הפסקתי להקשיב לגבולות שלי

מה שכתוב פה, נכתב לי בראש כבר שנים ומעולם לא הוצאתי אותו החוצה לעולם, מלבד בשיחות עם חברים. כשהתפרסם התחקיר של פוליטיקלי קוראת על אשרם במדבר, כולם אמרו לי שתי מילים שמסכמות הכל: "סוף סוף". 

בימים שחלפו מאז, כמו חברים אחרים מהזמן ההוא, אני חווה הצפה של זכרונות. חלקים מהפאזל מתחברים. למה בעצם לא הצלחתי לספר באופן פומבי על החוויה שלי? לי התשובה ברורה. כנראה שנשביתי בפחד מדחיה – חייתי באשליה שאני חלק מקהילה ופחדתי שלא יתנו תוקף לחוויות שלי, שאהיה מוקצה. והפחד הזה אחז בי שנים, גם כשכבר לא הייתי ולא הרגשתי חלק מהקהילה. 

לאשרם הגעתי בשנת 2003, ילדה בת 21 אחרי צבא. זו הייתה התקופה של לפני שרדהה ועוטסב – שהיו אז אמנם במעגל המקימים, אבל לא ניהלו את המקום באופן ישיר. הגעתי לאי קטן וירוק באמצע שממת המדבר הלוהט. רוח חלוצית נשבה בו, חשבתי שהגעתי לגן עדן. נכנסתי לתכנית של עבודה ומדיטציה. מדיטציה בבוקר, מדיטציה בצהריים, דיסקורס אושו בערב… אהבתי את זה. באופן אישי, התחברתי בעיקר לחלקים של הריקוד. האשרם היה אחד המקומות בהם רקדתי הכי הרבה בחיי.

כבר בסוף השבוע הראשון הציעו לי להיכנס בחינם לסדנת טנטרה (לא היה לי מושג מה זה), כדי לאזן בין   מספר הגברים למספר הנשים. בסוף הסדנה נאספתי לחדרו של בן המקום. הוא הסביר לי שלמרות שיש לו חברה שלא מתגוררת במקום, הוא לגמרי מאוהב בי. לא יודעת אם התאהבתי בו, אבל אהבתי את תשומת הלב ואת הדברים שאמר לי. כשבת זוג שלו הגיעה לבקר הוא אמר לי שאין לי מה לחפש יותר באשרם, כי הוא האשרם. וככה נגמרה הזוגיות שלנו. 

אשרם במדבר: על חלום ושברו

לא עפתי על אושו. קראתי ספרים רבים שלו אבל לא הרגשתי שהוא מחדש לי יותר מידי. מה שכן חודש לי זו הטרמינולוגיה שלא הכרתי: "זה שלך", "זה פרוג'קשן", "זה הפרוסס". המילה "הכלה" על הטיותיה והכי הרבה: "ג'אסט סיי יס טו לייף", תגידי "כן" לחיים. 

על פי זה, להיות בהתנגדות זה רע. כי הכל חלק מהפרוסס, מהתהליך. הכל שיעור. לכן – צריך להגיד להכל "כן" – מניפולציה בסיסית ושימושית שאומרת למעשה – אל תקשיבי לגבולות שלך, אל תציבי אותם. וגם אני האמנתי בזה. הייתי מודעת לתשומת הלב המינית שקיבלתי. נהניתי מזה, קיבלתי את זה כמחמאה והייתי מאוד משוחררת. או כך לפחות קראתי לזה. בדיעבד אני יודעת שכל השחרור המיני הזה היה למעשה שחזור של הטראומה המינית המודחקת איתה הגעתי. 

