זה הזמן לנעול את הדלת לסדרות בלי נשים: "שעת נעילה" בכאן

מאת: מאיה רומן ומריאלה יאבו 

מבקרות הטלוויזיה הקבועות שלכן, מאיה ומריאלה, צפו בפרק הראשון של "שעת נעילה" המשודרת ב"כאן" והחליטו שיש להן מה להגיד על זה! כי גם על סדרות מלחמה, שלרוב מזוהות עם גברים, כמו על כל סדרה וכל מרכיב בתרבות שלנו, יש מה להגיד מנקודת מבט פמיניסטית. אלה הדברים שאנחנו חשבנו עליהן, מוזמנות להוסיף עוד התייחסויות פמיניסטיות שחשבתן עליהן בתגובות!

מאיה:

"שעת נעילה" נראית כמו אחלה סדרה, הפקה מושקעת בטירוף, שחקנים טובים וכתיבה טובה, אבל…. כולכן יודעות מה אני הולכת להגיד והיות שכולכן יודעות את זה אני באמת לא מבינה איך גם ב2020, גם כשמדובר בכאן תאגיד השידור שכולנו יודעים לדקלם שהם דווקא נורא בסדר במובן הזה, עדיין סדרת דגל של הערוץ לא כוללת כמעט אף אישה.

זה לא מדויק כמובן. יש בסדרה כמה נשים, יש בנות זוג של, יש אימהות של, יש נשים בתפקידיהן המסורתיים, אולי כדי שנרגיש ממש את הנוסטלגיה לשנות השבעים עד הסוף.

"אבל מאיה", תגידו לי, "מה את רוצה? לא היו נשים לוחמות במלחמת יום כיפור, זה לא אשמתם". ובכן, מגיב דמיוני, אני אגיד, קודם כל, שהיו נשים בתקופה של מלחמת יום כיפור. הן אולי לא היו לוחמות אבל הן היו חלק משמעותי מהתקופה. כמו שהסדרה מיטיבה להציג את המאבק המזרחי של הפנתרים השחורים שבעבר היו מי שהיו טוענים שאינו חלק מהנרטיב של המלחמה, כך היא יכלה להציג גם נשים ומאבקיהן.

למשל, הדמות של ליאור אשכנזי מוצגת לנו בתחילת הפרק במיטה עם שתי נשים צעירות חסרות שם. למה? כי זה שלא נותנים לנשים תפקידים משמעותיים לא אומר שאי אפשר לנצל את הגוף שלהן כדי להפוך דמות של גבר ליותר 'מעניינת'. אז הדמות שלו היא של חבר בארגון מצפן שיוצא להביא את בנו מהצבא. בקלות אפשר היה להפוך את הדמות הזו לדמות של אמא שנוסעת לחפש את הבן שלה, שנתקלת בשוביניזם ובפטריארכיה שפשתה באותה תקופה.

אפשר היה להציג התארגנויות של נשים בעורף, מחאה של נשים, את התמודדותן של חיילות שנשלחו הביתה אבל לא רק כהתמודדות של בנות זוג, כפי שדמותה של ג׳וי ריגר מוצגת בסדרה, אלא כהתמודדות של בנות אדם שסיפוריהן חשובים בפני עצמם. באופן נדיר בהיסטוריה הישראלית, אפשר היה גם להציג אישה ראשת ממשלה. לא שיש לי איזו סימפטיה עצומה לגולדה אבל זה מדהים שסדרה שמתרחשת בתקופה היחידה בהיסטוריה שבה הייתה לנו ראשת ממשלה, מצליחה לייצג נשים רק כבנות זוג ומשפחה של גברים שהם במרכז הסיפור.

מריאלה:

את מאוד צודקת. הסצנה של ליאור אשכנזי מתעורר ליד שתי נשים חסרות שם הרגישה מיושנת לא בקטע נוסטלגי של שנות השבעים אלא בקטע של טלוויזיה מפעם. הזכיר לי את העונות הראשונות של משחקי הכס והשימוש בנשים ערומות ברקע כדי להעביר פואנטה או אווירה סביב דמויות גבריות. הם זכו להמון ביקורת בזמנו ואכן גם שינו את זה. כלומר, כבר היינו שם.

סצנה נוספת שמאוד צרמה לי הייתה זו של חיילות ששרות לעצמן בזמן שהן בהסעה. הנה, היו חיילות בצבא בזמן המלחמה. הן לא היו לוחמות אבל וואלה, הצבא הוא לא רק לוחמים. בעצם, הצבא הוא ברובו לא לוחמים. אז מראים לנו סוף סוף חיילות, בזמן מלחמה, ומה הן עושות? שרות בהסעה! לא מפחדות מזה שיש מלחמה, לא לחוצות, לא אמיצות. אפילו לא מנהלות שיחה. להן אין מקום לפתח דמות, להן אין דאגות או חלומות כמו שיש לקיבוצניק או לפנתר השחור.

אבל מעבר לזה יש לי גם ביקורות נוספות. ראשית כל, יש ב"שעת נעילה" את התופעה הכה מוכרת שלעתים מכונה "מקרה הדרדסית", כלומר של "דמות נשית אחת", (The Chick). כך שבעצם יש לנו מגוון רחב ביותר של דמויות גבריות: הקיבוצניק הרציני, הקיבוצניק השטותניק, הפנתר השחור העצבני, הפנתר השחור המצחיק, הלוחם גבר גבר, החנון, הקומוניסט, ואז יש לנו את "הבת". ובמקרה שלנו הבת היא גם "בת זוג של" ולא הרבה מעבר, תפקידה במלחמה לא מוצג כמעט, וזה לא שהוא לא קיים.

