"בורגן" בנטפליקס: האם כך ייראה העתיד של ישראל?

מאת: עינת קפקא 

בכתבה ב"הארץ" (04.08.2020), כותבת שני ליטמן על הסדרה "בורגן", או "הממשלה" בעברית, במעין מכתב לדמות הראשית, בירגיטה ניבורג, וכך היא פותחת: "בירגיטה ניבורג היקרה. אמנם את דמות בדיונית, ואפילו לא טרייה כל כך – עשור חלף מאז עלית על מסכינו – אבל בתור מושא לפנטזיה ולבריחה מהקטטות האקטואליות המבחילות במקומותינו, את רלוונטית מאי פעם."

לאחר שקראתי את השורה הזו, מיד התחלתי לצפות בסדרה. אני מסכימה עם כל מילה שנכתבה בכתבה. "בורגן" היא דרמה דנית פוליטית, שעוקבת אחרי המישור הפוליטי והתקשורתי במקביל. היא מספרת על בריגיטה ניבורג שמנהיגה מפלגת מרכז קטנה יחסית, והופכת לראשת הממשלה הראשונה בדנמרק. "בורגן" זמינה לצפייה ב"נטפליקס", שגם חידשו אותה לעונה רביעית שעתידה לצאת ב- 2022.

הסדרה נהדרת וללא ספק, הדבר הגרוע היחיד בה הוא הגזרה הנמוכה של המכנסיים שהייתה נפוצה ב- 2010, לצערנו. בסוף הכתבה, ליטמן מתרכזת בניהול משבר הקורנה. זה הנושא החם כרגע וזה בסדר, אבל "בורגן" הזו רלוונטית יותר מאי פעם, ולא רק בגלל המשבר העולמי שתקף אותנו.

בירגיטה (סידסה באבט קנודסן הנפלאה) מייצגת נשים, יותר מהכל. היא פועלת מתוך רצון אמיתי לשנות ולהשפיע ובאופן רהוט, מלא כבוד לסובבים אותה שבצורה חד משמעית עדיף על כל הדיבורים באוויר שהורגלנו אליהם. היא נלחמת עבור העקרונות שלה ועושה זאת בצורה שונה לחלוטין מכל הגברים סביבה. היא שואפת לנהל קמפיין נקי, לא סובלת אי נאמנות ולוקחת קשה את התקשורת רק כשהאחרונה פוגעת בילדיה.

אני סבורה שבמידה רבה, הסדרה מדגישה את עשיית הפוליטיקה הנשית באופן שאי אפשר להתעלם ממנו- באופן שבו יש לדמות הזו השפעה ממשית. היא מושיבה בכיסא קבלת ההחלטות דמות חזקה שמראה אמפתיה ולא מפחדת מכשלון. היא מראה לנו מה היה יכול להיות אם היינו מפנים יותר מקום לנשים בפוליטיקה שלנו.

כדי לדרוש את מקומן, הפוליטיקאיות שלנו צריכות לחקות את תרבות הדיון הגברית

בישראל של שנת 2020 השיח הפוליטי הפך מנוכר, מתלהם ולוחמני, בצורה שרק מדגישה את תרבות הדיון החד-צדדית, הגברית, שהתחזקה בשנים האחרונות.

כשיפעת שאשא ביטון, יו"ר ועדת הקורונה, יוצאת בקריאה פומבית לראש הממשלה שמצדדת בלקיחת אחריות על כשלי ניהול המשבר ומונה את הצעדים שמנע ממנה לקדם, סגן שר הבריאות קיש פוטר אותה: "היא לא מעניינת". באופן ישיר, זה קושר את ההצהרה הזו להצהרה דומה מלפני שנתיים, כאשר ראש הממשלה נתניהו נכח בכנס בקריית שמונה, ולתושבת שביקרה אותו על סגירת חדר המיון בקריית שמונה ענה- "את משעממת אותנו".

"בורגן"  הגיעה בעיתוי כל כך טוב מבחינתי כי היא הזכירה לי שעובדי הציבור, ובהם הח"כים ושרי הממשלה, הם בדיוק כאלה – עובדים של הציבור. ממתי זה בסדר לומר ללקוח שהוא משעמם?

מנגד, יכולים לומר בקלות שבנוף הישראלי שלנו יש נשים שלא מיישמות את הלך הרוח שתיארתי למעלה. אני טוענת שאותן הנשים נמצאות במערכת מתלהמת כל כך בתוך מפלגתן שלהן שעל מנת "להוכיח" את זכותן להיות שם ולדרוש את מקומן הן מחקות את תרבות הדיון הגברית.

