עומאן בנתיב השמרנות

מאת: אילת לוי

"התחלתי ללבוש את העבאיה כאשר הייתי בכיתה ח' בחטיבת הביניים ודבקתי בה במשך שנה או שנתיים.. לא חשתי מוטרדת מכך משום שהיה זה מנהג נפוץ…" במילים אלה נפתח מאמרה של העיתונאית העומאנית לילה חמד באתר רציף 22. במאמר היא מבקשת לבחון מתי ומדוע הפכה עטיית כיסוי הגוף השחור לנוהג מחייב בעומאן, או כפי שהיא מגדירה זאת: "לכלא שכל אישה עומאנית חייבת לשאת על כתפיה לכל מקום שאליו היא הולכת". 

העבאיה, שמלה או יריעת בד המכסה את כל גוף האישה, ושצבעה לרוב שחור, לא הייתה פריט לבוש מקובל בסביבה היומיומית שבה גדלה חמד. לדבריה, קצת לפני עשרים שנים, נשים בסולטנות עומאן עטו את העבאיה רק לעיתים רחוקות, למשל כאשר יצאו לנסיעה ארוכה במכונית. לרוב הן נהגו ללבוש בגדים ארוכים מסורתיים, המכונים מח'ור, ושמלות או חצאיות צנועות בתוספת חג'אב, כיסוי ראש. 

הנשים המבוגרות במשפחתה של חמד לא לבשו עבאיות בצעירותן, ועד היום הן מביעות חוסר שביעות רצון מן "הבגד השחור והקודר", שנתפס בעיניהן חונק ולא פרקטי. מעבר לכך, החוק בעומאן אינו מחייב את עטיית העבאיה, ובכל זאת, היא הפכה בימינו ללבוש הרשמי, ל"מדים" של הנשים העומאניות בכל הגילים, וכל צורה אחרת של לבוש הפכה מגונה.  

אשת העולם הגדול: להוציא את הניקאב מחוץ לחוק בלטביה

חמד מציינת כי בנות משפחתה נהגו בעבר ללבוש עבאיות צבעוניות ובמגוון צבעים, כגון ירוק, אפור ואף סגול. היא עצמה נזכרת כיצד כשהחלה לעטות את העבאיה התפעלה מן העבאיות שלבשו קרובות משפחתה, שהיו רקומות ומקושטות. כשגדלה החלה לתפור בעצמה עבאיות מן הסוג הזה, ולאחר מכן החלה לעטות עבאיות צבעוניות.  

בימינו, מסתבר, גם העבאיות הצבעוניות הפכו ללבוש שנוי במחלוקת בעומאן, וברשתות החברתיות נטען כי זהו לבוש מושך ופתייני. כבפקולטה למשפטים באוניברסיטה, ישנו מרצה שמגרש מהרצאותיו כל סטודנטית העוטה עבאיה צבעונית, "כאילו ברצונו לצבוע את האוניברסיטה, ואת העולם כולו, בשחור בלבד". על פי עדות של חברתה של חמד, אפילו ממתחם המעונות נאסרה יציאה של סטודנטית שלא לבשה את "המדים השחורים".

חמד מצהירה כי כיום היא סולדת מן העבאיות המקושטות, המעוטרות בחרוזים ובחוטים צבעוניים, בין היתר משום שהפכו למותג מסחרי יקר שנרכש במחירים מופרזים. מכאן ש"אמצעי הדיכוי הדקורטיבי" מנוצל לרווח חומרי, כלשונה. מה שמעורר במיוחד את זעמה הוא עידוד הנערות והילדות הצעירות לעטות את העבאיות הללו כאילו היו בגדי בובות. עם זאת, היא אינה מאשימה נשים המנסות לשפר את צורתה של העבאיה, ואף רואה בכך ניסיון להיאבק במוסכמות החברתיות שנותן לה תקווה כי "יום אחד ניפטר ממה שנכפה עלינו".

הפלה לא חוקית בלבנון

חמד בוחנת את החובה לעטות כיסוי גוף מלא כתופעה פסולה המאפיינת את כלל מדינות המפרץ. לדבריה, היריעה השחורה הפכה לסמל התרבות המפרצית ולסימן ההיכר הבולט ביותר של נשותיה, "כאילו הן חלק מכת דתית קיצונית בסרט אמריקאי". בתוך כך, היא מזכירה כי הניקאב, כיסוי הפנים המשאיר רק חריץ צר לעיניים, הנפוץ במדינות אחרות באזור, אינו לבוש חובה בארצה, בהתאם לזרם האסלאמי שנחשב מתון, זרם האיבאדיה (إباضية), שאליו משתייכים רוב תושבי עומאן.

בראשית שנות האלפיים, העבאיה נכנסה לסולטנות והפכה לצורת הלבוש המוכרת של נשותיה, וזאת על רקע גל התעוררות דתית ששטף את העולם הערבי כולו. השתרשותו של שיח דתי קיצוני, שמובל על ידי גברים, ועוסק רבות בדימויים של צניעות תוך התמקדות בלבושן של נשים, חיזק את התופעה. כמו כן, החברה הפכה יצירתית במיוחד בכל הקשור להענשת נשים שאינן עוטות עבאיה על ידי הטלת ספק במוסר ובאמונה שלהן או בתקיפתן, ולו במבט, רק משום שחרגו מן הנוהג. כפיית העבאיה בולטת במיוחד באוניברסיטאות ובמכללות בעומאן. באוניברסיטת 'הסולטן קאבוס' אסורה הכניסה לספרייה הראשית לנשים שאינן רעולות ולעיתים אינן עוטות עבאיה. 

מותה לא יהיה לשווא

חמד מעידה על עצמה כי עם הזמן החלה לפתח שנאה כלפי העבאיה, וכי המראה של נשים בעבאיות השחורות גורם לה לחוש ממורמרת ומדוכאת. לטענתה, היא אינה העומאנית היחידה ששותפה לתחושות הללו, ורוב הנשים שהיא מכירה עוטות את העבאיה אך ורק מתוך אילוץ וכפייה. עם זאת, היא מוסיפה כי אינה יכולה להסיר את העבאיה, שכן יהיה זה שווה ערך להסרת החג'אב, מעשה שלחלוטין אינו מקובל בסביבתה ובמשפחתה. היא מודה ביושר כי אינה מוכנה לשלם את המחיר הכרוך בכך, שאף עלול לכלול אלימות פיזית. 

בסוף מאמר מביעה חמד תקווה כי יבוא יום ויהיה לה האומץ לנטוש את העבאיה, ומייחלת לכך שהסביבה כולה תעבור מ"העידן השחור" לעידן שבו נשים ילבשו מה שהן רוצות, וצבעים עליזים ומגוונים יהיו נוכחים בו הרבה יותר. 

חשוב לשים לב כי מתוך התיאור הכואב של חמד של תהליכי הרדיקליזציה בעומאן ניתן ללמוד גם על תהליכים מנוגדים המעידים על שינוי חיובי במעמד נשותיה, בעיקר בתחום החינוך. מחקרים מצביעים כי שיעורי בערות אצל נשים בה ירדו מ־85% ב־1970 ל־5.2% ב־2020, וכי נשים הן יותר מ־50% מכלל הסטודנטים והסטודנטיות באוניברסיטאות. בהחלט ייתכן אפוא שההקצנה המתוארת לעיל היא במידה רבה תגובת נגד לתהליכים הללו.

אילת לוי כותבת בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת