בסוף השבוע שעבר העלתה נטפליקס את 13 פרקי הסדרה החדשה שהפיקה הרשת יחד עם מארוול – "ג'סיקה ג'ונס".
מדובר בהתפתחות מאוד חיובית, ג'סיקה היא גיבורת העל הראשונה של מארוול שזוכה לסדרה משלה (ישנה כמובן גם את הסוכנת קארטר אבל היא לא גיבורת על, אלא אישה מאוד אדירה בלי כוחות על). אך ההישג הפמיניסטי של "ג'סיקה ג'ונס" ממש לא מסתכם בהיותה סדרה שמציעה גיבורת על בתפקיד הראשי, אלא בדרך שבה הגיבורה הזו מוצגת.
הסדרה מבוססת על דמותה של ג'סיקה ג'ונס וספציפית על סדרת הקומיקס בכיכובה, אליאס. אין שום צורך לקרוא או להכיר את הקומיקס הנ"ל בשביל להעריך או לאהוב את הסדרה. אין גם צורך לצפות בסרטים או בסדרות האחרות של מארוול. יש כמובן מספר פניות לסדרות ולעולם הקומיקס אבל אלו נועדו לרצות את האוהדים השרופים ולא מהותיות להבנת העלילה.
ג'סיקה ג'ונס שאנו פוגשות היא בלשית פרטית בעלת התמכרות לאלכוהול ועבר טראומטי. יש לה כוחות על מסויימים; היא חזקה מאוד ומסוגלת לקפוץ לגבהים מרשימים וליפול באלגנטיות אבל הכוחות הללו, כמו יתר הסדרה, מוצגים בצורה מאוד ריאליסטית.
ככל שהסדרה מתקדמת אנחנו לומדים על יריבה הגדול של ג'ונס – קילגרייב, או האיש הסגול שמשוחק על ידי דיוויד טננט הנהדר.
לקילגרייב כוח על ייחודי משלו – היכולת לשלוט במי שסביבו. כל מה שעליו לעשות זה לומר לך לעשות משהו ואת מרגישה צורך בלתי נשלט לעשות זאת.
חלק מהריאליזם הקודר של הסדרה מתבטא בעיקר בהתייחסות לכוחו של קילגרייב.
אנחנו רגילות לחשוב על כוחות על כדבר מה פנטסטי, מרתק ויפה. אבל היכולת לשלוט באנשים אחרים היא מטרידה מאוד. בעיקר עבור נשים. קילגרייב הוא במובן מסויים, התגלמות הפריבלגיה של הגבר הלבן, הוא מקבל את כל מה שהוא רוצה. הוא לא רגיל לשמוע לא כי נשים (ואנשים) לא יכולות פיזית לומר לו לא. בתחילת הסדרה אנחנו לומדות שג'ונס הייתה נתונה בעבר תחת השפעתו במשך זמן מה והוא הכריח אותה להרוג בעבורו, התעלל בה ואנס אותה.
ג'ונס שאנחנו פוגשות חיה עם פוסט-טראומה בעקבות התקופה שבה הייתה נתונה לשליטתו של קילגרייב. ההתמודדות שלה עם הטראומה הקשה שחוותה במערכת היחסים המתעללת הזו היא אולי קו העלילה המרתק והייחודי ביותר של הסדרה. ג'ונס לא "חזקה" במובן שאנחנו רגילות לראות. היא מתמודדת עם זכרונות קשים, היא נשאבת אחורה לתקופות הטראומטיות ביותר בחייה והיא חיה בפחד וחוסר ודאות מתמידים.
לאורך הסדרה, בולט חוסר ההחלטיות של ג'ונס בכל הקשור לעצמה. היא לא יודעת אם היא יכולה לבטוח בעצמה עד הסוף, בהחלטות שלה, בכך שהיא יכולה להיות גיבורה או שהיא יודעת מה טוב, בעבורה או בעבור אחרים. היא מרגישה חסרת ערך מול קילגרייב ובכלל.
בו זמנית, ג'ונס היא לא שבר כלי. היא מתמודדת עם הפוסט-טראומה שלה, כלומר היא קיימת אך היא לא כל מה שקיים.