מי שלא "מתנהגת כמו ליידי" מתוארת כ"קשוחה וקולנית"

אלו לא המקרים הראשונים בהיסטוריה ואפילו לא הדוגמאות המובהקות ביותר לנושא. גלוריה סטיינם כותבת על כך בספרה, Outrageous Acts and Everyday Rebellions, במאמר בשם "Men and Women Talking" משנת 1981. לצערי, הספר לא תורגם ובהזדמנות זו, אני מפצירה במו"לים האפשריים שקוראים את דבריי לתרגם אותו.

במאמר, היא מסבירה שנשים חונכו להתבטא באופן מסוים, "כמו ליידי" ("ladylike") וכאשר אותן הנשים לא מתבטאות כך ושואפות שייקחו אותן ברצינות, הן נחשבות אגרסיביות ומתהלמות. דוגמה לכך היא בלה אבצוג, הפעילה הפמיניסטית החברתית שרצה לקונגרס מטעם מדינת ניו יורק, עליה נאמר אותו הדבר בדיוק: אבצוג הייתה עורכת דין בשנות הארבעים, בתקופה שבה נשים מעטות עסקו במקצוע הזה. היא הייתה ממייסדות "הוועידה הלאומית הפוליטית לנשים" בארצות הברית ותמכה בפומבי בארגוני שלום ברחבי העולם. על כל פועלה, מתנגדיה תיארו אותי כ"אשה קשוחה וקולנית, מתאבקת עבור כסף".

אביא בקצרה ובתרגום חופשי דוגמה שסטיינם נותנת במאמרה להבדלים בדפוסי התקשורת: "פיל דונהיו, אחד מהמראיינים הכי מנוסים במדינה [ארצות הברית], מגדיר את ההבדל התרבותי בין נשים ובין גברים בדרך הזו: 'אם את באירוע חברתי ואישה אחת אומרת 'מכונית התנגשה בי היום', כל שאר הנשים יגידו 'מה את אומרת, מה קרה? איפה? את בסדר?' באותה הסיטואציה עם גברים, גבר אחד אומר 'מכונית התנגשה בי היום'. אני יכול לערוב לכך שיהיה עוד גבר בקבוצה שיגיד 'חכה עד שאספר לך מה קרה לי.'" הדוגמה הזו מדגימה איך נשים, בדרך כלל, מקשיבות ורוצות ליצור מרחב נוח גם לצד השני בדיון, ואילו גברים רוצים להשמיע את קולם, להוכיח שהם "גברים".

זו אולי אנקדוטה משעשעת, אבל לאורך המאמר סטיינם מדגישה עד כמה היא נכונה. היא מציגה מחקר של דייל ספנדר, פמיניסטית אוסטרלית שכתבה את הספר Men Made Language וערכה מחקר בנושא השפה אצל הגברים ואצל הנשים. סטיינם מציינת את הממצאים של ספנדר- למשל, בסמינר על סקסיזם וחינוך, כל חמשת הגברים הנוכחים יחד דיברו יותר מאשר שלושים ושתיים הנשים שלקחו חלק, ולנוכח הממצאים, מעירה ששתיקה מגבר לא בהכרח מציינת הקשבה.

אבל, סטיינם לא חושבת שנשים צריכות לאמץ את דפוסי התקשורת הגבריים. סטיינם מסכמת שכדי ליצור תרבות בריאה באמת, יש צורך "לשלב" בין התרבות שנחשבת גברית ובין התרבות שנחשבת נשית, להגיע לעמק השווה ולפנות מקום לשני הקולות בצורה שווה בכל דיון. עלינו ללמד וללמוד האחד מהשנייה את תרבות הדיון של שני המגדרים. רק כך נוכל ליצור הבעה אנושית מלאה.

תרבות הדיון שאני שואפת אליה נמצאת במלואה אצל בירגיטה ונעדרת כמעט לחלוטין מהמרחב הפוליטי שלנו בארץ. כך, באחד מפרקי הסדרה מתקיימים דיונים להסכמים קואליציוניים לבניית ממשלה. בירגיטה שמה את הקלפים על השולחן, פותחת דיאלוג עם כל אחת מהמפלגות, בודקת איפה אפשר ורצוי להתגמש ואיפה לא, עד שאחד מראשי המפלגות אומר לה – ראשת ממשלה לא מנהלת דיון כך.

