בסוף השבוע האחרון התרגשתי לגלות שיש גרסה טלוויזיונית לרומן "אנשים נורמלים" ( Normal People). נכנסתי לצפייה כמעריצת הספר ויצאתי ממנה מופתעת מהטיפול המוצלח בעירום, מיניות וסקס. נמאס לכן ממדיה (ותרבות) שעוצבו בידי ה"מבט הגברי"? בואו נדבר על "אנשים נורמלים".
הסדרה, שעלתה בהולו, עוקבת אחרי הספר שכתבה סאלי רוני (Sally Rooney) האירית. זה הסיפור של קונל ומריאן שחיים בסלייגו שבאירלנד. הוא ספורטאי מקובל, היא פחות והם שני התלמידים החכמים ביותר בתיכון. הם מתחילים ברומן מהסוג המורכב ושנה לאחר מכן מוצאים את עצמם באוניברסיטה בדבלין, כשיחסי הכוחות ביניהם משתנים. הסיפור עוקב אחר הקשר ביניהם לאורך ארבע שנים, כשהם נכנסים ויוצאים זה מחייו של זו.
מדובר בסיפור פשוט, כנה ונוגע. הספר תיאר, בצורה צנועה וחושפנית גם יחד, אינטימיות אנושית. הסדרה נאמנה לספר, אבל גם נכנסת בין הסדינים בצורה ויזואלית, באופן שהמילה הכתובה לא הצליחה לעשות. בכך, היא הופכת את סצנות הסקס מהספר לדקות מסך עם חשיבות פוליטית וחברתית.
שלושה הישגים במיטה אחת
מריאן וקונל עושים סקס. בספר הוא משמש עבורם כדרך לתקשר, כשהיכולת המילולית לא תמיד עובדת עבורם, במיוחד לא ברגעים אינטנסיביים רגשית. בסדרת הטלוויזיה הם עושים בדיוק את אותו הדבר.
וכאן העיבוד הטלוויזיוני מגיע להישג הראשון שלו: יחסי מין בהסכמה עולים פה כיתה. ההסכמה היא חלק מהסקס בפעמים הראשונות וגם בקשר מתמשך. הוא בודק איתה, היא בודקת איתו. הם בודקים זה עם זו בתחילת האקט, ולאורך האקט. לא תמצאו כאן טענה ש"אם גבר התחיל הוא לא יכול להפסיק". הוא יודע שהוא יכול, הוא אומר לה שהוא יכול, והוא אכן מפסיק. ולפעמים הוא מפסיק לא כי היא לא מסכימה, אלא כי הוא לא מסכים. כלומר, גם היא מבקשת ממנו הסכמה – ולא תמיד מקבלת אותה.
ההישג השני של הסדרה הוא במה שהיא מראה בסצנות האלו: עירום גברי מלא לצד עירום נשי, ניסיון מודע של ההפקה ליצור איזון של הנטייה המסורתית להראות עירום נשי יותר מגברי.
ההישג השלישי הוא סצנות סקס מפורטות, שלא מרגישות כאילו שנוצרו על מנת להעלות את הרייטינג, אלא כעוד שיחה בין הדמויות. אני לא חובבת של יחסי מין חסרי פואנטה על המסך, אבל הרגשתי שכאן הסצנות עוזרות לנו להבין את הסיפור.
ואלו סצנות סקס אמיתיות: אין מוזיקת רקע רומנטית, יש קצת התנשמויות וקצת צחקוקים, והחלפה גלויה של תנוחות (נדיר על המסך). ניתן לראות את מריאן וקונל משתפים פעולה, מחליפים תפקידים, מתאמים קצבים, עושים במעשה המיני בדיוק את מה שהם עושים ביחסים ביניהם. בהחלט לא נראה כמו הסקס המלוטש שהורגלנו לראות, שנוצר בידי גברים ולרוב עבור גברים.
מעבר ל"מיניות נשית חופשיה"
הזוג עסוק לא רק בסקס. הספר זכה להצלחה בינלאומית בין השאר בגלל היכולת של רוני להציג התפתחות דמויות. הסדרה עושה בדיוק את אותו הדבר, תוך שימוש בייצוגים חדשים של גבריות ונשיות. לא ארחיב על קונל, מלבד לומר שאם היו לי בנים הם היו צופים בו כמודל לגבריות חדשה ושאימא שלו מראה לנו בדיוק איך אפשר לחנך בנים בעידן המיטו.
אבל כן אתעכב על מריאן: הרבה סדרות וסרטים נתקעו בשלב של "מגיע לנו פרס כי הראינו מיניות נשית חזקה וחופשייה", ושכחו שזה רק חלק מהסיפור. ב"אנשים נורמלים" זכרו את זה והראו את העושר, המגוון והרבדים של המיניות של מריאן וכיצד הם מתקשרים לעבר, להווה ולעתיד שלה.
המיניות שלה לא נפרדת ממי שהיא כאדם, וגם לא מהתרבות בה גדלה. הבחירות של מריאן במיטה מתכתבות עם היסטוריה תרבותית של יחסי כוח, מיניות ומגדר, וכחלק מתהליך הגדילה שלה היא נעה על הרצפים שבין פאסיביות לאקטיביות, כניעות והובלה. בעיניי יש כאן כנות שלא רואות הרבה ושחשובה לשיחה המתפתחת בחברה על נשיות ומיניות.
