מאת: תמר בן דוד
בשבת האחרונה צייץ גלעד ארדן, השר לביטחון פנים, ציוץ בטוויטר בו שיתף את הטור של קלמן ליבסקינד במעריב. בטור, כותב ליבסקינד על "התעמולה השקרית של הארגונים הפמיניסטיים על תופעת רצח הנשים". הציוץ לווה במשפט קצר: "טור חובה חובה של קלמן. רצח נשים הוא דבר איום ונורא אבל צריך ללמוד באמת את המצב בישראל ולא לעוות את הנתונים. שבוע טוב." כך, במשפט אחד של המלצה תמימה-לכאורה, מבקש ארדן להחזיר את השיח הציבורי על רצח נשים בערך חמש שנים אחורה.
טור חובה חובה של קלמן. רצח נשים הוא דבר איום ונורא אבל צריך ללמוד באמת את המצב בישראל ולא לעוות את הנתונים. שבוע טוב. https://t.co/vOj4ee26Pq
— Ambassador Gilad Erdan גלעד ארדן (@giladerdan1) November 9, 2019
כפי שהצביעו אחרות, הבחירה האפולוגטית במשפט "רצח נשים הוא דבר איום ונורא אבל", מעוררת חשד כשלעצמה – חשד שמא ארדן, כשר לביטחון פנים, אינו מוטרד כראוי מחומרת המקרים. אך אם ברצוננו להבין כראוי את כוונתו של האחראי המרכזי מטעם המדינה לטיפול בתופעה של אלימות כלפי נשים, כדאי שנעמיק בציוץ הזה ונפרק אותו לחלקיו. נתחיל בקריאת הפשט של הפסוק. מהו המסר המרכזי של ארדן?
צריך ללמוד באמת את המצב של רצח נשים בישראל.
ובכן, האמירה לפיה "צריך ללמוד משהו באמת", נועדה לזרוע קודם כל ספקנות. לא סתם הטרמינולוגיה המיתממת מזכירה כל-כך תיאוריות קונספירציה שונות. השימוש במילה "צריך" מסיר אחריות מהדובר ומותיר את הנמען עם סימן שאלה פתוח, שמערער על מה שעד כה חשבנו שהוא אמת.
ספקנות היא כמובן דבר בריא וחשוב (זו נקודת הפתיחה של כל פמיניסטית טובה), אך כפי שהשנים האחרונות מלמדות אותנו, ללא לקיחת אחריות מעשית להעמקה בנושא, המדרון הופך חלקלק: חיסונים הם הצלת חיים? כדור הארץ הוא עגול? מי רצח את רבין?
מעתה תוכלו להוסיף לרשימה הזו את השאלה האם רצח נשים הוא תופעה חמורה שיש לטפל בה. והתשובה? "לא יודע. צריך ללמוד את זה באמת".
אם כן, שיתוף הטור "חובה חובה" של ליבסקינד על ידי ארדן הוא למעשה הסרת אחריות של השר לביטחון פנים מביטחונן של נשים.
ארדן יקירנו, אתה מכהן בתפקידך כבר מעל לארבע שנים. מי עוד ילמד את הנושא אם לא אתה? גם אם עמדתך אחרת, בוא – תן לנו אמירה משמעותית ונחרצת. לא אפולוגטית כל-כך. אל תזרוק את האחריות ללמידת הנושא עלינו. ספר לנו: מהן מסקנות המשרד שלך בנושא בעקבות המחאה של השנה שעברה והצפתה מחדש בחודש האחרון בעקבות שלושה מקרי רצח של נשים בידי בני זוגן? אילו צעדים אתה מתכוון לנקוט ואילו צעדים אינך מתכוון, לנוכח הראיות ולנוכח מסקנותיך?
כדי שלא נעשה חס ושלום עוול לשר, ראוי להשתהות רגע ולשאול את עצמנו – אולי מדובר רק בציוץ טוויטר קטן כשלמעשה עמדתו של השר לביטחון פנים לגבי הנושא כבר ברורה? כאן עלינו להתייחס לאחד מהפרויקטים המשמעותיים ביותר של ארדן לאורך כהונתו: פיזור הנשק באוכלוסייה, שהגיע לשיאו עם הרפורמה שהכריז עליה לפני כשנה, להרחבה משמעותית של ההיתרים לנשיאת נשק בידי אזרחים. בעוד חברות הנשק חוגגות בעקבות הרפורמה, הרצח האחרון של אסתר אהרונוביץ' סיפק לנו דוגמה נוספת למחיר שנשים משלמות בחייהן על המהלך. בפשטות: הסכנה לחיינו גוברת כשיש גישה לנשק חם.
מחובתנו לוודא גם שלא פספסנו את הדברים בטור של ליבסקינד עצמו, שמעבר לבעיות עליהן כבר הצביעה שירה הדס-נקר, מביא איתו מבחר טיעוני מפתח בנוגע לדרך הניתוח של התופעה. בפשטות, לאחר אותן טעויות (או "עיוותי נתונים" בלשונו של ארדן) שעושה הכותב ביחס לרצח נשים יהודיות, הוא פונה לסוגיית הנשים הערביות – ומפריד אותה מאותו כזב של "רצח נשים". במקום זאת, הוא טוען, מדובר בחלק מהאלימות הכללית במגזר הערבי, אותה הוא מכנה מחדש "רצח על רקע תרבותי". דבר שלשיטתו, פשוט אינו קיים בחברה היהודית.
שוב זה יום שישי ואני נאלצת לחלוק על קלמן ליבסקינד: השבוע כותב קלמן בטורו במעריב על רצח נשים, טוען לא מדובר בתופעה אלא במקרים ספורדיים, ושארגוני הנשים מנפחים כדי לזכות בתקציבים? מכאן נכנסים לנתונים ומספרים, ואם זו תהיה מלחמה של נתונים הבה נפרט אותם: קלמן טוען שארגוני הנשים טוענים> pic.twitter.com/r3KfMWkR14
— Shira Hadas Nakar שירה הדס נקר (@Shira_HN) November 8, 2019
זה המקום לחזור לשר שלנו ולדבריו מלפני כחודש בנוגע לאלימות בחברה הערבית, שיצלצלו לכן מאד מוכר. למול מחאת ההנהגה הפלסטינית בישראל בחודשים האחרונים נגד האלימות הגואה, טוען ארדן שלמעשה, "זה בתרבות שלהם לפתור סכסוכים ברצח". גם כאן, לארדן יש אינטרס ברור להוריד מעצמו אחריות והפעם, מהצד השני של המטבע: פיזור מסיבי של נשק בלתי-חוקי באוכלוסייה האזרחית.
הפעם מדובר בתופעה שארדן מצליח להעלים ממנה עין כבר שנים, עד לאחר אותם דברים אומללים שהגבירו במעט את האש לכיוונו. אז החליט ארדן לעשות את הדבר היחיד שנראה שהוא מכיר: הפעלת כח נוסף דרך הצבת תחנות משטרה בישובים הערביים, באופן חד-צדדי. אקט שיצר מחלוקת פנימית בקרב ההנהגה הפלסטינית שנאלצה לבחור בקצה החוט היחיד שנותר לה לפעולה.
בשלב הזה כבר נחשפים המטענים הרבים שמסתתרים מאחורי אותו משפט מיתמם. אין כאן רק הסרת אחריות והפקרות כלפי התופעה של רצח נשים, אלא ניסיון מכוון להסיט את השיח הציבורי הרחק מכיוונו של ארדן – השר לביטחון פנים ולמעשה, אחד האשמים המידיים להחרפת התופעה.
או, אם להשתמש במילותיו של ליבסקינד, "צריך להבין שלכל אחד מהשותפים לתעמולת הכזב הזו יש את האינטרסים שלו".
כדי להבין מה עומד מאחורי מהלך ציבורי נבזי כל-כך, עלינו להבין מה מרוויח ארדן מאותו מהלך כפול של פיזור נשק אזרחי. ובכן, מדובר בהמשך הטיהור האתני של הארץ הזו: מהצד החוקי, פיזור נשק ברישיון בקרב יהודים (שרובם המכריע מגיע מהצבא) משווק כאינטרס ביטחוני – "חיסול מחבלים" בידי בחורינו הטובים, טובים כמו הרופא, המושבניק, המתנדב רב הפעלים שהוא הרוצח של אסתר אהרונוביץ'.
מהצד הבלתי חוקי: המשך העלמת העין מהנשק המפוזר בחברה הערבית. ניחא, ערבים הורגים ערבים – עולם כמנהגו נוהג, הרי אין מה לעשות עם זה. זה בתרבות שלהם, לא? כמובן, אם נתעלם מהמחאה של החברה הערבית בעצמה נגד אוזלת היד של הרשויות לביטחון פנים במיגור התופעה.
בסופו של דבר, כפי שפתחתי, הספין המשותף של ארדן וליבסקינד מבקש להחזיר את השיח הציבורי שנים אחורה, להפרדה הנוחה בין "רצח על רקע רומנטי" לבין "רצח על רקע כבוד המשפחה". עד לאחרונה, לקחה על עצמה התקשורת את ההפרדה הזו כאילו בהתנדבות, עד שהעבודה הממושכת של התארגנויות פמיניסטיות כמו "תזכור" חינכו אותה לעשות אחרת.
עכשיו נאלץ השר לקחת על עצמו את העול ולהשיב את הסדרים על כנם. למקרה ששכחנו: קודם דמם של הגברים היהודים, אחר-כך של הנשים היהודיות, משם לגברים הפלסטינים ואחרונות אך כלל לא חביבות, נשים פלסטיניות. דמן של נשים, כמובן, ימשיך להישפך ולהישכח במשוואה הלאומית הגדולה של ייהוד האדמה.
וכמו פמיניסטיות מצטיינות, (כאן גם טמונה נקודת האור בכל הסיפור המדכא הזה), כדאי לנו לזהות מה גרם לתפנית המשמעותית הזו:
זו ההתעקשות שלנו, פעילות שעוסקות בנושא כבר שנים, לסולידריות שחוצה את גבולות התעמולה הגזענית של ארדן, שמערערת כל-כך את הנראטיב שלו. אני לא אומרת את זה על מנת שנזלזל או ניקח בקלות דעת את ההצפה הגזענית הבוטה הזו שצצה מהמחשכים, אלא להפך: על מנת שנבין שאנחנו בכיוון הנכון – בכיוון של שינוי תודעתי שמחלחל לשיח הציבורי הרחב יותר.
בפשטות: אותנו כבר לא תקנו בסיסמאות האלה יותר. מבחינתנו, כל רצח של אישה הוא "רצח על רקע תרבותי" כי התרבויות שלנו, יהודיות ופלסטיניות כאחת, נפרדות ככל שיהיו ושלובות ככל שיהיו, נגועות עמוקות במיזוגניה ומיסודן, כפופות לכללי הפטריארכיה.
ואם יש משהו אחד שאנחנו צריכות ללמוד מהציוץ הנאלח הזה, הוא שעלינו להמשיך ולחזק את הקשרים בינינו לבין פעילות פלסטיניות. שעלינו להמשיך ולהכיר בדיכויים המצטלבים ביננו, להבין לעומק את המחירים שכולנו משלמות ולפעול למאבק משותף במדיניות הגזענית והכוחנית שמקדמים ארדן וחבריו – מדיניות שמסוכנת לכולנו.
