מאת: ליאת כהן
אין כמעט אישה שלא חוותה הטרדה כלשהי ברחוב. שריקות, אמירות סקסיסטיות במקרה הטוב ומעשים מרחיקי לכת יותר במקרה הרע. עבור נשים רבות בערים הפכה ההליכה ברחוב כשהערב יורד למקור לפחד וחשש.
בכלי התקשורת סיקרו בחודשים האחרונים סיקרו כלי התקשורת את הטרדות הנשים בבאר שבע כחלק מתופעה של אובדן משילות, אבל מדובר בביטוי מכוער לתופעה שהתפשטה כמו מגיפה בחצי השנה האחרונה ומדווחת ברמה שבועית בקרב נשים תל אביביות בקבוצות עירוניות. למה זה קורה?
אפשר לומר שמאז שומר החומות ואחריהם גל הפיגועים כולנו נמצאים בדריכות והפחד חזר למרחב הציבורי באופן גורף. אבל הרבה לפני הפחד מהפיגועים שנת 2022 הביאה איתה נסיגה משמעותית בביטחון האישי של נשים בערים שונות. זה אולי קשור לאובדן ההרתעה של המשטרה ורשויות האכיפה, התרת הרסן בתקופת הפוסט קורונה, או פשוט היעדר גבולות מוחלט ברחובות המתחזק לאור תופעת ההמון הדומם (או בשמו המוכר יותר "אפקט הצופה מהצד").
כל מי שחברה בקבוצת נשים תל אביבית נתקלה בחצי שנה האחרונה בדיווחים, סיפורים, חשש ופחד של נשים לחזור הביתה מהעבודה בלילה, להסתובב ברחובות. שיח והמלצות על גז פלפל וקורסי קרב מגע לנשים הפכו לחלק משגרת השיח בקבוצה ואפילו נפתחה קבוצת ווטסאפ "ערות?" המאפשרת לנשים להתריע בזמן אמת במצבים מקריפים. השיח הזה מתנהל גם בקבוצות נשים מקומיות אחרות.
"אני אתחיל מהסוף, מישהו נגע בי ברחוב"
באחד הפוסטים הכי מטלטלים בעיני סיפרה מישהי על אירוע שקרה לחברתה. היא כותרה ע״י 2 גברים בשמונה בערב במקום מרכזי ונאלצה לברוח ולהסתתר במסעדה. תיעודים דומים ניתן למצוא בנקל של נשים המשתפות ברשתות החברתיות על המתרחש ברחובות העיר:
״חברה טובה סיפרה לי שכיתרו אותה 2 בחורים על אופניים חשמליות בלונדון מיניסטור…למישהי יש רעיון מה לעשות כדי להתכונן״
״אני אתחיל מהסוף – מישהו נגע בי ברחוב״
״מתלבטת מה ללמוד בשביל לחזק את הביטחון העצמי כשאני הולכת ברחובות או נמצאת לבד״
חוסר ביטחון של נשים במרחב הציבורי הוא לא תופעה חדשה. וגם לא תופעה השכיחה רק במדינות עולם שלישי. כבר בשנות ה-60 קמה באירופה וצפון אמריקה תנועת “Take back the night”, שנועדה להעלות את המודעות לאלימות מינית נגד נשים ונערות, להשיב מרחבים ציבוריים ולדרוש בטיחות ברחובות.
ואם תהינו אם העולם (גם המערבי) התקדם מאז, התשובה היא לא. מחקר של UN Women National Committee UK שהתפרסם ב-2021 מעלה נתונים מטרידים. מעל 70% מהנשים בבריטניה העידו שחוו הטרדה מינית בפומבי. רק 3% מהנשים בגילאי 18-24 דיווחו שהן לא חוו הטרדות.
8 מתוך 10 נשים מוטרדות במרחב הציבור
זו בעיה עולמית – כמעט 9 מתוך 10 נשים בערים ברחבי העולם מרגישות לא בטוחות במרחבים ציבוריים.
רק 4% מהנשים הבריטיות העידו שדיווחו על אירועי ההטרדה למשטרה או לארגון רשמי כלשהו. 45% מהנשים אמרו שהן לא מאמינות שדיווח יעזור לשנות משהו. כך גם מחקר של IPSOS שנערך בשנת 2021, מדווח כי 80% מהנשים חוו הטרדה מינית במרחב הציבורי.
סקר נוסף משנת 2022 של הלשכה לסטטיסטיקה הבריטית הפנה את תשומת הלב לרמות הפחד שנשים חוות כשהן עוברות במרחב הציבורי, במיוחד לאחר רדת החשיכה. בנוסף, נתונים של משטרת התחבורה הבריטית [BTP] מצביעים על עלייה חדה בדיווחים על הטרדה מינית ועבירות מין שדווחו בשנת 2021, בהשוואה לנתונים שלפני המגפה.
