Reading Time: 5 minutes

הומלסית פוליטית: בין המעברה לקיבוץ שוכן הבית הפוליטי החדש

האם נזכה לראות דווקא נשים מכבסות את הכביסה המלוכלכת על גדות נחל האסי? שיח מרתק, אמיץ וכנה בין נשים חושף את מה שמפריד בינינו להנהגה אחרת למדינת ישראל השואפת לשיוויון, חירות וחברה. לירון כהן יצאה למסע בין שיחות מרתקות מעל עמודי הפייסבוק על פוליטיקה והגזענות שהסתננה לתוכה.
Reading Time: 5 minutes

אני כותבת את הטור הומלסית פוליטית כבר תקופה, ועם הזמן מגלה שיותר ויותר נשים וגברים מתחברות לטייטל "הומלסית פוליטית": אלו שמרגישות שלא מוצאות עצמן בפוליטיקה המפלגתית הגברית, שכובלת אותנו לדיכוטומיות של שמאל, אשכנז, מרכז, מזרח, דתיות, חרדיות, ימין. כזו שלא מאפשרת לנו זהות פוליטית היברידית. לכל מי שרוצה לאחד, למשל בין מזרחיות, חרדיות והשקפה שמאלנית, אין במי לבחור.

זהותן הפוליטית של ההומלסיות הפוליטיות מגוונת והן מגיעות החל ממטה הליכוד, ועד לרשימה המשותפת. המחבר בין כולןם עד כה הוא שאלו נשים וגברים שתפיסות פמיניסטיות וערכים חברתיים בדמן. הם לא בהכרח גדלו בבית שזו השיחה בו, אין שם ניגון של ישראל הישנה שהייתה טובה לנו ואיפה היא עכשיו. הן לאו דווקא ממשיכות את השיחה של הוריהם על ליברליזם ושיוויון המעורבבים בפטרונות, תחושת עליונות ואדנות הבית.

ההומלסיות הפוליטיות, הם.ן מאתגרות את המוכר והידוע. תפיסות הליברליזם והשיוויון שהגיעו גם מבתים דתיים, מסורתיים, מתוך תחושת כבוד עמוקה שנרכשה להורים ולסבתות והסבים דוברי הערבית מבית. תחושת ההזדהות עם המאבק הפלסטיני והגזענות כלפי החברה הערבית מגיעה מתוך הזדהות והבנה של ההגזעה החריפה שנעשית כאן וצביעת הערביות והמזרחיות בצבעים של מלחמה ותרבות שיש להיאבק בה.

האם יש בית פוליטי למי שרוצות ליברליזם, פמיניזם ושוויון?

לכאורה השימוש במילים ליברליזם, פמיניזם ושוויון יכול לגרום לקורא.ת לקפוץ למסקנה שלא מדובר בהומלסיות פוליטיות והפתרון לחוסר שייכותןם נמצא במחנה השמאל. אבל מעט מאוד מהמשתייכים למחנה השמאל מצליחות ומצליחים להבין ולראות את השיח החדש הזה שנוצר כאן מתחת לפני השטח ומבעבע כל עוד ממשיכה לצוף גזענות מהמחנה שנושא את דגלי השיוויון והסוציאליזם.

אך אלו שכן מצליחות להכיר בתופעות הללו מפיחות תקווה שיכול להיות כאן בסוף בסיס חזק ליצירת אלטרנטיבה שלטונית שתוציא אותנו מהבוץ הזה של השמאל הגברי-אשכנזי הכושל ושל הימין הגברי- אשכנזי השמרני השלט.

ככה, למשל, נשמעת אחת מהן. הדס אור גנוז שכותבת:

"גדלתי בקיבוץ בעמק בית שאן. מעוז חיים. בית שאן היא בערך באמצע בינינו לבין ניר-דוד (תל עמל). והנה הזיכרונות שלי – היינו יהירים וגזעניים, בלי לדעת בכלל שאנחנו כאלו. לגמרי גדלנו בתוך בועת ה"אתה בחרתנו" או סיירת מובחרת.

