשדה החברתי של ישראל. לאחר שנים של עשייה בשטח, הפכה לחברת מועצה בעיריית חיפה ובשנה שעברה נכנסה לכנסת בסיוע החוק הנורווגי וטיפסה מעלה, באמצעות קידום חוקים חברתיים, לאט ובבטחה. אנחנו ב"פוליטיקלי קוראת" עוקבות אחריה כבר שנים, עוד בטרם כניסתה לפוליטיקה. כעת היא מתראיינת אלינו כחברת הכנסת המפתיעה והמובילה שהפכה להיות – במפלגת העבודה, המפלגה הראשונה שחרטה על דגלה תפיסה פמיניסטית מובהקת.

ספרי לי על המעבר מאקטיביזם לפוליטיקה.

"ההבדל המרכזי בין השניים, הוא שאקטיביזם הוא מוחלט ובפוליטיקה עושים הרבה פשרות. הרבה שנים הייתי פעילה בכל מיני סוגיות, החל מזכויות עובדים ועבודה מאורגנת, פעילות פמיניסטית, אקטיביזם מזרחי, כלכלה, חברה, סוגיות של הפרטה. לפני שנכנסתי לכנסת הייתי חברת מועצת עיר (חיפה), כי יש משהו בלהגיע למועצת העיר ולהבין רגע איך עושות כל מיני דברים ומתחילות לקדם תהליכים. זה היה מקום ממש טוב ללמוד איך עובדים עם מערכת, עם ממסד. איך מקדמים תהליכים. וגם הייתי טובה בזה, זה משהו שגיליתי בעצמי: שאני יודעת גם להיות זאת שמגיעה לישיבות ולהתכונן לדיונים, ללמוד דוחות כספיים, להביא חזון ולגבש מדיניות. זה משהו שנבניתי אליו. כשהייתי יו"ר דירקטוריון מוזיאוני חיפה, היו כמה שהרימו גבה כי אני מאוד צעירה ומה אני יודעת. זה גרם לי דווקא להתמקצעות וידיעה שאני צריכה להיות טובה יותר מאחרים. שאין לי ברירה אחרת".

רק כי את צעירה או כי את אישה?

"כי את אישה צעירה. גבר בן 36 יכול לרוץ לראשות עיר, יכול לעשות הכול, אף פעם לא יגידו לו "קפצת מוקדם מידי". אצל אישה זה תמיד עם כל מיני סימני שאלה ותהיות. אבל זה גורם לך להיות מקצועית. הסטריאוטיפים כלפינו הם לא הוגנים וסטיגמטיים, אבל העדפתי לראות בזה כמקום דוחף. אני לא אומרת שזה בסדר, אני אומרת שזה גרם לי מאוד להשקיע. בכל התפקידים שקיבלתי במועצת העיר הייתי מאוד מקצועית מתוך ידיעה שאני נמדדת ושאין לי את הפריבילגיה לפשל.

כשביקשתי להקים את הועדה לשוויון מגדרי, זה היה כמו קוריוז. הסתכלו על זה כאילו הקמתי לעצמי איזה מגרש משחקים, מאוד סטיגמטי. עיריית חיפה הייתה שמרנית לסוגיה בכלל. וכשהתחיל פרויקט 'עיר לכולן' חיפה יחד עם 'איתך מעכי' וארגוני נשים, עשינו עבודה מדהימה יחד, הראינו מה זה קולקטיב נשים במובן הטוב. לבסוף, הועדה שהתחילה כמשהו סתם, הפכה להיות ועדה שאשכרה הרגשתי שרוצים לקחת בה חלק, רוצים לשפר כי היא תבדוק ותבחן. השותפות עם הנשים שהיו חלק מהדבר הזה היה מה שאפשר לזה להתפתח ולצמוח. תמכו בזה הרבה סיעות בעיריית חיפה".

הצמיחה של לזימי במפלגת העבודה הייתה מטאורית, בפריימריז הקודמים היא שובצה במקום התשיעי, כשרק שבועיים לפני הפריימריז, בעודה בחופשת לידה עם בנה השני החליטה לרוץ לרשימה. היא נכנסה לכנסת על סמך החוק הנורווגי כשעמר בר-לב, שמונה לשר לביטחון פנים, התפטר מהכנסת כדי לפנות מקום לבאים אחריו ברשימה. בפריימריז האחרונים היא נבחרה למקום הראשון ברשימה למפלגת העבודה, מיד לאחר ראשת המפלגה מיכאלי.