בישראל, גם ללא נתונים רשמיים, מספיק לקרוא את הפוסטים בקבוצות של נשים שהוטרדו שכלל לא חשבו לפנות למשטרה כי זה בזבוז זמן. כך בנוסף, אחת מהכותבות שיתפה שפנתה לעיריית תל אביב ונענתה בתשובה חלבית: ״כידוע הסמכות לשמירה על ביטחון התושבים היא באחריות משטרת ישראל.
עם זאת, עיריית תל אביב-יפו פועלת באמצעים העומדים לרשותה, בין היתר סיירי סל"ע, שמסיירים בלילות ברחבי העיר, והצבת מצלמות ביטחון במרחב הציבורי״.
הפתרונות הללו לא ממגרים את התופעה המתפשטת, כדברי אחת הכותבות: ״אני מרגישה שבשנה האחרונה אנחנו מופקרות בעיר הזו ואין לנו בטחון ברחובות, המצב בלתי נסבל״.
מאירות את הלילה?
בערים רבות בעולם מתמודדים עם התופעה בדרכים מגוונות. ב-2014 בעיר הליופוליס בברזיל ארכון ActionAid Brazil ותנועת הנשים מקומית ארגנו צעדת פנסים ברחובות המסוכנים כשהן אוחזות בלפידים כדי לדרוש תאורה ציבורית. הליופוליס הפכה בסופו של דבר לקהילה הראשונה באמריקה הלטינית שקיבלה תאורת LED.
ב-2015 בויטנאם ארגון ActionAid לחצו על הו צ'י מין סיטי והביאו להתקנת מצלמות בכל האוטובוסים הציבוריים בעיר. פרויקטים דיגיטליים בעולם עודדו נשים לדווח ולהציף מקרים בבלוג הטרדות כמו Hollaback!, Stop Street Harassment, The Everyday Sexism Project ו-Translink Harassment Blog.
התפתחות חשובה נוספת היא השימוש במיפוי ובתיוג גיאוגרפי כדי לדווח על תקריות ולהודיע לנשים אחרות על אזורים לא בטוחים. לדוגמה HarassMap יכולה לשמש קורבנות ועדים כדי לדווח מה קרה ואיפה. האפליקציה פותחה במקור לשימוש בקהיר, אך ערים ברחבי העולם פיתחו גרסאות משלהן. גם בישראל אפליקציית SafeUp מציעה לנשים שיחת ווידאו או טלפון עם מתנדבות כשהן מרגישות לא בטוחות.
כל אלה מסייעים להעלאת הנושא לשיח או לפיתרון נקודתי לאישה המאוימת בזמן אמת וזה צעד ראשון וחשוב, אך הן כמובן מעבירים את כל האחריות לידי הנשים וקורבנות ההטרדה.
נתחיל מהסוף, זו לא אשמתנו. בשום צורה. זה לא קשור לגובה החצאית, לשעה שיצאנו, לאם הלכנו לבד או בצמד. את השיח המיושן על לבוש, ללכת בשעות מאוחרות לבד או באזורים מסוימים, אפשר (אני מקווה) להניח בצד.
קל להגיד "הנשים יפתרו את זה", אבל קשה לשאול: "איפה המדינה? "
היכן מקומה של המדינה? היכן מקומה של הרשות המקומית להעניק לתושבותיה ביטחון ותחושת ביטחון אישי ללכת ברחובות בבטחה? האם זוהי רק אחריות המשטרה? וכיצד המשטרה יכולה בכלל לפעול כשיש מחסור כרוני בשוטרים והמשימות לא נגמרות?
נדרשת פה, בישראל וספציפית בתל אביב, הכרה בתופעה שיטתית שיש לפתח מולה מדיניות ברורה.
נתחיל מהתייחסות לנושא, הכרה בו, יצירת שיח ודיון. זה יכול להמשיך במיפוי רחובות ואזורים מועדים לפורענות, הגברת נוכחות באמצעות מתנדבים וסיירות, אמצעי תיעוד לתפיסת מטרידנים וענישה לא מתפשרת ליצירת הרתעה.
נדרש מראשי הערים שלנו, להכיר בבעיה ולפתח צוות המורכב מנשים לבחון פתרונות מידיים וארוכי טווח כמו תכנון אורבני מכוון ליצירת מרחב ציבורי בטוח לנשים, מיפוי עירוני, יצירת מוקד זמין לפניות וקמפיין עירוני לגיוס תושבים להיות עירניים ופעילים להטרדות סביבן.
אנחנו ממהרים להתגאות בנשים בתפקידי מפתח, להעלות פוסטים מעצימים לקראת יום האישה הבינלאומי, להילחם בשפה ממוגדרת ברשת. לצד כל המהלכים הטובים האלה, אולי כדאי שנדאג קודם לדבר הבסיסי ביותר, ללכת ברחוב בתחושת ביטחון.