החדשנות של הסדרה מתבטאת בין היתר בסצנות הסקס המפורטות שבה, סצנות שמסוגן לא ראינו קודם לכן בסרטי או סדרות מארוול. ג'ונס נהנית מסקס, מאוד. היא מנהלת מערכת יחסים עם לוק קייג' (למונד בישופ מהאישה הטובה בשיא חתיכותו), ברמן בעל כוחות על, ובמהלך מערכת היחסים הזו היא מבקשת סקס, ומכווינה אותו. זה שינוי מרענן מהרבה דרמות עכשיוויות שבהן מיניות נשית איננה קיימת כלל. פעמים רבות אנו רואים אלימות מינית נגד נשים אך לא אותן כיצורים מיניים בעלי רצונות ותשוקות משלהן. לחוסר הייצוג הזה ולייצוג הרב של אלימות מינית יש פעולה כפולה – אנחנו בו זמנית לא רואות נשים שלוקחות בעלות על המיניות שלהן ולצד זאת, אלימות מינית מוצגת, פעמים רבות, בצורה "סקסית" ומחפיצה. כך שהתמונה של סקס שעולה מהסדרות הללו היא חלק מהותי מ"תרבות האונס".
"ג'סיקה ג'ונס" מצליחה להימלט מכל המהמורות הללו. לא רק שלג'ונס תאבון מיני, אין בסדרה סצנות מפורשות של אונס או אלימות מינית למרות שהיא נוכחת ומהווה חלק משמעותי מהסיפור של ג'סיקה.
העבר הקשה של ג'סיקה מכתיב טון מאוד קודר לסדרה שמתאים להיותה סדרת בלשים שמאוד מושפעת מסגנון הנואר. ההשוואה הראשונה שמתבקשת כשחושבים על סדרה שמככת בה בלשית פרטית פמיניסטית, היא כמובן "ורוניקה מארס" המצויינת, אבל למרות קווי הדמיון הרבים בין ורוניקה לג'סיקה – שתיהן סבלו מאלימות מינית ואיבדו הרבה מהאמון שלהן באנשים שסביבן, הן שונות בצורה מהותית. "ורוניקה מארס" הייתה סדרה שעסקה בנושאים קשים אך לא הייתה קודרת. חלק מכך נבע מהעובדה שורוניקה הייתה בתיכון בעוד שג'ונס מבוגרת יותר. גם טיב הטראומה שהשתיים סבלו שונה מהותית; ורוניקה נאנסה תחת השפעת סם האונס אך ג'סיקה חייתה במערכת יחסים מתעללת בעל כורחה במשך חודשים רבים. כמו כן, בעוד שלורוניקה אבא אוהב ומספר חברים קרובים, נראה שלג'סיקה אין כמעט אף אחד מלבד חברתה הקרובה טריש. מערכת היחסים בין טריש וג'סיקה גם היא חלק מרכזי מהסדרה והישג פמיניסטי ראוי לציון. לשתיים היסטוריה ארוכה ומערכת יחסים סבוכה שמתגלה לנו אט אט ולא סובבת, לרגע אחד, אף גבר. כבר הרבה זמן שלא ראיתי חברות כה אמיצה וכה מורכבת על גבי המסך, ודאי שלא הקטן.
נראה ש"ג'סיקה ג'ונס" דומה הרבה יותר ל"שובר שורות" או לספר של ריימונד צ'אנדלר מאשר ל"ורוניקה מארס" או אפילו "באפי". היא סדרה פמיניסטית, אבל היא לא "מעצימה" במובן שאנו רגילות לו. היא מציגה דמות ראשית פגומה, אנטי-גיבורה של ממש וזהו הישג מדהים בעיניי. לפני זמן מה, כתבתי כאן על הבעייתיות שראיתי באנטי-גיבורים שהופיעו בדרמות של השנים האחרונות. לא רק שאף אחד מהם לא הביא משהו מקורי למסך, הרבה מהם היו יותר מדי אנטי ופחות מדי גיבורים טענתי. ג'סיקה ג'ונס היא התשובה האולטימטיבית לבגידה של הסדרות הללו בז'אנר האנטי-גיבור. היא הבלש הקודר, בעל העבר האפל שרדוף על ידי שדים ישנים, על ידי המעשים שלו ומערכות היחסים שלו. היא פיליפ מארלו, יושבת במשרדה, שותה ומנסה להתמודד עם עצמה יותר מהכל. בו זמנית, היא עדיין גיבורה. היא גיבורה כי היא מתמודדת. היא לא מנצחת בהכרח את השדים שלה, לא חותרת אחרי אופוריה, אלא מתמודדת עם עצמה. זה הנצחון הגדול של הסדרה. היא מראה לנו לא איך מביסות את הטראומה, או את הנבל, אלא איך מתמודדות איתה, עם עצמנו. זה מסר חשוב בהרבה לדעתי וללא ספק, אחד שלא ראינו קודם.
תגובה אחת
כתבה נחמדה,
רק הערה אחת, טריש מוצגת בסדרה כאחותה החורגת של ג'סיקה ג'ונס