מכירת התחתונים המשומשים מיוצגת בידי תמונה של תיבת דואר

מה קרה כשניסיתי למכור את התחתונים המשומשים שלי באינטרנט?

כשמצאה את עצמה ללא עבודה, החליטה איילת גל לנסות ולמכור את התחתונים המשומשים שלה באינטרנט. החיפוש אחר מקור הכנסה נוסף הוביל אותה לשאול למי יש בעלות על הגוף שלנו כנשים? ואיך זה קשור לפריוולגיות?
Reading Time: 5 minutes

מאת: איילת גל

לפני מספר חודשים, מצאתי את עצמי במשבר חיפוש עבודה מתמשך. בעודי צופה בחשבון הבנק שלי מתרוקן ובערמות הכביסה המלוכלכת נערמות, התחלתי לשקול בפעם הראשונה למכור את התחתונים המשומשים שלי באינטרנט. חברות שלי ואני השתעשענו ברעיון הזה כבר כשהיינו נערות, אבל כלום לא יצא מזה. איכשהו הפעם זה הרגיש לי זמן מתאים. המודל העסקי פשוט לכאורה – אני עושה פחות כביסה ומרוויחה יותר כסף. הרווח כולו שלי, מה יותר פמיניסטי מזה?

למי שלא מכירה את הקונספט, האינטרנט עונה על הצרכים של מי שיש להם פטיש לתחתוני נשים משומשים, שיכולים לרכוש אותם באתרים ייעודיים (כמו  Sofia Gray, Panty Dealאו Snifffr). נשים נרשמות כמוכרות, וגברים נרשמים כקונים, והאתרים עצמם נראים כמו שילוב של אתר היכרויות ואתר קניות: אפשר לדפדף בין תמונות של נשים, ולהיכנס ל"חנויות" שלהן. לאחר מכן ניתן לפנות אליהן בצ'אט, והעסקאות עצמן לא מתבצעות באתר אלא בין המוכרות והקונים.

אז ניגשתי לעבודה, כלומר לחיפוש קצר בגוגל ולהדרכות יוטיוב בנושא. מסתבר שיש לא מעט נוכלים בעסק הזה. הזהירו אותי להשתמש בחשבון מייל מזוייף, ורק בביטקוין. בחרתי את מה שנראה כאתר האמין ביותר ושילמתי דמי הרשמה סימליים (20 דולר), שאחת ממדריכות היוטיוב הבטיחה לי שיחזרו אליי מהר. מדריכות אחרות לימדו אותי שיש ביקוש לתחתוני משי, תחרה, לייקרה ובפרט למותגים יוקרתיים (חיסרון עבורי שרוב  התחתונים שלי הם מאה אחוז כותנה מהסופר-פארם). גיליתי שעל כל יום נוסף שבו לבשתי את התחתונים אוכל לקחת תוספת תשלום. קיבלתי גם טיפים על הדרך לצבור ביקורות טובות באתר: למשל לשלוח את התחתונים עם פתק שבו כתוב "היי, ממש נהניתי ללבוש אותם".

מי שיצרו את המדריכים הן לרוב נשים בגילאי ה-20 שהתנסו בתהליך לאחר שראו את הפרק שנעשה עליו ב"כתום זה השחור החדש", או שסתם הסתקרנו מהנושא. רובן נשים פריווילגיות שלא משקפות את אוכלוסיית המוכרות והקונים באתרים. המוכרות והמרוויחות הרציניות הן נשים שזה באמת המקצוע שלהן. הן יודעות להתנהל מול הלקוחות ומוכנות לחשוף את הפנים שלהן, לפרסם תמונות וסרטונים, לעשות שיחות וידאו ולהיות פתוחות לבקשות הלקוחות. רובן מציעות שיחות סקס, צ'אטים, וידאו, תמונות, בנוסף למכירה של פריטים שונים.

"כל יום מחפצנים אותי אם ארצה או לא – מה כל כך נורא בלבקש על כך תגמול?"

הבנתי שלהציע רק את התחתונים המשומשים שלי יהיה מגוחך וחסר טעם. אם אני רוצה לבלוט אני צריכה לכל הפחות להשתמש בתמונה שלי ולנהל שיחות. שמתי סלפי די חושפני בו הראש שלי חתוך (לא חומר פורנוגרפי, אבל גם לא תמונה שהייתי משתפת בוואטסאפ של המשפחה). המצאתי שם גינרי וכתבתי תיאור קצר וחמוד בהשראת פרופילים פופולאריים שראיתי: שרה, בת 19, תלמידת קולג', לומדת תקשורת, אוהבת חיות. לא עברו כמה דקות עד שהחלו להגיע ההודעות מקונים שמבקשים לעבור לקיק (אפליקציית צ'אט שהורדתי).