לדעתי – דווקא כן, כך צריך להיות ובסדרה המדיניות הזו מוכיחה את עצמה ומובילה לתוצאות. ככל שהסדרה מתפתחת, השיח הפוליטי מקצין ובירגיטה צוברת בטחון מהסוג שלא מתבטא בהתלהמות, אלא בעקרונות חזקים יותר ובקול צלול יותר. אצלנו התרבות הזו נדחקת לשוליים ואומרים שהיא לא מעניינת.

מהי פוליטיקה של נשים? (ולמה אנחנו צריכות אותה?)

"בורגן"  מצטיינת כסדרה, ללא קשר לדמות הראשית. הסדרה מצליחה להראות לנו אנושיות כפולה: ראשית, אנושיות, כי כמו יתר בני האדם, פוליטיקאים הם אנשים וזה דבר שחלק מהפוליטיקאים בתקופה שלנו רוצים שתשכחו. הסדרה עוסקת בנושאים כמו רווחה, חינוך, תרבות, איכות הסביבה ועוד, נושאים שבסדרות אמריקניות, למשל, הופכים להיות אנקדוטת רקע למהפכות הנפש של הדמויות, בדיוק ההפך ממקומם ב"בורגן". הפוליטיקאית אנושית, ודווקא מתוך האנושיות שלה היא פועלת למען רפורמות חדשות.

שנית, נדמה שהאנושיות שבה בירגיטה עושה פוליטיקה כבר לא קיימת – פוליטיקה כדיאלוג, כביטוי לעקרונות מוסריים, לכבוד הדדי  ולהבנה שגם אנשים עם דעות שונות רוצים את אותם הדברים ושאפשר לפעול יחד למען מטרות משותפות.

הומלסית פוליטית: פמיניזם רדיקאלי וליברלי בג'ונגל הפוליטי בישראל

פרט לזאת, מציגים לנו בסדרה מציאות שבה אישה בתפקיד ראש ממשלה היא לא מחזה יוצא דופן – וכך צריך להיות בחברה מתוקנת. כיום, בכנסת ה- 23 של מדינת ישראל, מכהנות רק 30 נשים, רבע מכלל חברי הכנסת. איך ייתכן שקבוצה גדולה כל כך מקבלת כל כך מעט ייצוג?

אני סבורה שהאנושיות שמוצגת לנו בסדרה קיימת בישראל. אני בטוחה שהאנושיות הזו יכולה לקבל מקום רב יותר ככל שנשים ישולבו ביותר תפקידי מפתח בפוליטיקה. כבר יש לנו נשים כאלו בפוליטיקה בארץ. יש לנו נשים נהדרות, רהוטות, שפועלות למען הציבור, שיוצרות דיאלוג אחת עם השנייה ושמקדמות חוקים נהדרים, על אף היותן ממפלגות שונות.

ללא ייצוג נשי רחב יותר בפוליטיקה והעברת הנשים מהשוליים למרכז הפוליטיקה ולסדר היום הציבורי- אותם מאמצי עבר יהיו לשווא ונמשיך לקבל הצהרות כוזבות, מילים ריקות מתוכן והסכמים שנועדו להראות שיש הסכמות ותו לא.

בירגיטה ניבורג שמה את הדיאלוג במרכז הפוליטיקה שלה כמו גם את הנכונות להגיע לפשרה. היא לא סובלת שחיתות ואני מבטיחה לכם שבמהלך הצפייה לא פעם תרצו להיות חלק מהעולם הבדיוני ההוא בדנמרק, או אפילו חלק מהדבר הכי קרוב אליו – דנמרק האמיתית. גם בזמן הצפייה זכרו שיש עוד נשים כאלו ושאנחנו צריכות וצריכים להילחם, כציבור, על מנת שקולן יישמע בבהירות, בעוז וביושר.

חסרות עוד נשים כאלו, גם על מסך הטלוויזיה שלנו וגם בזירה הפוליטית שלנו. הן חסרות, כדי שקולנו יישמע. הן חסרות, כדי שנפעל במטרה לאחד ולא במטרה לפלג, וכדי שנזכור שמולנו עומדים אנשים. הפוליטיקה עוסקת באנשים, וזה לא משנה מה אומרים לכן. אני מקווה שבישראל של שנת 2020, נמצא את קולנו במהרה ונחזיר את הנשים האלו מהשוליים למרכז ומאנקדוטות לסדר היום הציבורי.

לקריאת ביקורות מסך נוספות לחצו כאן

תמונה בראש הכתבה:  © DR Fiktion, תמונה של בלה אבצוג: מויקימדיה