יום אחד, כשהייתי חולה, הזמין אותי אחד מאנשי הצוות לישון אצלו בחדר כי "בחדר מתנדבים אין תנאים לאנשים חולים". הלכתי איתו, הייתי מנוזלת ועם חום. נשכבתי במיטה ובלי שום הקדמות הוא התיישב לידי ודחף לי יד לתחתונים. אני זוכרת שהדפתי אותו. כי להגיד לא, לא בא בחשבון. הוא החל לשכנע אותי למה כדאי. ואני לא בדיוק זוכרת איך, אבל הלכתי משם. אפילו לא התרגשתי יותר מידי מהניסיון הזה. רק חשבתי לעצמי "עוד פעם החרמן ללא גבולות, מסכנה חברה שלו". 

אני מניחה שככה חונכנו באשרם. הם כל הזמן מנסים, בכל צורה – וזה בסדר. מקסימום נהדוף אותם. כן, בדיוק כמו ילדים בני ארבע שרוצים משחק בחנות צעצועים. והסטנדרטים הנמוכים האלה המשיכו איתי גם אחר כך, לחיים מחוץ לאשרם עד שאיבדתי כל אמון ביחסים, באנשים, בגברים. הפכתי לא-מינית. לא שכבתי עם אף גבר כבר שבע שנים ואני דוחה כל מערכת יחסים שבאה לפתחי. נמנעת מאינטימיות… מעדיפה את תחושת הבדידות.

אשרם במדבר: החלק השני

פתאום נוצרה תרבות הזולות והעישונים. שגררה איתה תרבות של הדוניזם, ועל חשבון סמר, תושבי המקום התחילו להזמין לעצמם פסיליטיז מפנקים ליחידת המגורים. 

עוטסב היה מגיע לבקר מדי פעם, ידעתי שהוא עם בת זוג וזה לא הפריע לי להיכנס איתו למיטה. כולם ידעו שזו הדינמיקה עם עוטסב. מלא בדיחות מיניות, נגיעות, פלרטוטים ישירים. יש סיכוי שתתיישבי על כסא ותגלי שהוא הניח את כף היד שלו שם קודם… אבל בשום פנים ואופן שלא תנסי לדבר איתו לעומק. הוא לא בנוי לזה.

דרך אגב, הפתיחות המינית היתה לכיוון אחד בלבד. לעוטסב היה מותר לשכב בלי סוף עם מי שהוא רוצה, אבל כשהיה חשד שחברה שלו אז שכבה עם מישהו אחר, שגם הוא דייר האשרם, עוטסב הגיע במיוחד. התנהג באלימות, צעק ולבסוף שבר לבחור את כלי הנגינה שלו. באותו ביקור, כשחיפש אמפתיה, ישב איתי על מזרון ופתאום אמר לי שאני החברה הכי טובה שלו. שיש בנינו ברית ועוד כל מיני שטויות שבזמנו קניתי למרות הספק. 

ומאוחר יותר התאהבתי כמו שמעולם לא התאהבתי במישהו שמאוד רצה להיות כמו עוטסב. רק שאת המישהו הזה לא לקחתי בקלילות כמו את עוטסב. אלא לקחתי אותו עמוק ללב. החלטתי שאוהב אותו ללא תנאים. זה היה התרגול שלי. הבחור הזה שכב ללא הכרה עם כל מי שהייתה סביבו. והגדיר לי את היחסים בינינו כפתוחים. זה נתן לו את האישור, לשכב עם כל "החברות" שלי. ובאופן מאוד סימבולי, בכל פעם שהייתי מגיעה לאשרם, הייתי מאבדת את הקול לחלוטין. מה שלא קרה לי מעולם בשום מקום אחר. לא לפני ולא אחרי האשרם. רק שם. וככה הסתובבתי לי חסרת קול. ומאוד מאוד מוחלשת. 

