לעבוד בשביל לחיות או לחיות בשביל לעבוד? על נשים בשוק העבודה

מאת: תאיר תג'ר-שפריר (*)

בשבועות האחרונים התחלתי שוב לחפש עבודה. חזרתי למצב העגום הזה של חוסר ודאות, של חששות שקשורים לפרנסה והשתלבות מחודשת בשוק העבודה, וכמובן של תקווה שאמצא עבודה שאוכל להתפרנס ממנה ושארגיש בה סיפוק ועניין. הריאיון הראשון שהלכתי אליו לא היה כל כך מוצלח. נראה שלא משנה כמה ניסיון כבר יש לי וכמה ידע צברתי, עדיין הסיטואציה הזו של ראיון עבודה מצליחה לגרום לי להרגיש קטנה וחסרת חשיבות.

אני כבר לא צעירה במיוחד (36), עברתי לא מעט ראיונות עבודה מאז שהפכתי לחברה בשוק העבודה וכמעט בכל ראיון שעברתי הגיע השלב הזה שבו המראיינ.ת מדבר.ת על הלחץ והעומס שכרוך בעבודה ועל הציפייה שאני אעמוד בעומסים כחלק מהגדרת התפקיד, כמשהו מובן מאליו.

הדרישה הזו חזרה על עצמה בכל תפקיד, בכל משרה ובכל ארגון. זה היה הנרטיב בכולם. וזה אפילו לא בהייטק, אני מדברת על עמותות למיניהן ועל תפקידי טיפול, ריכוז ותפקידים ניהוליים בדרגות ביניים למיניהם.

אם את לא חיה בשביל לעבוד – את "לא טובה מספיק"

אני זוכרת איך הבטן שלי התכווצה בראיונות הראשונים, ולא הצלחתי להסתיר את האימה, איך אצליח לעמוד בעומס ולחץ יומיומי שאינו נגמר אף פעם? "אני כנראה לא מספיק טובה", אמרתי לעצמי והתייאשתי. נכשלתי בהרבה ראיונות פשוט כי לא הצלחתי להסתיר את התחושה שאני כנראה באמת לא מספיק טובה, לא מספיק חזקה, לא מספיק עמידה כדי להתמודד עם הקשיים שיש בתפקיד.

עם השנים למדתי להסוות את האימה היטב, להגיד משפטים כמו "העומס מאתגר אותי" והתחלתי לקבל תפקידים בשוק העבודה. ברוב המקרים, אכן היה עומס גדול שנבע לפעמים מתקציבים דלים וניהול כושל אך בעיקר מתרבות עבודה מעוותת שבה הציפייה היא שנחיה בשביל לעבוד, "מצאת החמה עד צאת הנשמה" כמו שאומרות.

התוצאה הייתה שלא צלחתי יותר משנה-שנתיים באותו תפקיד. הסטרס נתן את אותותיו בחיים שלי. עייפות גדולה הפכה לחלק בלתי נפרד מהיומיום שלי, חוויתי קושי לנהל את חיי הפרטיים, לא הצלחתי להניח לטלפון ולמייל,  וכמובן שאחרי כל אלה, לא נותר לי זמן לפנאי או תחביבים, שהפכו לבלתי אפשריים. במילים אחרות, ברוב חיי הבוגרים בעולם העבודה, העבודה תפסה כשמונים עד תשעים אחוז מהחיים שלי.

מרב מיכאלי נתבעת על העסקה פוגענית – שאלה אנושית או סוגיה פמיניסטית?

אחרי הריאיון האחרון, שגרם לי להרגיש קטנה וחסרת חשיבות כמו שלא הרגשתי הרבה זמן, חשבתי עליו במשך שעות. כמו ג'ורג' מסיינפלד, העליתי בעיני רוחי אינספור תרחישים שבהם אני עונה למראיינות בכל מיני דרכים מתוחכמות, ציניות, אמיצות ומופרכות למדי.

כל כך הצטערתי שלא היה לי העוז והאומץ להגיד את האמת כפשוטה: כשאת אומרת ש"הדד ליין הוא תמיד אתמול" ושאני יכולה לעבוד "בוויקאנד", את למעשה מציבה שני תנאים לעבודה. האחד, שהיא תהיה מלווה תמידית בסטרס, ולא בגלל היכולות או הקצב שלי כעובדת, אלא פשוט כי זה מה שהיא, ללא הצדקה מיוחדת ולמרות שהיא משרדית ואף חיי אדם אינם תלויים בה. והשני הוא שאין לך שום כבוד לחיי הפרטיים, והציפייה שלך היא שלא יהיו לי כאלה או שהם יתפסו מקום משני אם אני רוצה את העבודה הזו.

בתוך עטיפה פמיניסטית מוסווה ניצול

בדיעבד, אני חושבת שמה שתרם לכך ששתקתי בריאיון הזה וגם באחרים זו העובדה שהרבה פעמים מי שמראיינות אותי הן נשים בעלות שיעור קומה, שמדברות על פמיניזם ומנטורינג נשי, ששוברות תקרות זכוכית, נשים שאני באמת מעריכה.

כמה זה מבלבל כשהעטיפה היא פמיניסטית אבל בתוך העסקה יש ערכי עבודה נצלניים במסווה, שמאפשרים, מקיימים ומשעתקים חוסר צדק. בין אם אלה משרות "נשיות" בשכר מביש, או אם אלה משרות מתגמלות עם מחיר של שחיקה נפשית בלתי אפשרית וחוסר יכולת לאזן את העבודה עם החיים.

זה מבלבל במיוחד כי אנחנו הרי יודעות שתרבות עבודה מוסרית ושוויון מגדרי הולכות יד ביד ולכן זה כל כך מתעתע, וגם עצוב. כי תמונת המציאות המורכבת היא כזו שתרבות העבודה בארץ אינה מאפשרת ליישב בין שני הערכים, ומעמידה את כולנו במצב בלתי נסבל.

אנחנו יכולות לשבור תקרות זכוכית ולהרוויח הרבה כסף ואז למצוא את עצמנו מראיינות נשים אחרות ומדברות על ה"עומס והלחץ" שבתפקיד והציפייה לזמינות 24/7 , או להיות אלה שמאוד רוצות לעמוד על העקרונות שלנו ולדרוש שכר הולם אבל חוששות שזה יעלה במשרה ובסוף שותקות בראיונות.

משנות את כללי המשחק?

האמת היא שאין הצדקה לתנאי עבודה שמשקפים אתוס תרבותי שבו עובד.ת אידיאלי הוא כזה שמקריב.ה את חייו עבור עבודה. בוודאי ובוודאי שאין הצדקה לכך כשכל המחקרים בתחום מדברים על זה שקיצור שעות העבודה יביא לעלייה בפריון ובתפוקה עד לרמה של כיסוי רוב ואולי כל העלויות של המהלך כולו. עשרות מחקרים, מאמרים, הרצאות וספרים מדברים על הנושא הזה, ביניהם הדו"ח המצוין הזה של יערה מן מ-2019. הדו"ח מפרט בצורה בהירה וברורה את הצעדים הנחוצים ליצירת תרבות עבודה מוסרית יותר, והבונוס, שווין מגדרי, צמיחה כלכלית, חיים טובים יותר לכולנו.

אני מאמינה שהתרבות המעוותת הזו תשתנה רק כשכולנו נכיר בכך שהיא יכולה וצריכה להשתנות ונהיה מוכנות לעשות משהו למען השינוי המיוחל הזה. כמובן שלא לכולנו יש הכוח, המעמד או האומץ להפסיק לשתוק, אבל לחלקנו יש, ועלינו לנצל את העמדה שלנו כדי לחולל שינוי, בין אם זה לעורר את התלמידים.ות שלנו להסתכל על מציאות החיים שלהן.ם בצורה ביקורתית, או להגיד בריאיון עבודה שחשוב לנו לשמור על איזון בין העבודה והבית ולכן אנחנו לא נעבוד בסופי שבוע. אולי חלקנו נרגיש יותר בנוח לכתוב איזה פוסט ברשת ולשתף מחוויות שלנו בראיונות עבודה הזויים (מוזמנים ומוזמנות בתגובות), ואולי יש בנו מספיק כוח אפילו לארגן מחאה ולצאת לרחובות.

כשהמחאה הזאת תפרוץ, ואין לי ספק שהיא תפרוץ, אני אהיה שם ברחובות ואצעק שאני רוצה לעבוד בשביל לחיות. מקווה שתצטרפו.

(*) תאיר תג'ר-שפריר היא דוקטורנטית למגדר באוניברסיטת בר אילן

לקריאה נוספת על נשים בשוק העבודה לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה: mohamed_hassan מאתר pixabay