"קודם כל, קראנו להם "בית-שׂנים", במלרע, מחקים את ההגיה המרוקאית, מגחיכים אותה. התרבות שהם הביאו איתם ממרוקו לא הייתה קיימת מבחינתנו. תרבות? הם היו פרימיטיביים, ועלינו הוטל לגאול אותם מנבערותם, ולחנך אותם מחדש. ומי יעשה זאת טוב יותר מבני הנוער? אז הקמנו סניף של "המחנות העולים", או "הנוער העובד", וטובי בנינו ובנותינו הדריכו שם, משקיעים מזמנם ונשמתם, מלמדים אותם ערכים ושירי מולדת. אני מעריכה שאחד מהלהיטים היה "חולצה כחולה, והיא עולה על כל העדיים".

"מה ידענו על שירת הפיוטים המפוארת שהביאה איתה יהדות מרוקו? כלום! אפילו לא ידענו שהיא קיימת! אבל, אם במקרה, כשסובבנו את הכפתור ברדיו שמענו מוזיקה אחרת, "ערבית", מיהרנו לסובב הלאה, בגועל, שלא נשמע את היבבות המתבכיינות.  מה הפרימיטיבים האלו הבינו במוזיקה?

"והדת והמסורת שהם התעקשו לדבוק בה? עובדי אלילים! הדת והמסורת שאנחנו התעקשנו לדבוק בה – היא כמובן הייתה נאורה וכל כך הומניסטית! אח, אח, אח – חברת המופת שיצרנו, עם הלינה המשותפת ובית הילדים, עם גן העדן לפדופילים. אכן מודל לחיקוי.

"ועוד אני זוכרת איך לגלגנו עליהם כשראינו אותם חופרים באדמה, לצידי הכביש, ומוציאים את שורש השוש. שוב תרופת סבתא מרוקאית אל מול המדע הנקי והבריא. היום אנחנו הולכים לבתי טבע מפונפנים, כדי לקנות במיטב כספנו את התרופה המעובדת".

הדס מתארת תפיסות שהיו רווחות בשנים הללו ועל ברכיהן גדל הדור החדש, היום אנחנו חוות את תוצריהן, כך למשל נאמר בסרטון מהסרט "שורשים במולדת" אודות עולי מדינות ערב: "אורבת לנו סכנה של היווצרות שני עמים בארץ, שני רמות חיים שניגודם משווע… הם (עולי מדינות ערב) החומר הגולמי שממנו קמה ומתחדשת האומה העברית… זהו עם מדינת ישראל ואנו עלולים להתבולל בתוכו אם לא נבוללו בתוכנו. לשם כך יושבים חיילי הגדנ"ע.. ומתכוננים למבצע ההתערות לנוער במעברות. מטרתה החינוכית של ההתערות היא להקנות לנוער המעברות מושגים וערכים יסודיים של ההווה הישראלי"

המסע לתודעה אחרת

גם יערה מן כותבת על המסע הרחק מהקיבוץ ולתוך תודעה אחרת בשיחה מרתקת בין יערה מן לחמוטל כהן מעל דפי הפייסבוק: "גדלתי בקיבוץ במקום אחר בארץ אבל גם לנו היו הבית-שאנים שלנו ותחושה של עליונות בלתי מעורערת. רק כשגדלתי הבנתי שקוראים לה גזענות. באמת לא יודעת איך עוקרים את הדבר הזה".

באותו דיון חמוטל כהן, ילידת שדרות ותושבת העיר בת-ים (ואחותה של הכותבת) משיבה ליערה "לא בטוחה שיש דרך לגדוע גזענות לחלוטין". חמוטל מחברת את השיחה למאבק על האסי: "המקרה עם האסי הוציא כל כך הרבה רפש וגזענות החוצה ונראה שהתנועה הקיבוצית (בהכללה כמובן) מסרבת לראות את חלקה בזה".

על השערים הצהובים ונעילתם בפני אזרחי מדינת ישראל אומרת חמוטל: "במשך שנים כשנסעתי לחברות מבית ספר שגרו בקיבוץ השערים הצהובים הציקו לי אבל לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות או משמעות, היום הם מסמנים בעיני מחסום כמעט אתני על גבול הגזעני. מקווה שיוסרו, או לכל הפחות יישארו פתוחים. זו יכולה להיות התחלה חשובה בתהליך פיוס שהכרחי פה". גם יערה חושבת שהשערים הצהובים הם סימפטום: "רוב הקיבוצניקים יגידו לך שזה עניין של בטיחות כי היישובים חשופים לגניבות. מה שנכון, אגב, רק שאם זאת היתה הסיבה היחידה אז אפשר היה לסגור את השערים רק בלילה. וזאת מחשבה כל כך מתקדמת שהשערים קשורים לגזענות, שזה יכול להיות סוף התהליך אבל לא רואה איך זאת תהיה ההתחלה שלו".

ואז היא מוסיפה: "אני באמת שוברת את הראש על איך אפשר לתקן את התפיסות האלה שקיימות בקיבוצים. הן נובעות מאתוסים מאוד חזקים שגדלנו עליהם, שהיינו בטוחים שהם טובים ומוסריים, ושלא קיבלנו את הכלים לבקר. והתוצאה היא שכמעט אין אנשים שיכולים להיות שותפים לתיקון הזה, לא מרוע אלא מעיוורון אדיר. וזה מרגיש כמו מבוי סתום. ואגב – אני אמנם מסכימה שבקיבוצים יש משהו ממוסד בגזענות כלפי מזרחים אבל היא קיימת לגמרי גם אצל אשכנזים שגדלו בערים, הרי גם בעיר יש שכונות "אשכנזיות" ויש אוכלוסיות שלימדו אותן שהן עליונות."

חמוטל תוהה, במקרה של ניר דוד, מה חושב הדור הצעיר בקיבוץ, בני ובנות העשרים שרוב המוחים נגדם הם בני גילם. ויערה משיבה לה: "אני לא חושבת שלהיות עם מישהו בצבא הופך אותך לפחות גזעני, בטח כשהגזענות היא מופנמת ואין מודעות אליה. אז אנשים אומרים 'אני לא גזעני, עובדה אני חבר של ההוא וההוא מהצבא או מהאוניברסיטה וכו', ואת האנשים האלה אני לא אוהב בלי קשר לגזע שלהם, אלא בגלל ההתנהגות".

הכרה בגזענות, כמו הכרה בשוביניזם, מהותית לאפשרות לתקן ולרפא חברה מהחולי שגדל בתוכה. במרבית האוכלוסיות ההומוגניות מתפתחת חברה שנוצרות בה תפיסות גזעניות ושובניסטיות באין מפריע בגלל שאין בה את האפשרות להרים קול זעקה, להתנגד. לשם מכוונת אותנו הפוליטיקה המפלגתית, וזו הביצה ממנה יוצאות ההומלסיות הפוליטיות.

המגוון וריבוי דעות הם מנגנונים יעילים מאוד להגן על חברה מחולי שמתפתח בה. אגב כך, בסיפור על סדום בתנ"ך, ההומוגניות החברתית היא ששלטה בסדום, הפשע הכי גדול בסדום היה הכנסת אורחים, 'האנחנו' הקולקטיבי שנא זרים וחגיגות אונס המוניות היו דבר שבשגרה.

הומלסיות פוליטיות: מאתגרות את התפיסות המוכרות על מחנאות

ברית יעקובי כותבת: "לא נשארת אידיאולוגיה מרוב מחנאות, בין צ'יקי (ארד) לאסי יש קו ישיר אחד. כשאנשים שעשו קריירה מסוציאליזם מפוחדים מאובדן הפיריבלגיות שלהם עד כדי אלימות".

יעקובי מתארת את הרצון העז לשייכות מפלגתית פוליטית: "תמיד קינאתי באנשים שיש להם מחנה פוליטי יציב, שמצביעים כל בחירות אותה מפלגה, שמלאי אמונה בצדקת המחנה שלהם, שתולים ברזנט עם לוגו המפלגה שלהם בערב הבחירות בגאווה, הם נראו לי יציבים ולא הולכים אחרי ספינים".

עוד מוסיפה יעקובי כי האמינה שלהיות חסרת מחנה זה להיות במרכז. "בחייאת מה לי ולמרכז אני אדם של השוליים, אני עזבתי מחנה אחד די מזמן ומסתכלת בערגה על כל מי שיש לו בית פוליטי". וביחס להומלסיות הפוליטית שלה היא אופטימית "היום אני מאמינה, שרק מאנשי ונשות הגלות, חסרי המחנה, חדורי וחדורות האידיאולוגיה, שורפות הגשרים אולי תבוא הישועה. אולי כבר בתשפ"א, אמן".

"מי אם לא נשים יכולות לפתוח סוגיה כזו, לחפש את המטרה המשותפת", כותבת אורלי סרוסי במה שנשמע כמו המשך לאמירות של יעקובי. סרוסי מוסיפה "אם למדתי משהו על פמיניזם, זה ש(התנועה) מייצגת בתוכה את כל המהפכות והדרישות לצדק ושיוויון".

10 Inspirational and Motivational Quotes For Women on Fighting for Good
"מעשים קטנים של התנגדות ע"י הרבה א.נשים, הם הזרעים לסולידריות". דג'ה פוקס מתוך האתר: https://www.epicreads.com/blog/inspirational-motivational-quotes-women/

 

הציבור הישראלי מדיר רגליו ממחנה השמאל כי הוא מזהה מוסר כפול כשהוא שם. וכיום אין קשר אידיאולוגית בין מחנה השמאל לערכי הפמיניזם, השיוויון, הסוציאליזם והחברה. חלקים נכבדים בעם בוחרים בנתניהו כדי לעשות אצבע בעין לגזענות אותה הם חווים וחוות בלי מילים.

ההומלסיות הפוליטיות שכבר מבינות את המצב נותרות ללא בית פוליטי. אך מי שתוכלנה לפתוח את המוגלות הללו, שהלכו וצמחו בשנים שגברים אשכנזים אחזו ועדיין אוחזים בכוח, תהיינה נשים שלא יפחדו לדבר באומץ על סוגיות של גזע, מגדר, אתניות ודיכויים שונים ומצטלבים. מתוך כך יוכלו לייצר עבורנו בית פוליטי שמכיל בתוכו קונפליקטים והסכמות על המטרה המשותפת. חיים טובים לכל אזרח ואזרחית באשר היא, בבחירה חופשית ומלאה של דרך החיים שלה ושלו ללא עליונות של דרך חיים אחת ומבלי לבטל אחת את דרכה של האחרת.

הדרך לשם היא הכרה. צדק. ריפוי.

לטורים נוספים של הומלסית פוליטית לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: יום כביסה בקיבוץ ההכשרה של תנועת "החלוץ" בביאליסטוק (Bialystok). צולם ב – 1934 או 1935. מתוך: מדור תצלומי תנועות הנוער

רוצות לקרוא עוד כתבות כאלה? תמכו בנו באופן קבוע או חד פעמי על מנת שנוכל להמשיך ולעשות תקשורת פמיניסטית

לפוסט הזה יש תגובה אחת

  1. Avatar
    לנה

    מעולה

כתיבת תגובה

שיתוף:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב email
שיתוף ב print

עוד באותו נושא:

לה מאמי: מה שקורה בשירותי הנשים לא נשאר שם

Reading Time: 3 minutes הסרט "לה מאמי" נכנס לשירותי הנשים במועדון מקסיקני בו גברים משלמים כדי לשתות ולרקוד עם גברות יפות. סיפורן של 2 נשים וחדר שירותים אחד מאפשר הצצה לפיסה בחיי נשות מקסיקו. הסרט זמין און ליין כחלק מפסטיבל דוק-אביב

פוליטיקלי מצלמות: תומר אסייג

Reading Time: 3 minutes תומר אסייג, צלמת סטילס ויוצרת דוקו מתל אביב מצלמת את המחאה בבלפור ומטיילת בדההב של אחרי כיכר תחריר. בלוג הצילום של פוליטיקלי קוראת, פוסט שלישי בסדרה

טראמפ והפרברים: ד"ש משנות החמישים

Reading Time: 3 minutes בניסיון נואש לייצר פער בבחירות, טראמפ פונה לנשות הפרברים ישירות, באותו האופן בו פנה ניקסון לאנשי הפרברים אי אז בשנות השישים, באמצעות איום על הבית. אך האיומים שלו נכשלו במבחן הקשר לבוחר – ולמציאות. סיקור הבחירות בארצות הברית מנקודת מבט פמיניסטית