זו הייתה התקופה היפה בחיי – וזה המחיר ששילמתי

ברגע שצוברים פז"מ במקום, או הופכים לדיירי קבע, יש הילה סביבך. אורחים לרגע מסתכלים עלייך כמו על קסם מהלך. הם רוצים לשמוע על מי שאת, על החוויה של לגור במקום המטורף הזה. מקנאים באורח החיים החופשי. והמצע הזה הוא קרקע ממש טובה לגידול נרקסיסטים שלקחו את ההזדמנות הזו בשתי ידיים – להקים סדנא, לאמץ טון רגוע ורדיופוני, להדוף כל האשמה בטענה שהכל זה "פרוג'קשן" ולמקם את עצמו כיודע דבר, כסמכות, כמואר.

אני זוכרת פעם אחת, שמישהו שהגיע מכפר איזון לאשרם, מאוד מעורער, היה ברור שהוא במצוקה נפשית, ישב איתנו בערב לקפה וסיגריה. אחרי הרבה סיגריות שרדהה רצה ללכת לישון, פתאום הוא נעצר ואמר איפה המצית שלי? כשהתברר שהבחור הזה לקח את המצית, שרדהה התחיל לצרוח עליו שהוא גנב ואיך הוא מעז לגנוב לו מצית כשהוא מתארח בבית שלו ובאותו הרגע אמר לו שמחר הוא אורז את הדברים שלו ועף מהאשרם. אף אחד מהיושבים, כולל אני, לא התערב. כולנו היינו בהלם, הרי רגע לפני צחקנו יחד… אף אחד לא העז לנסות להרגיע את שרדהה.

במקרה אחר, שנכנסתי לסדנת טנטרה בשקל שהנחו שני חברי המקום, ראיתי שתיים מהמשתתפות בוכות. בהפסקה הן אמרו שזה מרגיש כמו אונס. ומאוד פולשני. ידעתי אז מה שכולן ידעו – שהסדנה הזו נועדה לספק את החרמנות של מי שמנחה אותה.

אני זוכרת שבאחד הסשנים בסדנה הזו קשרו לנו את העיניים, תחמו אותנו באיזור מסוים באולם והנחו אותנו לגעת ולהינגע. נאמר לנו שמי שלא מרגיש בנוח יכול לצאת מהמעגל אבל להישאר עם הכיסוי. אני יצאתי תוך שניה וחצי. מתגלגלת על השטיח הצידה מתחום הפעילות. בטוחה שהגעתי לאי בטוח. ואז מרגישה שמישהו מנשק אותי. מי אם לא אחד המנחים של הסדנה בעצמו!!! מיד הדפתי אותו.

כן. למדתי להדוף. באגרסיביות. זה עוד אחת מהמתנות שנתנה לי השהות באשרם. להיות דרוכה לכל מי שרוצה לתקוף אותי מינית.

אני זוכרת ששלחו אותי להסביר את זה לנערה בת 17 יפיפיה שאחד הגברים הזקנים  הסוטים שפקדו את המקום אמר לה שהיא לא אמיתית, שהיא כמו פרח פלסטיק מזויף כי לא רצתה לשכב איתו (הוא היה לפחות בן 60) ועשה לה ממש גזלייטינג. והיא באה אליי בוכה ואמרתי לה שאם היא פלרטטנית שכדאי שתדע להדוף סוטים כאלה. בזמנו חשבתי שאני נותנת לה כלי להתמודדות. היום אני מבינה שזו האשמת קורבן.

למזלי לא תמיד נסחפתי עם האשמת הקורבן. כמו במקרה ההוא שאחד האורחים בפסטיבל, אנס מישהי (חדר אליה בכוח וגמר בתוכה למרות שהתנגדה) וכשהיא העלתה את זה במעגל שיתוף כולם בלי יוצא דופן אמרו שהיא דרמה קווין, שמה היא רוצה, שהם כבר התמזמזו לפני וכו'… אני זוכרת שזה זיעזע אותי. ובפעם ההיא כבר דיברתי. אמרתי שזה לא בסדר שמתעלמים מהעובדה שהיא נאנסה.  אף אחד לא קרא לזה אונס. אף אחד לא נחלץ להגנתה. 