ספרי על המעבר מהמקום התשיעי במפלגה למקום הראשון

"קודם כל כשמרב התקשרה אלי ואמרה לי את הראשונה ברשימה, אמרתי לה רגע, רגע "אני האישה הראשונה?", לא הבנתי.

הרגשנו שיש סיכוי שיגידו לי שאני האישה הראשונה, מאוד קיווינו שאהיה האישה השנייה לכל הפחות. מבחינתנו זה היה הישג מדהים. היינו בעננים אם הייתי בחמישייה. וכשהיא הודיעה לי שאני ראשונה, היא אמרה לי לא לספר עדיין ואני פשוט לא ידעתי מה לעשות. זה היה רגע מטורף, לא האמנתי.

כשהייתה ההכרזה ואמרו נעמה לזימי, הטלפון רטט כל שניה ולקחו אותי מהר ל'כאן' או ל'דמוקרטיוי' וראיתי מלא הודעות בווטסאפ, ואז הבנתי שמשהו קרה. הטלפונים לא הפסיקו. הייתי בשוק. בימים שאחרי הרגשתי מעין אי נוחות, כאילו הצלחתי יותר מדי. כאילו זה לא הגיוני ולא נעים לי מאחרים. מקום לא פשוט. ודווקא יאיא פינק אמר לי במפגש הסיעה "זכית בזה ביושר, תרימי את הראש, את עבדת מאוד יפה".

אני לא יכולה להסביר את זה, אולי כי אני אישה צעירה, אולי כי באתי כנורווגית, לא הצלחתי להכיל את הטירוף הזה".

מתמודדים אחרים שמאוד מוכרים בתקשורת, נמחקו.

"כי בסוף כמה את יכולה לתמוך במישהו שכל מה שהוא מביא איתו זה הצהרות? חייב להצביע לעשייה כלשהי. ובמקרה שלי זה מקרה מובהק של מישהי שהצביעו לה בגלל שאהבו את העבודה שלה. וזה מרגש, זה מקום של יראת קודש, כי אני צריכה לעמוד בסטנדרט שהציבו בפני".

זורקת לך מונח, "שמאל מזרחי". זה משהו שאת מרגישה שאת מביאה איתך שהוא קיים וקשור למה שקורה פה?

"בטח. מבחינתי שמאל מזרחי זה שמאל מעמדי".

מה זה אומר?

"שאני לא יכולה להיות רק בשמאל שמסתכל על סוגיות אוניברסליות. אני גם השמאל שעוסק בהבטחת הכנסה ובדיור ציבורי ובהוצאה לפועל. אלו מקומות שאני ניגשת אליהם מהלב שלי על אוטומט. זה התחיל עם גבעת עמל, אמר לי חבר יקר, "אם את תעסקי במקומות האלה את תבלעי, אין לזה נראות". והוכחנו שזה מעניין. הציבור רוצה לראות את נבחרי הציבור שלו נוגע בסוגיות האלו".

בכנסת האחרונה עבר בכנסת חוק שכר המינימום, חוק שיזמה חברת הכנסת לזימי, אך ברגע האמת נאלצה להימנע בהצבעה בשל משמעת קואליציונית שהופעלה כשהאופוזיציה הייתה זו שהגישה את החוק.

ספרי על רגעי העברת החוק של שכר המינימום, היה שם רגע מאוד מרגש

הרי זה חוק שאני יזמתי, שבמקביל הגישו אותו אחמד טיבי ואוסמה סעדי. הם החליטו להגיש אותו לפני סוף המושב ומבחינתי מפלגת העבודה זו המפלגה של העובדים. זה עמוק אצלי. ולהצביע נגד חוק שכר מינימום זה אפילו לא נתפס. המליאה נפתחה בשעה 11, ואני עם פרצוף איכה ודמעות בעיניים. מנסור עבאס ישב לידי, אומר לי "נעמה, למה את בוכה?". אמרתי לו בדמעות שאני לא יכולה להצביע נגד שכר המינימום. האופוזיציה רצו להשפיל אותנו. הוא אמר לי "אל תדאגי, אנחנו נצליח", במשך שבע או שמונה שעות לחצנו על הקואליציה להצביע בעד החוק, כבר כמעט ואישרו לנו להצביע בעד, ברגע האחרון בא אביר קארה, עשה בלאגן. בסוף קיבלו החלטה שנמנעים ונותנים לחוק לעבור, פשוט לא מפרים את המשמעת. המשמעות היא שהאופוזיציה מצליחה להעביר את החוק, אבל נמצאים שם רק ש"ס והמשותפת. הליכוד היו חצויים, חלק היו נגד החוק לחלוטין.