מה שמוביל אותי לביקורת שנייה. אז יש לנו מגוון רחב ביותר של דמויות גבריות, מה אפשר ללמוד מהן? מה שאני למדתי מהפרק הראשון הוא שגבר שמפחד הוא דמות נלעגת, היסטרית, מגוחכת. הדיכוטומיה הכל כך קיצונית שהם עשו בין "לוחמים" לבין "החנונים ממודיעין" היא מוגזמת, ובעייני אפשר ללמוד ממנה על גבריות בחברה פטראירכלית אז ובכלל. גבריות שבה גבר לחוץ ומפוחד הוא ילד שמשתין במכנסיים בזמן מלחמה, תרתי משמע.

ובעייני זה היה החלק הכי עצוב של הפרק, הזלזול והביטול לכל מי שהוא לא "גבר גבר". אמנם אנחנו רק בפרק הראשון ואין לדעת לאן ייקחו את זה בהמשך, אבל אני מאוד מקווה שתהיה ביקורת על זה גם ברמה החברתית. שהרי לפחד זה נורמלי ואנחנו כנשים יודעות כמה "פחד" הרבה פעמים מציל אותנו ממצבים מסוכנים מאוד. ואם אותם "גברים-גברים" היו מפחדים קצת יותר, רק קצת, אולי המלחמה הזאת לא היתה כ"כ קשה כמו שהיא היתה.

"שעת נעילה" לא חייבת דמות נשית, אבל משטיחה את האחת שיצרה

מאיה:

מאוד מדויק מריאלה. גם לי הפריעה הסצנה של השירה של החיילות, זה היה כל כך צורם. כאילו באמת?! ככה נשים התנהגו באותה תקופה? כולן שרות להן יחדיו באמצע המלחמה? מתי את התנהגת ככה כאדם בעולם? פצחת פתאום בשיר.

עכשיו, אני כבר שומעת את הביקורות שיגידו "מאיה ומריאלה, מה אתן רוצות, ככה הייתה התקופה וזה מה שהיה, היה מדובר בעידן פטריארכלי". אבל זה חשוב מאוד בעיניי להדגיש שזה שתקופה מסויימת הייתה שוביניסטית, לא אומר שחייבים להציג אותה בצורה הזו. הדוגמא האידיאלית בעיניי היא ״מד מן״, שמצליחה להציג עולם שבו אין כמעט נשים ולא היו נשים בתפקידים משמעותיים בחברה, ועדיין ליצור דמויות של נשים מדהימות עם עומק ומשמעות.

כבר שמעתי את מי שאומרים לי שהצגת חווייתם של לוחמים בשדה הקרב היא מהותית ואין מה לעשות, זה מקום ללא נשים. אני כמובן לא אומרת שבואו ותמציאו לי דמות של טנקיסטית ב1973. אבל אני חושבת שיש פה שתי נקודות שחשוב להבהיר.

הראשונה היא האובססיה שלנו כחברה עם סיפורי לוחמים ובכלל סיפורים של אלימות – שוטרים, גנבים, מאפיה, ברוני סמים, חיילים. אלה מי שאנחנו רואות בטלוויזיה שלנו רוב הזמן וזה שיקוף של המציאות אבל גם מייצר מציאות. זה מלמד גם גברים וגם נשים, את המסר שמריאלה הדגישה מקודם: שלא רק שגברים צריכים להיות גבר-גבר, אלא שזה מה שמעניין בתרבות שלנו. אלה הסיפורים החשובים.

עכשיו, אני לא אומרת שזה לא חשוב. ודאי שזה חשוב לדבר על חוויות של לוחמים. בעיקר על הפן הלא זוהר של מלחמה. חשוב שנזכור כמה מלחמה היא דבר נורא. אבל האם זה מסר שיכול לעבור רק דרך החוויות של חיילים בשטח? האם זה לא מסר שיכול לעבור גם דרך הסתכלות על חייה של נערה שגרה בצפון באותם ימים? שמרגישה מנותקת מהעולם סביבה, שחייה מתמלאים חרדה שהיא לא יכולה לעשות שום דבר לגביה.

הרעיון הזה של ״להחזיר נשים להיסטוריה״ קיים מאוד בכתיבה אקדמית שבה, אחרי עשרות ומאות שנים של כתיבה שהתמקדה בגברים, נפלה ההבנה שחלק מהבעיה היא לא שנשים הודרו ולכן אין סיפורים שלהן לספר, אלא גם שאנחנו לא מחפשים את הסיפורים האלה ומתעלמים מהם מראש ואומרים שהם פחות חשובים. היו נשים בארץ בזמן מלחמת יום כיפור. גם הן חוו אותה. היה לי הרבה יותר מעניין לראות סדרה שתשלב גם את הסיפורים שלהן ותצליח לתת סיפור רחב יותר של המלחמה וההשפעה שלה על החברה הישראלית.

וזה מאוד עצוב שב2020 עולה סדרה שהיא לא רק על 1973 אלא הייתה יכולה להיכתב ב1973, לפחות מבחינת המודעות הפמיניסטית שלה. עדיין יש לי בלב תקווה שאולי הפרקים הבאים ב"שעת נעילה" יוכיחו אותנו על טעותנו וימצאו יותר מקום לשלב נשים בנרטיב. אבל אני לא אופטימית.

אם נהניתן מהסקירה של "שעת נעילה" אולי תרצו לקרוא סקירות מסך נוספות כאן

תמונה בראש הכתבה: תמונת קידום ל"שעת נעילה", כאן