הם היו קוראים לאשרם "משפחה" ובשם המונח הזה, היתה לגיטימציה לבקש ממך כל דבר. אני זוכרת שפעם אחת, עשר דקות אחרי שהנחתי את התיקים בבית בחזרה מהאשרם במדבר, קיבלתי טלפון לחזור לעזור בפסטיבל ופשוט עליתי על אוטובוס חזרה. לאט לאט המונח משפחה קיבל מסגור חדש. הוא לא היה תקף כשעזבתי את האשרם וחזרתי כאורחת לפסטיבל. פסטיבל שהתרחש כבר בעידן של שרדהה ועוטסב ואחריו לא חזרתי יותר לאשרם. 

אז לא חזיתי ב"יופי" הזה של עידן הדיקטטורה כפי שתואר בכתבה, אבל עם איך שהדברים התנהלו, זו היתה כרוניקה ידועה מראש. ההערצה העיוורת, פערי הכוחות, מעמד הסלב של מנחי הסדנאות, המניפולציות, חוסר לקיחת האחריות והניצול שפשה בכל (כמו לבקש ממני לשמור על הילד של שרדהה במשך ימים שלמים ללא כל תשלום): כל אלה היו שם עוד במעגל המקימים, גם אם הם הצליחו לשמור על מערכת מסוימת של איזונים ובלמים. וברגע שהמקום הפך להיות מעצמה של שני רודנים, לא היה מי שיעצור אותם.

הפעם הבאה שפגשתי את שרדהה הייתה כעבור שנים, בבית של חברים. הוא הגיע במיוחד לפגוש אותי. היו לנו מעט שיחות בעבר ופתאום הוא התיישב וסיפר לי איך החברים נטשו אותו ואיך האחראי מסמר מקנא בו ולכן החליט לסיים מולו ומול עוטסב את החוזה. הוא גם סיפר איך הם "זיינו את סמר", כשקיבלו מיליון ש"ח עבור כל מה שהתקינו באשרם בשנים האלה ואיך הם "זיינו אותם פעם נוספת" כשלפני שעזבו, עשו ונדליזם בכל הציוד שנשאר. 

לבסוף הוא סיפר לי שיש מישהי שחושבת לתבוע את עוטסב על הטרדה מינית – ואיך היא בכלל מעיזה ומי בכלל יגע בה? הוא הסביר לי שהכל נובע מהתסכול המיני שלה ובטח שלא ציין שזו למעשה הסיבה שסמר סיימו מולם את החוזה, שזו הסיבה ששחררו להם את הכסף בקלות. האם זה צירוף מקרים שעוטסב התעופף לו למקסיקו מאז?

אני רוצה לומר ששום דבר לא קורה בוואקום. הפגיעות המיניות באשרם הן נדבך נוסף בשרשרת של התנהגויות לא תקינות שקיבלו לגיטימציה חברתית ובתוכם – ניצול, מניפולציות, שקרים ושימוש בכוח פיזי ומנטלי, בתוך המיקרוקוסמוס שנקרא "אשרם במדבר". לא בכדי התחקיר השני מדבר על האדוות שהמשיכו להדהד ולפגוע גם אחרי ששני הקיסרים ירדו מכיסאם.

אני כל כך שמחה על התחקיר האמיץ הזה. אני כל כך שמחה על ניקוי האורוות ומקווה שהתלונות יבשילו לכדי פתיחת תיק ולעונש על פי החוק עד שימוצה איתם הדין. אני מאחלת לאותם פוגעים ולכל מי שהיה בסביבה להישיר מבט ולקחת אחריות. רק ככה יהיה ריפוי אמיתי. תודה על האומץ לצאת מתוך הקהילה ולחשוף את האמת, תודה על התחקיר הזה, שמציף כאב, מנקז מוגלה ועוזר לנו כחברה, לצעוד בעולם בטוח יותר.

התחושה שלי היא תחושה של סגירת מעגל. 20 שנה אחרי. סוף סוף.