בתור שלי לנאום עליתי לדוכן ואני מרגישה את הדמעות חונקות אותי, הבאנו הישג, הצלחנו לשכנע את הקואליציה שנצא החוצה. ואני רואה את האופוזיציה מחכים לראות איך אני עושה משהו לא אידיאולוגי, בשם המשמעת הקואליציונית, ותוך כדי שאני בוכה ומסבירה שאנחנו נצא, הם מתחילים לחזק אותי בקריאות ביניים "החוק הזה שלך" משה ארבל, וינון אזולאי (ח"כים ממפלגת ש"ס, אופוזיציה) וכולם מחזקים מהיציע. וזה דווקא היה רגע מיוחד, אחר כך הם סימסו לי "כל הכבוד לך", אחמד טיבי סימס לי "זה גם החוק שלך". גם מנסור עבאס אמר לי "לא יכולתי לראות אותך ככה. הייתי חייב שנצטרף ונהיה איתכם". תמיד אומרים שכולם בפוליטיקה מגעילים וצינים. אבל לא, יש אנשים נפלאים בכנסת. אם רק היינו רואים אותם יותר ואת המקומות היפים והרגישים האלו.

יש קשר בין זה שיש יותר נשים בכנסת הנוכחית לבין יותר שיתופי פעולה שראינו?

"מעניין. אני חושבת שכן. כי נשים באמת נוטות לשיתופי פעולה. וזה דווקא מפחיד בגלל שבכנסת הבאה יהיו פחות נשים בגלל הגוש הנגדי. מדאיג… למען האמת מדאיג".

מה סדר היום הפמיניסטי שלך?

"הכול מבחינתי בסוף מתכנס לסדר יום פמיניסטי, כי הכול משפיע מגדרית. אני עוסקת הרבה בפמיניזם רדיקלי, באלימות במשפחה ובתקיפות מיניות, במענים לאוכלוסיות קצה כמו נשים טרנסיות. חשוב מאוד להנכיח סוגיות של נשים ומעמד. המקומות שמייצרים תשתית שמשאירה אותנו למטה, ממש על רצפת הבטון. שכר המטפלות במשפחתונים והסייעות בגנים, דיור ציבורי שזוהי סוגיה שקשורה לפמיניזם מזרחי, הבטחת הכנסה… בעולם מתוקן זו לא סוגיות של פמיניזם מזרחי עמוק אבל את כן רואה בישראל שזה סוגיות של אוכלוסיות קצה במקום שאלו יהיו סוגיות כלליות של חברה, בכל העולם דיור ציבורי זו סוגיה אוניברסלית. בגרמניה נחתם הסכם קואליציוני שמרחיב דרמטית את הדיור הציבורי בגרמניה עם הקמת הממשלה. למה זה לא קורה? סוגיות כאלו שהפכו לסוגיות קצה של איזה אוכלוסייה אבל הם לא, בכל מקום אחר זו סוגיה לאומית".

דיור זו סוגיה לאומית, אבל אף ממשלה לא מצליחה לטפל בזה.

"אף ממשלה לא רוצה. מאוד קל לטפל במשהו כשתשעים ומשהו אחוז זה קרקעות של המדינה, אין שום סיבה שזו תהיה סוגייה כזו קשה".

אז למה הממשלה לא מטפלת בזה?

"כי הן פשוט לא מקיימות מדיניות שמצמצמת אי שוויון ולוקחת אחריות על הזכות לקורת גג. קורת גג היא לא נכס פיננסי אלא זכות יסוד".

אם יש לך כוח פוליטי משמעותי איך תתעקשי על הסוגייה הזו?

"יש מונופול של המדינה על הקרקע. לכן המדינה צריכה להסדיר את הדבר הזה. בקום המדינה, מדינת ישראל הענייה בנתה דיור ממשלתי אבל היום מדינת ישראל העשירה פשוט מחסלת את הדיור הציבורי, עושה רק מהלכים שמעלים את מחירי הדיור ולא משאירה שום אופק ואז אומרים שהמדינה עשירה ובצמיחה ואיזה יופי".

מדיניות כלכלית היא לא אישיו במדינה

"קוראים לזה נישה, אבל אלה החיים עצמם".

רוב האנשים לא יבחרו נציג בממשלה בגלל מדיניות כלכלית

"אתן הקמתן גוף תקשורת אלטרנטיבי כי לא היה שיח פמיניסטי נורמלי ובאותה מידה אני יכולה להגיד לך – התקשורת לא עוסקת בחיים עצמם בצורה שהיא אמורה לעסוק בהם. אני אומרת את זה ממקום ביקורתי. באותו אופן המציאות הכלכלית לא צריכה להימדד ע"פ נכשלתם או לא נכשלתם, אלא מה אתם מציעים, איך אתם הולכים לתקן את המציאות. אין שום שיח אמיתי מהותי. השיח על יוקר המחיה הוא פוליטי, הפתרונות מאותו עולם שרק העמיק את המצב. כל העולם המערבי חוזר למדיניות מרחיבה, סוציאל דמוקרטית ואנחנו תקועים בשנות השמונים באסכולת שיקגו. תאוריות שאבד עליהן הכלח וכולם מתנערים מהן".

מה הסיבה שמפלגת העבודה, לשעבר מפלגת השלטון, ירדה למספר מנדטים חד ספרתי?

"קודם כל, התנתקנו מכל מיני גורמי כוח וזו הזדמנות לבנות כוח ברמה המקומית, כוח שמייצג מנהיגות אותנטית, אידיאולוגית, שפרוסה בכל הארץ שיש קשר ברור בינה לבין המפלגה. שתמיכה כלכלית במערכת בחירות מקומית היא לא דבר של רגע נתון ופה זה נגמר, אלא שיש חיבור אמיתי בין המפלגה לסוגיה הזאת. הייתי רוצה לראות את החיבור עם איגודי עובדים, קבוצות צווארון ורוד וכחול. האתגר שלנו הוא לייצר מפלגה כלל ישראלית, כזו שאי אפשר לאפיין את הבייס שלה, כזו שהבייס שלה מגוון. אני רוצה להיות מפלגה שנטועה במעמד הנמוך, הבינוני והגבוה באותה צורה".

השותפים הטבעיים שלכם במקרה הזה הם דווקא המפלגות הערביות והחרדיות.

"אלו היו השותפים שלי כל השנה".

ולהקים יחד ממשלה, זה משהו שיכול לקרות? מפלגות ערביות, חרדיות ומפלגת העבודה?

"כל עוד הסיפור הוא גוש "לא ביבי" או "כן ביבי", אנחנו בלופ. אם נצא ממנו, יהיה משחק גושים מאוד מעניין וחדש כי בסוף אנחנו עובדים ביחד אין סיבה שהמפלגות החרדיות לא יהיו בקואליציה משותפת עם מפלגת העבודה.

נוצר חיבור שאנחנו רואים עין בעין, במיוחד בסוגיות חברתיות. בסוף אנחנו לא נוכל לעשות את זה לבד. החיבור עם הסיעות הערביות והחרדיות, בכל מיני חלקים בקואליציה, זו הדרך לעשות מדיניות. אי אפשר לעשות לבד. מי שעובד סוליסט נשאר רק עם נאומים חוצבי להבות. אולי אתה מקבל חשיפה או שיש שער בעיתון אבל מורשת את לא עושה לבד. זו גם תפיסה פמיניסטית".

עדיין יש פער מול המפלגות האלו, הפער המגדרי

"אני הגשתי את החוק יחד עם אסתי שושן ("נבחרות") ושדולת הנשים, לייצוג שווה בכל המפלגות. אני לא מסתירה את האידיאולוגיה שלי, יש מקומות של שותפות ויש מקומות של מחלוקת וזה בסדר להגיד את זה כי אני לא מאמינה בברית מתכופפת. אני לא מגיעה למקום שמכופף לי את הידיים, אני רואה את המורכבות של החברה החרדית, אני צריכה להיות שם כסולידרית, וזה לא צריך להיות בכיפוף ידיים של המקום שלי – לא כאישה ולא כמי שרוצה להתנייד בשבת או כל דבר כזה".

ארגוני העובדים היום עוד רלוונטיים?