ידעת מהי "מתאמת אינטימיות"?
אני מייחסת את החידושים שבסדרה לעובדה ש"אנשים נורמלים" היא הפקה של אחרי ימי #MeToo ו- #TimesUp. למה הכוונה? ההפקה, במודע ובמכוון, שלבה נשים בעמדות מפתח. היא נכתבה בידי סאלי רוני עצמה, יחד עם אליס בירץ'. הבימוי התחלק בין האטי מקדונלד ולני אברמסון, המפיק הראשי.
אברמסון היה מודע לבחירות שלו. בראיון לגארדיאן הוא סיפר ששאף ליצור צוות הפקה עם איזון מגדרי. "לרוב בצוותים יש דומיננטיות גברית, במיוחד במחלקת הצילום, ואני שם לב יותר ויותר שאין סיבה מוצדקת לכך".
באותו ראיון אברמסון מסביר שמצא עצמו, במאי מצליח בגילאי החמישים, לאחר ימי #MeToo, עובד עם שני שחקנים צעירים. הוא פחד שהם ירגישו לחץ לעשות את מה שהוא רוצה מבלי להגיד אם משהו לא נוח להם, וזה גרם לו לחשוש מלבקש מהם לעשות משהו.
לכן הוא שכר "מתאמת אינטימיות" בשם איטה אובריאן (Ita O’Brien). תפקידה היה להנחיל שפה משותפת לכל העובדים לפני ומאחורי המצלמה, על מנת ליצור את סצנות הסקס. לפי כתבה ב– L.A Times ,היא יצרה עם הצוות קווים מנחים לסצנות אינטימיות ולשיחה עליהם. שלושת העקרונות המרכזיים שלה היו: תקשורת פתוחה ושקיפות, הסכמים ומגע בהסכמה, כוריאוגרפיה ברורה וקבועה לסצנות הסקס. וגם מילות ביטחון, שניתן לומר אם הגבולות האישיים נפרצים.
ממשחקי הכס עד אנשים נורמלים
בביגוד מלא נערכו חזרות ואימונים על התנועות והמגע בסצנות הסקס ונקבעו זוויות צילום. בימי הצילום עצמם אובריאן הייתה בתקשורת קבועה עם השחקנים והבמאי, ווידאה שכולם חשים נוחות ובטחון. היא גם הקפידה שישמרו ההנחיות הרגילות בתחום, כמו "אביזרי צניעות" (modesty garments), שכל הפקה מחויבת להם.
ראיונות עם אובריאן והצוות על חשיבות התפקיד, ניתן לקרוא בכתבות הבאות ו*מלאות הספוילרים* מDazed ומVulture. הבמאי והשחקנים דיווחו בדיעבד שהיא הייתה משמעותית ליצירת אווירה בטוחה ונעימה על הסט. העבודה שלה לא השאירה מקום לספק או לאלתור, ויצרה תחושת מוגנות.
"מתאמת אינטימיות" הוא תפקיד חדש יחסית בתעשייה, ולא כל הפקה שוכרת אחת כזו. נתון בעייתי בהתחשב בתיאורים שנחשפים על במאי שצועק לשחקנים "טוב, תעשו סצנת סקס ו/או אלימות", ועל הפגיעות שנלוות לכך. שמענו את זה בביקורת על משחקי הכס, כולל זאת של השחקנית אמיליה קלארק. על החלופה שמענו גם, למשל בתשבוחות על סצנות הסקס בסדרה "זרה", שהפרק המיני ביותר שלה נכתב ובוים בידי נשים והתבסס על ספר המקור שנכתב בידי דיאנה גבלדון.
הפקה שהקשיבה לקולות של MeToo#
אז הנה הפקה עם מודעות ליחסי כוח מגדריים, סכנה ובטיחות. הפקה ששואפת ליותר איזון מגדרי ולנשים בעמדות מפתח. הפקה שיצרה ייצוגים של מיניות, סקס ועירום שמקדמים, בעיניי, את התפתחות ה"מבט הנשי" במדיה. האם זה מקרי?
לדעתי, התשובה היא לא. יש קשר ברור וסיבתי. זה נכון שנשים עובדות בהפקות כבר שנים. ולכאורה יש נסיון להכניס אליהן גם נשים עם גופים שונים וזהויות אתניות ומעמדיות מגוונות. אבל השינוי מגיע כשיש להן לא רק מקום בשולחן ולא רק זכות להשמיע קול, אלא גם סביבה שמחויבת להקשיב לקול הזה. ונשמע שכך היה המצב ב"אנשים נורמלים".
יש לסדרה יתרונות וחסרונות, ואפשר לבקר אותה גם על אספקטים מסוימים בסצנות הסקס (*ספוילרים בקישור*). אבל אי אפשר לקחת ממנה את העובדה שהיא צעד בכיוון חדש. אולי זה מה שיכול לקרות בתעשיות בהן נמצא א/נשים שהקשיבו לקולות שעלו בשנים האחרונות והחליטו לא להתעלם מהם אלא לקבל אותם כקריאה לשינוי עצמי.
לביקורות מסך נוספות לחצו כאן
קרדיט לתמונות מ"אנשים נורמלים": BBC/HULU קרדיט לתמונה מ"זרה": Neil Davidson/Sony Pictures Television
