קול אחר של אמא

מאת: תמי ליברמן

אם להשען על הקלישאה המדמה תהליך יצירה להריון, לבמאית הקולנוע זוכת הפרסים נטעלי בראון היו שתי לידות בשנת 2025, דבר הנדיר לעולם הקולנוע כפי שהוא נדיר לעולם ההורות. מה שעוד יותר מרשים הוא שהלידות הביאו לעולם שני סרטים יוצאים מן הכלל באיכותם. האחד הוא הסרט התיעודי "שוטינג", זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל דוקאביב, טריפטיך של שלושה סיפורים מתועדים המציפים בחוכמה את הקשר ההדוק בהיסטוריה המקומית בין נשק ומלחמה ובין צילום (מכאן שם הסרט בעל המשמעות הכפולה "שוטינג"). השני הוא הסרט העלילתי "חמצן" שמוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע, יצירה פורצת גבולות שמצליחה לעורר סיפוק בקרב הצופה באותה המידה שהיא טורדת את מנוחתה. "חמצן", שזכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל הקולנוע של ירושלים, מעמיד את מוטיב הלידה, הרחם והאימהות במרכזו, דרך בחינה יוצאת דופן – המזמינה ניתוח מעמיק ופרשנות שלהם יוקדש המשך המאמר – של אימהות לחייל היוצא לקרב.

שני הסרטים מהווים אחים לעיסוק ביקורתי במיליטריזם הישראלי מנקודת מבט נשית. שניהם אספו יחדיו תשע מועמדויות בטקס פרסי אופיר האחרון, אותו טקס שבעקבותיו הודיע שר התרבות מיקי זוהר כי יפסיק את מימון פרסי אופיר. בהמשך ייסד זוהר טקס משלו, מהלך שהוביל לגזרות נוספות על ענף הקולנוע הישראלי. בין הגזרות איום מתמשך בביטול חוק הקולנוע, המבטיח מימון ציבורי לקולנוע הישראלי ללא התערבות ממשלתית בתכני הסרטים המופקים באמצעותו. זוהר מיסגר את פעולותיו כתגובה לסרטים שלדבריו "פוגעים בחיילי צה"ל", תוך ניסיון לגרור תמיכה ציבורית בדה-לגיטימציה וההשתקה של קולנוע ביקורתי המכוון לעורר חשיבה עצמאית בקרב צופיו. נוכח הצהרותיו, קשה להאמין שזוהר היה מאשר את ההפקה של "שוטינג", או של "חמצן", המעמיק בסוגייה של פגיעה בחיילי צה"ל, אם כי לא מהזווית שזוהר בוודאי היה מקווה לה.

"חמצן" עוסק באם חד-הורית צעירה בשם ענת (דאנה איבגי בתפקיד מהפנט), ביתו של יקי, גיבור המערכה על ירושלים שהשתתף בכיבוש העיר (בגילומו של המפיק מארק רוזנבאום), ואימו של עדו (בגילומו של בן סולטן), חייל אסטמתי בסיירת גולני שעומד לפני שיחרור ושאיתו היא מתכננת חופשה משותפת בהודו. כאשר עדו מחליט לוותר על היציאה לחופשת שחרור כדי לצאת לשדה הקרב בפתחה של מלחמה בגבול הצפוני של ישראל, ענת מסרבת לעמוד מנגד. במקום למלא את התפקיד שיועד לה, של האם הממתינה לבשורה או בורחת ממנה, ענת נהפכת לאורך הסרט לזו שתעשה פעולות יותר ויותר רדיקליות כדי שאותה בשורה לעולם לא תוכל להתממש. בפעולותיה היא תקרא תיגר על מערכות הסדר המגדירות את מקומם של אם ובן לוחם וכן של אישה וגבר במציאות הפוליטית והחברתית הישראלית.