"אנחנו מפלגה שאומרת הרחבת השירותים החברתיים, פיתוח היחס בין המדינה לאזרחים שלה. ומי האנשים שעושים את זה? העובדים בישראל. אני רוצה את הכוח לעובדות הסוציאליות, לנהגי התחבורה הציבורית".

בין ייצוג נשי לעשייה פמיניסטית

מה הסיכוי של מפלגת העבודה להצליח ליצור כוח פוליטי מקומי באופקים, שדרות, טבריה, מגדל העמק? אלו אנשי הצווארון הכחול שאת מדברת עליהם.

"אלה בסוף מקומות שהיינו בהם, אנחנו נעלמנו מהם אבל היינו בהם. כשאבא שלי היה מזכיר סניף במגדל העמק, בתקופת רבין, מפלגת העבודה קיבלה יותר קולות מהליכוד. המיתוס הזה שתמיד היינו שם מיעוט הוא לא נכון. היו תקופות אחרות. כנ"ל בחברה הערבית. אלה מקומות שאנחנו צריכים לבנות איתם מערכת יחסים מחדש. זה לא קמפיין. אני לא מאלה שמאמינות שעכשיו אני באה עושה קמפיין במגדל העמק ופה תפקידי נגמר. אני רוצה לבנות פה מערכת אמון, לשקם. אי אפשר לשקם עשרים שנות דה לגיטימציה לשמאל ועשרים שנות שלטון אחר ולחשוב שמתקנים את זה במחי קמפיין".

היחסים טעונים לא רק בגלל דה לגיטימציה לשמאל. היחסים טעונים כי המפלגות האלה לרוב לא דאגו לאוכלוסיות האלה. ברמה הכי בסיסית. למה שהם יאמינו בהם?

"מי שהיו עד עכשיו רק העמיקו את הפערים. יש כאב שצריך להכיר אותו להבין אותו. אני לא מפחדת לגעת בכאב הזה. הכאב של קליטת העלייה, של הקיפוח והאפליה. זה בסוף תפקיד שאני לא רואה מפלגה אחרת יכולה לעשות חוץ ממפלגת העבודה. קודם כל כי התפיסה שלנו – שהמדינה אחראית לאזרחיה – היא התפיסה הכי ברורה שממנה זה יכול לצמוח, הקרקע הזו שיכולה לייצר את הפריחה. וגם כי מי שהיו פה לפני פשוט לא עשו. הם באמת אכזבו. הם נשענו על הכאב הזה פוליטית בלי לתקן. שזה הרבה יותר ציני".

הליכוד, להבדיל ממפלגת העבודה פתח את שעריו בפני מזרחים

"גם מפלגת העבודה".

לא מספיק

"מפלגת העבודה, צריך לזכור, עושה פריימריז דמוקרטיים. גם אם יש מורכבות בתוך המחנה, בסוף פעם אחר פעם היה ראש מפלגה מזרחי במפלגת העבודה, דבר שהוא לא מובן מאליו".

רצו לפתור את ההכרה דרך הייצוג. בלי ריפוי אמיתי. עמיר פרץ מדבר על מזרחיות כמשהו שצריך לשים בצד כבר, זה לא רלוונטי מבחינתו

"יש הרבה שמדברים על זה באופן הזה, אני מהדור שמדבר על זה לגמרי אחרת. אני זוכרת כשהתחלתי עם השיח הזה שמדבר רגע על – בואו נשים את הדברים על השולחן ונקרא לילד בשמו, המאבק המזרחי – אבא שלי אמר לי "מאיפה התחלת עם זה? אני לא דיברתי איתך על הדברים האלה". ואבא שלי הוא מהדור שחווה גם אם הוא לא מדבר איתי על זה".

העיסוק במאבק המזרחי מתחיל מזעם. אם כבר דיברנו על מעבר מאקטיביזם לעשייה פוליטית

"זה כוח מניע. תסכול, כעס, עצב, כאב. זה מקום שיכול להניע לשינוי אבל בסוף אני זוכרת שאני רוצה באמת לתקן. אני רוצה לראות את השורה התחתונה. איפה שינינו חלוקת משאבים וסדרי עדיפויות. גם על המאבק הפמיניסטי אני יכולה להגיד את זה. אם אנחנו נשארות רק עם המאבק שלנו, בלי שינוי במערכת המשפט, בלי שינוי בהתייחסות לנפגעות, בלי שינוי האי שוויון, ההסללה המגדרית, המקומות שמאפשרים את העיוות הזה, אז נשארנו עם גל פמיניסטי שלא התהווה לכדי שינוי. אני מעוניינת להנכיח את הבעיות, להיות אין בכל הכוח, אבל לראות איך אנחנו לא משאירות את זה כמשהו שרק קיבל בולטות וחזר אחורה".