אחת היוטיובריות הבהירה שצריך להתחיל מליצור שיחה קולחת ולהראות בגברים עניין שהוא מעבר לתשומת לב ללקוח. בהתחלה השיחות היו מאוד תקועות. רוב הגברים התחילו את השיחה עם שאלות גנריות של דייט ראשון כושל – "איפה גדלת", "מה את עושה בחיים", "יש לך תחביבים" ועוד. כתבתי להם את מה שחשבתי שהם רוצים לשמוע, כדי שהשיחה המשונה הזאת תיגמר ואוכל לסמן וי על הדבר הזה.

לאחר כמה התכתבויות לא מוצלחות, הבנתי את הוייב. אפילו נהניתי מזה. השתעשעתי מהאלטר-אגו שבניתי לי ומהשיחות עם הגברים באתר, מהאסקפיזם המשונה הזה. הקיק הפך למשחק הכי כיף בטלפון שלי. אבל כשהתחלתי לדבר איתם זה גם נהיה פתאום אמיתי. קלטתי מה אני עושה. התחלתי לתהות אם אני מוכרת את עצמי? זה מגעיל אותי? זה אמור להגעיל אותי?

גיליתי שזה לא מספיק מפריע לי. בכיתה ז', ניגש אליי ילד מביה"ס ולחש לי באוזן "אוננתי עלייך". אחרי ניתוח מעמיק עם החברות שלי, המסקנה הייתה שהוא מחבב אותי ושבנים הם דוחים. ככה זה. האקסיומה הזו חזרה על עצמה גם בחטיבה, בתיכון, בקומדיות רומנטיות, ובעצם לעולם לא התערערה. אני חיה בעולם בו הקיום שלי הוא חומר פורנוגרפי, ואין לי הרבה מה לעשות בנידון. כל יום מחפצנים אותי אם ארצה או לא ארצה, לוקחים ממני את השייכות שלי על הגוף שלי במבטים, במשפטים ובנגיעות. מה אכפת לי מעוד גבר אחד? מה כל כך נורא בלבקש על זה תגמול? אם אשים עליו תג מחיר מוצהר ולא חבוי, אולי דווקא אקח בעלות על הגוף שלי?

"מצאתי את עצמי באפרוריות המוסרית"

התחלתי לקבל הצעות לסכומים מקדימים על תמונה של מגירת התחתונים שלי או תמונה שלי בתחתונים, תמונות שכבר לא נראו לי כזה ביג דיל. כבר ראיתי את עצמי עושה את זה בשנה הקרובה ומרוויחה מזה כסף בלי בעיה.

אבל עם הזמן, ככל שהציעו לי יותר כסף, חשדתי יותר. תהיתי כמה אחרות כבר סירבו לאותו הגבר. ככל שהציעו לי דברים שדורשים ממני פחות, או שנראים פחות מיניים, הרגשתי פחות בנוח – גבר שמציע לי 50 דולר על סרטון שלי מנפחת בלון עד שהוא יתפוצץ, שאשלח פדים או טמפונים, גזירות ציפורניים ועוד. זה הרגיש לי מלוכל  ושגוי לעשות את זה,  לגבות על זה כסף.

שאלתי את עצמי "מה שונה פה?". אלו רק פדים, ציפורניים, טמפונים, הכל גם ככה הולך לפח. מה אכפת לך? למה שלא תעשי מזה כסף? אבל משהו עצר אותי. מסתבר שהיה לי אכפת. התחלתי להאשים את עצמי ש"נפלתי בפיתוי" של תאוות הבצע שלי. הייתי מבולבלת. לא הצלחתי להבין מה אמיתי בדעות ובגבולות שלי: האם הסיבה שאני מרגישה אשמה היא כי לבקש כסף עבור הגוף שלי זה באמת "רע" או כי אני חושבת שזה אמור להרגיש רע?

במעבר הזה בין הזמנות של תחתונים לבקשות נוספות, מצאתי את עצמי באפרוריות המוסרית בכלל, והפמיניסטית בפרט, שקיימת סביב סוגים כאלה של אתרים, שתמיד חוזרת לשאלה – האם מותר לנו לסחור במיניות שלנו? האפרוריות צפה בשיח על פורנוגרפיה ב"אונלי פאנס", אבל גם על כוכבות אינסטגרם או זנות בטינדר.