דמותה של ענת בנויה כמי שלא בהכרח ניתן לצפות שתמרוד במערכת הצבאית ודרישותיה. כאם לבן יחיד, היא בחרה לחתום על ההסכמה שישרת ביחידה קרבית, אף שלא היתה חייבת, ולמרות שמצבו הבריאותי כמי שסובל מאסטמה קשה היה מאפשר לו לזכות בפרופיל צבאי נמוך. בדקות הראשונות של הסרט היא מוצגת כמורה לספרות בבית ספר יסודי, המנחה את תלמידיה לאורך שיחזור מומחז של כיבוש הכותל והר הבית במלחמת ששת הימים שהם מעלים כחלק מחגיגות יום ירושלים. דימוי הילדים הלבושים מדים ונושאים צעצועי נשק מבטא בהצלחה מעוררת צמרמורת את החדרת האתוס הצבאי והלאומי למערכת החינוך, שלה שותפה ענת באופן פעיל. הסצנה מסתיימת באופן צורם, מילולית, כאשר יקי, אביה של ענת, מצטרף אל הילדים בטקס כדי לספר על תפקידו בכוח הכובש בירושלים, והמיקרופון המשמש אותו פולט קול צווחני שכמו מגיע לחבל בשלמות תמונת הנצחון. ענת לופתת בידיה את המיקרופון כדי לטפל בתקלה, מהלך שמרמז על תהליך השינוי שתעבור בהמשך. גם צורתו הפאלית של המיקרופון בידיה מרמזת על רובד מגדרי נוסף של הסרט המתחדד בהמשכו.

כשמתחיל להתעורר בענת הרצון להפוך את היוצרות ולמנוע את השתתפות בנה במלחמה, היא לא עושה זאת מתוך התעוררות אידיאולוגית. השינוי בענת נולד, כפי שזה נראה, משילוב של גורמים. האחד הוא אובדן אימה, שמתה חמישה חודשים לפני אירועי הסרט. השני הוא ההתפוררות הפתאומית של בריאותו הנפשית של אביה יקי, שבעקבות מות האם מתחיל להראות סימנים חריפים של הלם קרב. והשלישי הוא רגע מכונן בתחילת הסרט, שבו בעודה לשה בשר לצורך הכנת קציצות, ענת, שבנה לא עונה לשיחות הטלפון ולא הגיע לנקודת האיסוף בתחנת הרכבת, שומעת דפיקה בדלת.

בהופעה משתקת, דאנה איבגי מחלחלת אל הצופה את אימת האם שמותחת את השניות עד אין קץ, מושכת את ידיה מבליל הבשר המדהד באופן גופני את המונח "בשר תותחים", שוטפת את ידיה, מנגבת במגבת מטבח (אשר תופיע שוב בסיום הסרט בהקשר קשה לעיכול), ולבסוף ניגשת לגלות, נוכח הדפיקות והצילצולים העיקשים, מי מעבר למפתן. בלי שנאמרת בה מילה, הסצנה הזו, שמסתיימת בגילוי כי מדובר בסך הכל במשלוח של ארגז ירקות, כמו מניעה את ענת לפעול מן המקום היצרי והראשוני ביותר הקיים באם – לשמור על נשמת אפו של בנה.

רצינו להיות שוות

הקשר היצרי, הראשוני והגופני בין אם לבן, עולה רבות לאורך הסרט, לעתים באופנים העשויים להעלות סימני שאלה ואי נוחות. לא פעם נדמה כי היחסים בין הבן לאם החד הורית, שילדה אותו בתחילת שנות העשרים שלה, גובלים ביחסי אהבה זוגית. לכך תורמים רגעי חיבוק ארוכים המצולמים תוך התמקדות במגע העור של השניים, הבדלי הגובה בין סולטן לאיבגי המאפשרים לו להניח את שפתיו על כתר ראשה כאילו היו זוג נאהבים, ובעיקר סצנה שבה בזמן אזעקה האם רצה להעיר את הבן ומנערת מעליו את השמיכה רק כדי לחשוף את גופו העירום. העמדת הקשר ביניהם על הגבול המיני משרתת את בנייתה של ענת כדמות טרנסגרסיבית, שמשמשת את היוצרת לפירוק פרה-קונספציות שמרניות של מבנה המשפחה, לצד פירוק מבני הכוח המיליטריסטיים בחברה הישראל. אבל מעבר לכך, החיבור הגופני הקרוב, המציג אותם לעתים כמעט כגוף אחד, מציף רעיונות של קירבה רחמית.

איכות זו מזוקקת כבר בסצנת הפתיחה של הסרט, המציגה את ענת ועידו יחד בעודם משתכשכים בים. מורכבות יחסי הכוחות ביניהם עולה מהאופן שבו תנוחותיהם משתנות: ברגע אחד, עדו נושא את ענת על כתפיו. ברגע אחר, היא מערסלת אותו בזרועותיה. הצילום הנע ונד עם הגלים, הסוגר את שתי הדמויות בין כחול השמיים וכחול הגלים, מזכיר גם הוא את בועת הרחם, המנתקת ומגוננת הרחק מהעולם. מוטיב המים ימשיך ויופיע פעמים רבות לאורך הסרט, ויספק עוד סוג של אמביוולנטיות בלתי פתורה: בין האלמנט המגונן של מי הרחם ובין המחנק והסכנה שעולים מגלי הים. שוט הפתיחה של הסרט בו רק ראשו של עדו מציץ בין הגלים וקולו נשמע כשהוא קורא "אמא!" עשוי להוליד פרשנות מיידית של מצוקה, קריאה לעזרה, אבל רגע אחר כך, קריאה נוספת של עדו – "בואי למים!" כבר מספרת סיפור אחר.

המתח שמוטיב המים מוליד בין הגנה לבין פגיעה ומחנק מתכתב עם שמו של הסרט "חמצן". החמצן שקיים באוויר הנדרש לנו לנשימה (והנדרש במיוחד לעדו בעל התקפי השיעול הקשים)  קיים גם כיסוד במים המאיימים על יכולתנו לנשום. את השם אימצה בראון משיר של דליה רביקוביץ' בעל שם זהה, שבו מתוארת כמיהתה לבנה, גם הוא נקרא עדו. מילותיה של רביקוביץ', המצוטטות בסצנת הסיום של הסרט, מציפות רכות מעוררת חמלה. באותה המידה, ניתן לזהות בהן פולשנות או כפייתיות, העשויה לנבוע מכאב על היפרדות ממי שנולד מתוכך, והרצון הבלתי נדלה להשאר בתוכו.

חמצן / דליה רביקוביץ'
שְׂמָמִית עַל קִיר בֵּיתְךָ, עִדּוֹ,
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת.
עֲלֵה שָׂרָךְ מִן הַצְּמָחִים שֶׁבֶּעָצִיץ,
פִּסַּת נְיָר, מַפַּת שֻׁלְחָן, מַאֲפֵרָה,
מַחְבֶּרֶת אַקְטוּאַלְיָה אוֹ צִיּוּר.
כָּל אֵלֶּה מְלַוִּים אוֹתְךָ כָּל יוֹם
רוֹאִים אוֹתְךָ וְנִקְלָטִים
בְּתוֹך מֶרְחַב שְׂדֵה רְאִיָּתְךָ.
אֵין צֹרֶךְ לְחַפֵּשׂ תְּגוּבָה רִגְשִׁית.
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת בִּסְבִיבָתְךָ הַמּוּחָשִׁית,
מֻנַּחַת, לֹא נִרְאֵית.
כְּלוּלָה בִּסְתָמִיּוּת בְּתוֹך חָלָל
שֶׁבְּתוֹכוֹ אַתָּה שׁוֹאֵף, נוֹשֵׁף, שׁוֹאֵף, נוֹשֵׁף
חַמְצָן.
אֵינֶנּוּ מְדַבְּרִים עַל אַהֲבָה, עִדּוֹ.
אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת סִיד הַקִּירוֹת
מַשְׁקוֹף חַלּוֹן אוֹ מְגֵרַת גַּרְבַּיִם
בְּחֶדֶר הַסּוֹפֵג אֶת תַּהֲלִיךְ
חִלּוּף הֶחֳמָרִים שֶׁלְּךָ
שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת בְּכָל לַיְלָה.
“

המתח בין ההצלה למחנק הקיים במוטיב המים ממשיך ועולה מפעולותיה של ענת למניעת ההקרבה של עדו במלחמה, פעולות שעם הקצנתן הולכות ומקריבות, לשם הצלתו, את חופש הבחירה שלו כאדם בוגר. בהתחלה, פעולותיה עדיין יכולות להתפס כקונבנציונליות. היא פונה למטה פיקוד צפון כדי להביא לשיחרורו של עידו, ומנסה לשכנע אותו לקחת את כרטיסי הטיסה שקנתה לשניהם כדי שייסע להודו באופן מיידי עם חברתו. כשענת מגלה שחומת ההתנגדות מגיעה בעיקר מהבן עצמו, המאבק המגונן כבר מופנה ישירות אל אותו האדם שהיא מעוניינת להציל. וזה לא מאבק נקי.

כשעדו מסרב לשתף פעולה עם תוכנית הבריחה להודו של ענת, היא בוחרת לנעול את דלת הבית ולהתחבא בחדרה כשהמפתחות בידה. במאבקו מולה, עדו לא במקרה קורא אליה, "אמא, די נו. את לא נותנת לי לנשום!", כרמז לאופן שבו הפעולות של ענת, שמטרתן לשמור על עדו בחיים, גם חונקות אותו. המאבק מסתיים כשעדו פורץ בכוח אל חדרה של ענת, פעולה המובילה להטחתה ברצפה ולחבורה מדממת על שפתה שתלווה אותה עד סוף הסרט, תזכורת לכך שמאבקה אינו מהווה מרחב של שלום. זה מאבק מדמם, שגובה מחיר. ענת, הפועלת כאן נגד האלימות שמסכנת את בנה, אינה מעוצבת על-ידי בראון באופן המנקה אותה מאלימות, או מלבין את מעשייה השנויים במחלוקת. כאן השם ענת, שמקורו בשם אלת הפריון, הציד והמלחמה הכנענית, זוכה למשמעויות כפולות ומכופלות. ענת בעצמה יצאה למלחמה, והיא כופה מציאות על בנה, במאבקה נגד הכפייה המחשבתית ההופכת את הבן לבשר תותחים.

הדו קרב בין האם לבן, או שמא בין המינים, הופך צלול במיוחד בסצנה שראוי שתיזכה למעמד איקוני בקולנוע הישראלי, בה ענת פולשת לשטח האש במטרה להשיב את עדו הביתה. תוך חיפושים מאומצים אחריו, מוצאת את עצמה ענת מול לוע של טנק. האם הקטנה מול הרכב הצבאי העצום מעוצבת בקומפוזיציה המרשימה שנוצרה בידי הצלם איתי מרום הופכת לסמל המרכזי לסרט כולו. הטנק, שכאילו מניע את ראשו אליה בתנועות מכניות, זוכה להאנשה נוספת, דרך קול חסר פנים שפורץ מתוכו וקורא: "אמא, הביתה!". כשקול זה, שספק שייך לחייל אחר ספק לעדו, מגיח מתוך קנה הטנק, נדמה כי דמות הבן הארכיטיפית עברה טרנספורמציה מחרידה, מוטאנטית, קרוננברגית. הגוף, שאת העור שלו היכרנו מקרוב בתקריבים רבים שקדמו לסצנה, הוסב למתכת קרה. הפנים נמוגו. השפתיים הרכות הפכו לפיו של תותח.

כשניסיון ההצלה בשטח האש כושל, מתחילה ענת במה שמתגלה בהמשך כטווייה של תוכנית, שרמזים לפרטיה שזורים בערמומיות לאורך חלקו המאוחר של הסרט וזדוניותם מתבהרת רק בדיעבד. התוכנית כוללת את החזרתו של עדו ללילה אחד לכבוד יום הולדתו, וסימומו באמצעות תרופה שנרשמה עבור אביה לשם ההתמודדות עם התקפי הדיסאסוציאציה שאליהם הוא נוטה עקב התפרצות הפוסט-טראומה שלו. עוד קודם לכן, נראות ענת, שמכנה את התרופה "סם אונס", ויעל, זוגתו הטרייה של אביה (בגילומה של נורית גלרון), מטמינות את התרופה בגביע של מעדן חלב שמיועד לאב יקי – בחירה שמפרקת את מיתוס הלוחם העשוי ללא חת, ומציפה באופן חריף את האינפנטיליזציה של הגבר העלולה להפוך למנת חלקו בתהליך ההקרבה על מזבח האתוס הלאומי. בעקבותיה, נראה יקי שוכב על ספה, רדום ופסיבי, בעוד מהטלוויזיה ניבט נאום של בנימין נתניהו. הנאום בסרט למעשה מורכב מחמישה נאומים שונים שנשא בזמן מבצעים ומלחמות בעשור וחצי האחרונים, כולל אחד מנאומיו מימי הלחימה הראשונים בעקבות מאורעות השבעה באוקטובר בהם חמאס טבח ב – 1200 בני אדם בישראל וחטף 250. על אף ש"חמצן" צולם עוד ביולי 2023, ושתהליך כתיבתו החל כמעט עשור קודם לכן, בעקבות צוק איתן, הוא זכה לרלוונטיות מחרידה בימי המלחמה האכזרית שגבתה את חייהם של 1000 חיילי צה"ל ו-70 אלף בני אדם בעזה שנהרגו במה שהוגדר על-ידי היסטוריונים ישראלים ולא ישראלים כרצח עם.

אם דמותו של יקי, גיבור לאומי, מוצגת ככזו המאבדת את האייג'נסי שלה בזרועותיהן של בת ואישה, מדובר רק בהקדמה לשיאו של הסרט. לצלילי מסיבת יום ההולדת של עדו, נראית ענת ממלאת פחית קולה באבקת "סם האונס". הבחירה למקם את הסיטואציה במרחב המסיבה האפל ולרקע הביטים המהדהדים של המוזיקה, משחקת עם מאפיינים מוכרים של תקיפה מינית. הקונוטציות המצמררות ממשיכות לעלות כשענת מובילה את עדו למכוניתה, מסיעה אותו בדרך צידית ולא מסומנת, ועוצרת בשטח פתוח, הרחק מהכביש המואר. שם, היא מפשיטה את עדו המעולף ממדי הצבא, מלבישה אותו בבגדים אזרחיים, מלפפת סביב ידיו חבל כביסה ששימש אותה בסצנות קודמות לתליית הבגדים שעימם חזר מהבסיס ושהיא כיבסה עבורו, וקושרת את עיניו במגבת המטבח שהופיעה קודם לכן בסצנת הדפיקה בדלת. כלי הבית הנשיים, שבאופן מסורתי עשויים לשמש את האם בהכנת הבן לשדה הקרב, הופכים בסצנה זו לכלי נשק ומחטף, לצורך הברחת הבן משדה הקרב.

ההברחה מושלמת בעזרתה של יעל, חברתו של יקי האב, אשר עובדת בנמל חיפה. ענת מסיעה את עדו הכפות ומחוסר ההכרה אל הנמל, שם היא ויעל מעלות אותו אל אוניית משא שתיקח אותו אל תמר חברתו הממתינה לו בהודו, חסרת כל מודעות לתוכניתה של האם. בשעה שהתוכנית מוצאת לפועל, עולה לפתע על המסך דימוי של שפתי שדרית רדיו המדברות אל תוך מיקרופון. זוהי נעמי רביע, מגישת "קולה של אמא", התוכנית האגדית של תחנת גלי צה"ל, שבעצמה, בדומה לענף הקולנוע, מצויה תחת ניסיונות סגירה עקב השמעת קולות שאינם מתיישבים עם רצון השלטון. "קולה של אמא" עלתה בסרט עוד קודם, כשענת האזינה לשידורה בעת נסיעה, וכשתחקירנית של התוכנית פנתה אליה בהצעה להתראיין ולספר על ההתמודדות עם התנדבותו של עדו למלחמה.

הבחירה בתוכנית "קולה של אמא" ובריאיון עם ענת לליווי רגעי הסרט האחרונים, מדגישה ביתר שאת את המתח שבין פעולות האם על המסך ובין תפיסות הקדם המושרשות עמוק עד כאב בחברה הישראלית בנוגע לתפקידה של האם. כשרביע שואלת את ענת אם ישנה הלילה, וענת עונה בקול רפה "לא", אפשר לנחש שחוסר השינה נובע מסיבה אחרת לגמרי מזו המצופה: לא תחושת אוזלת יד וחרדה המדירה שינה מעיני אמהות רבות, אלא פעולת הלחימה של ענת עצמה למען בנה היא שהחזיקה אותה ערה.

בעת הצפייה בסצנת החטיפה/הצלה של עדו, צף בי אותו קול פנימי ממשטר, שהוחדר מי יודע מתי (אולי עוד ברחם), ושכאילו זעק לעבר ענת: איך תשרדי את האקט המרדני? איך עדו אי פעם ידבר איתך? איך הוא יוכל לחזור לארץ, להביט לחברים שלו בעיניים? איך הוא יגיב כשיבין מה קרה לו? מה יהיה המחיר על שריפת המדים? על הפקרת הנשק? אלוהים אדירים, על חטיפת חייל? האימה מההליכה נגד הזרם של פורעת החוק על המסך עוררה בי התנגדות מיידית כפי שעשויה אולי להתעורר אצל צופים נוספים שחונכו לציית, שגדלו על ערכי קידוש צבא ההגנה לישראל, ועל הערכים שהוספו וקועקעו בדבריו של בנימין נתניהו כנצחיים – לחיות על החרב. הסרט עימת אותי עם הנטייה המיידית להזדעזע ולהבהל נוכח פעולה של אם שבוחרת להציל את בנה, ולא משנה מה המחיר שייגבה ממנה.

אותה האם משתמשת ברגעים שניתנו לה בתוכנית הרדיו המוקדשת לקולות האמהות של חיילי צה"ל כדי לבקש סליחה מהבן על שפעלה נגד רצונו, על שאנסה אותו לנטוש את אחיו לנשק, ושהקטינה אותו עד לכדי תינוק חסר ישע, המונח בזרועותיה, מיטלטל, חסר כל יכולת התנגדות או בחירה חופשית בעודה נושאת אותו לחלל מסוגר, כמו-רחם, לבטן האונייה, שתבריח אותו אי שם להודו. אגב, בגוף האונייה, דמותו של עדו הבוגר מומרת לדמות ילד שהופיע גם בסצנות קודמות, כאילו מתוך דמיונה של האם המגוננת עליו.

יש גבול לציות

הסרט אינו מקל על הצופה לתמוך בענת. הוא מושך את תשומת הלב לבחירתה לחצות גבול מוסרי, במטרה להציל עקרון מוסרי אחר, קדושת החיים. אפשר לדמיין שלא סתם נבחרו לשתי הדמויות הנשיות שלצד ענת השמות יעל ותמר. אולי סיפורה של האם ענת נכתב כהמשך למסורת של נשים מקראיות שהיתלו בגברים, ושפעולותיהן הלא קונבנציונליות נתפסות כפעולות התנגדות או כמעשי גבורה. תמר, שפיתתה במירמה את יהודה חמיה לשכב עימה, הביאה לראשית שושלת דוד המלך. יעל, ששיכרה את סיסרא והרגה אותו, לקחה חלק בהכרעת המלחמה עם ממלכת חצור ובהצלת ישראל. האם ענת המהתלת בבנה לא גם מצילה נפש בישראל? כשהיא שואלת את יעל, חברתו של אביה, מוקדם יותר בסרט, "את חושבת שאני משוגעת?", יעל עונה, "האמת, אני חושבת שאת השפויה היחידה פה." אל מול האתגר המוסרי שמהווה הצפייה ב"חמצן", מוזמנת הצופה לתהות איפה היא נמצאת במאזן שבין שפיות לחוסר שפיות.