למפלגת מרצ, שמזוהים במיוחד עם הדרה מזרחית, הייתה הזדמנות כשניצן היה שר הבריאות, להכיר בדוח העוסק בחטיפות ילדי תימן. אבל הוא דחה את זה מעליו בכל דרך אפשרית. מפלגת העבודה תהיה מסוגלת להתמודד אחרת בסיטואציה כזו?

"אם אנחנו באמת רוצים לרפא, צריך לתת לאנשים את המקום להיחשף, ללמוד, לדעת. הדוח המדובר מתבסס על דברים שפורסמו שהיו, שגם החוקרים שפרסמו אותו עומדים מאחוריו. לא הייתה שום סיבה לקעקע אותו באופן שזה נעשה ולי זה מאוד כואב, גם בשם המשפחות".

להשפיע במקסימום

בשנה שהייתם בממשלה יוקר המחיה זינק ולכם הייתה הזדמנות לאזן את זה. זו ממשלה שהתאפיינה בעלייה גבוהה במחירים ובמיסים, דווקא על מוצרים שאוכלוסיות יותר חלשות צורכות. סירוב של משרד הכלכלה לסבסוד מעונות יום לנשות אברכים, העלאת גיל הפרישה לנשים ועוד המון דברים שהחלישו עוד יותר אוכלוסיות שמראש חלשות כלכלית. ברור לי שכח"כית חדשה כוחך היה מוגבל, האם היום, כשאת ניצבת במקום השני במפלגת העבודה את חושבת שיש לך כוח לעשות את הדברים אחרת?

"אני מרגישה שציבור המצביעים אמר את דברו בהקשר לאידיאולוגיה שהוא רוצה לראות קדימה במפלגת העבודה. וזה חשוב. אני לא רק איזה דמות, אני מביאה איתי סל ערכים מסוים. זה מסמן לכולנו, לכל הרשימה, איפה כדאי להשקיע ולהיות. בסוף יש גם עניין של כוח פוליטי. אם היינו 14 מנדטים ולא שבעה, הכוח היה משמעותי הרבה יותר: בתביעת התיקים, בנציגות בוועדות. אני יודעת מה הכוח שלי והיכולת שלי להשפיע סביב המצב הנתון. בכנסת האחרונה היה מצב כזה שהכול היה רגיש ואת כל הזמן שואלת את עצמך האם על זה שווה להפיל ממשלה או לא שווה. רצינו לשמור על הממשלה הזו, היה חשוב לשמור על הממשלה והקואליציה".

במה תמשיכי לעסוק בכנסת הבאה?

"שכר המינימום – עוד לא סיימנו את הסיפור. קיצור שבוע עבודה ואיזון בין חיי משפחה לעבודה. בישראל עובדים הרבה יותר מדי, אין שום סיבה לזה. אנחנו לא חיים כדי לעבוד, אנחנו עובדים כדי לחיות. וזה מאבק פמיניסטי בעיני. בנוסף, החוק נגד התעמרות בעבודה, וכל סוגיית הדיור: דיור ציבורי, שוק השכירות, דיור בר השגה, קניין וזכות על קורת גג, חינוך חינם מגיל לידה… כולם דברים גדולים. אם אצליח להגשים אחד מהם זה וואו".

מה היית רוצה להגיד לאישה שרוצה להשתלב בפוליטיקה?

"שתתחיל במשהו. ועד שכונה, ועד הורים, אקטיביזם… לגבש את הזהות האידיאולוגית שלה. לדעת מה היא רוצה. לפעמים בוער בנו השינוי להשפיע אבל אנחנו צריכות להתחדד רגע, להבין בדיוק מה אנחנו רוצות. אני חושבת שהשלטון המוניציפאלי זה קרש קפיצה ממש נכון וטוב, כי בחלקת האלוהים של עיר עושים דברים מדהימים. וזה מקום שיותר ישים לנשים להתחבר אליו כי אפשר לייצר חיבורים וקהילות תומכות. ובכלל, הייתי אומרת שתלך על זה. יותר נשים במרחבים פוליטיים זה מדהים".

בעזרת ה' שנראה עוד נשים בפוליטיקה