בתיאוריה אין לי ספק שהגוף של כל אישה הוא ברשותה, וזכותה לעשות בו מה שתרצה. אז למה קשה לי להחזיק את הרעיון הזה כשמדובר בגוף שלי? התמונות שאני שולחת הן עדיין שלי, נוזלי הגוף שלי הם עדיין שלי, והמיניות שלי היא עדיין שלי, לא משנה כמה ישלמו עליהן.

אמרתי לעצמי לשחרר את האשמה. התחלתי את כל התהליך בשביל כסף קל ומהיר, אין סיבה לבזבז זמן ואנרגיות על דילמות מוסריות. רציתי כבר לראות רווח, קטן ככל שיהיה. רציתי למכור את התחתונים המשומשים שלי לכל המרבה במחיר, ואם על הדרך אוכל לקבל כסף על תמונה שלי, שיחות סקס, או פדים משומשים, אז למה לא. אבל תחושת האשמה לא עזבה אותי. הרגשתי רע עם מה שאני עושה.

"הרגשתי לא שייכת, שאני שם עם ציניות פריווילגית"

ניסיתי לתת מילים לתחושת האשמה. בראש שלי זה נשמע ככה: הרי יש לי דרכים אחרות להרוויח כסף. יש לי את הפריווילגיה לוותר על סכומים כאלה. אני לא על קו העוני, אני אישה אשכנזייה מהמרכז, ממעמד סוציואקונומי גבוה, אני סטודנטית למגדר, יש יותר פריווילגית ממני? יש יותר פריווילגי ומתנשא מלשבת, להרהר ולערער על כל צעד כזה?

הרגשתי לא שייכת, שאני לא באמת מבינה את מקומי בין המוכרות או מול הקונים, שאני שם עם ציניות פריווילגית. הקול הפנימי שלי צעק עליי שניתנו לי כל הפריווילגיות והאפשרויות שאפשר רק לחלום עליהן, ואני בוחרת למכור את התחתונים המשומשים שלי. אני משתינה על הפריוולגיות שלי בקשת, ואני עוד בוחרת לקחת חלק פעיל בשוק למיניות של נשים. מאיפה נשארת לי החוצפה לבכות על הדיכוי? אולי אני פריווילגית מידי בשביל למכור את הערכים שלי. אולי לא מספיק אנסו אותי או הכו אותי כדי שיהיה לי מותר לקבל רווח מהפטריארכיה.

אבל האם הזהות החברתית מעמדית פמיניסטית שלי היא הסיבה האמיתית לכך שלא הרגשתי בנוח בפלטפורמה? או אולי זה גם נוח להרגיש ככה. שלא מספיק דיכאו אותי. אולי זה נותן לי תירוץ ל"למה אסור לי לעשות את זה", מעניק לי איזשהו מצפן מוסרי. כי אם אני מוכנה "רק" לדבר ו"רק" לשלוח תמונות עבור כסף, מה אני עוד מוכנה לעשות? איפה הגבולות שלי ומי אמור למתוח אותם? אם אישאר שם – האם אדע לזהות מתי די? מתי משהו כבר לא מתאים לי?

בסופו של דבר לא הצלחתי למכור את התחתונים המשומשים שלי. קיבלתי כמה דולרים על שתי תמונות של תחתונים שכיסו לי את דמי ההרשמה, ואז מצאתי עבודה ועזבתי את העניין. אבל מכל החוויה המשונה הזאת, מצאתי את עצמי את עצמי חסרת דעה, לא בטוחה מה נכון או לא נכון, לא מצליחה למקם את הסיטואציה על ציר הערכים שלי. זה מגעיל אותי? זה אמור להגעיל אותי? מכרתי עצמי? את הערכים שלי? הייתי אמורה לשתף את הפסיכולוגית שלי? אין לי עדיין תשובה על אף אחת מהשאלות האלה, אבל היה לי חשוב לשתף את התהיות ואת הסתירות שהולכות איתי עד עכשיו.

לכתבות נוספות בנושא נשים וגוף לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: Paula Hayes

רוצה לקרוא עוד כתבות כאלה? תמיכה קבועה בסכום לבחירתך תאפשר לנו להמשיך לעשות תקשורת פמיניסטית ולהעלות למודעות הציבורית את הנושאים שחשובים לך

לשיתוף הכתבה

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email
שיתוף ב twitter

אולי יעניין אותך: