הפרויקט הזה הוא חלק מפרויקט סיפורי נשים בשואה. לעמוד הראשי של הפרויקט:
ייחודיות הגורל הנשי בשואה
נעמי קלסקי נולדה בלבוב שבפולין בשנת 1929, בשם סוניה הבנשרייט. אביה עבד במאפייה, ואמה סייעה לו. נעמי גדלה במשפחה חילונית יהודית, אשר שמרה על השבת והחגים, בבית דיברו יידיש ובחוץ פולנית.
בשנת 1939, כבש הצבא האדום את לבוב. נעמי הייתה בת 10 והיא מספרת כי חייה המשיכו כרגיל, לא היה מחסור במוצרים חיוניים ובבגדים ולא היו גילויי אנטישמיות מיוחדים.
בשנת 1941, כאשר הייתה נעמי בת 12, פרצה המלחמה בין רוסיה לגרמניה, ואז לאחר הכיבוש הגרמני, נאסר על התלמידים היהודים להיכנס לכיתות. הנאצים החלו במסע טרור, דיכוי, גניבות ורצח. היא זוכרת מקרה בו אחד השכנים שלה, שהיה עו"ד יהודי, נעלם למשך יומיים ונכלא בכלא "ברובוטק" רק בשל היותו יהודי. לאחר יומיים, מצאו אותו השכנים שכוב בגינתו, בגדיו קרועים ומלאים בדם וגופו כחול מהעינויים שעבר.
אביה ואמה של נעמי נלקחו לגטו לבוב, שם המשיכו לעבוד במאפייה, וזאת לדבריה, כי הנאצים ראו בהם "נחוצים" וכי "עבודתם הצדיקה את קיומם", אך גם זאת, עד יום אחד שבו נלקחה אמה למחנה "בלזץ" ומאז לא ראו אותה יותר.
אביה של נעמי היה חולה כליות והיא הייתה עדה למותו ברעב. אחיה בן השנה, עמנואל, נרצח בבית החולים, ואחותה רוזה נלקחה לאקציה שממנה לא שבה.
נעמי נשארה לבדה והחלה לעבוד בהברחות מזון לגטו כדי להתפרנס. היא שרדה את האקציות על ידי כך שהסתתרה מפני הגרמנים, פעם התחבאה בשדה התירס, פעם בשירותים, פעם בעליית הגג וכך בכל פעם שיצאו אקציות – היא ניצלה. היא מספרת כי באחת הפעמים כשהבריחה מזון תפסו אותה שני גברים שאיימו עליה כי אם לא תעביר אליהם את הכסף שהרוויחה, הם ימסרו אותה לגרמנים, אך היא נשכה אותם והצליחה להימלט. בפעם אחרת, במהלך אחת מהברחות המזון שעשתה, נתפסה נעמי על ידי שני בריונים, אנשי גסטפו, אך במהלך החקירה הצליחה לשכנע אותם שהיא ילדה פולניה, וזאת בזכות תעודת לידה של בחורה פולנייה בשם זופיה זאבורסקה מיכאלובה.
נעמי עלתה על הרכבת וברחה מלבוב אל האזורים הכפריים שליד לובלין שבפולין, שם עבדה בכל מיני עבודות חקלאיות. על מנת להציל את עצמה היא השתתפה בטקס "אכילת לחם הקודש" והתחזתה לנוצריה, אך היא מספרת כי בזמן הטקס אמרה לעצמה בלב: "אני יהודייה, אני יהודייה".
בלובלין שבפולין הגיעה נעמי לבית היתומים היהודי, בו נאספו כל הילדים ניצולי השואה בגילאי 3 עד 15. "ילדים זקנים, ללא צל של חיוך, עם כאב אינסופי וצער רב", היא מתארת ומספרת כי סבלה מפצעים מוגלתיים, כאב פיסי, אובדן קול וממתח מתמשך.
בין השנים 1946-1948 הדריכה בתנועת השומר הצעיר, ובשנת 1948 נסעה דרך צ'כוסלובקיה לצרפת, ומשם עלתה על הספינה "פרובידנס", שלקחה אותה למדינת ישראל.
בשנת 1950 התחתנה עם ניצול שואה, יליד לודז' שבפולין, נולדו להם ארבעה בנים, הם גרים בקיבוץ עין השופט ויש להם ארבעה נכדים.
