"איך היא מעזה????" זועקות התגובות ל"ברידג'רטון", אחת מהסדרות הנצפות ביותר בנטפליקס החודש. איך הסדרה מעזה להציג את גיבורותיה בבגדים מבדי פוליאסטר שלא תואמים את התקופה ההיסטורית שבה היא מתרחשת, המאה ה19? איך היא מעיזה להציג שחקנים שחורים לצד לבנים? ללהק אישה שחורה לתפקיד מלכת אנגליה? להציג דיונים על אוננות נשית וקללות בשפע?
השאלות האלה הגיוניות לאור המסגור שבו זכתה "ברידג'רטון" במסגרת מסע יחסי הציבור לפני עלייתה: שילוב צבעוני בין ״אחת שיודעת״ ו״אחוזת דאונטאון״. ואלו אכן הסדרות שעולות לראש בזמן הצפייה בסדרה, שבמרכזה נמצאת ליידי וייסלדון (שאת קולה מספקת האחת והיחידה ג׳ולי אנדרוז, הלא היא מרי פופינס) יודעת הכל, שמפרסמת עלון יומי ובו דיווחים על מעלליהם של חברי החברה הגבוהה. הקריינות שלה מלווה את הפרקים בצורה שמזכירה מאוד את הרעיון הבסיסי שמאחורי ״אחת שיודעת״. הסדרה מתמקדת במשפחת ברידג׳רטון, מרובת האחים והאחיות ובנסיונותיהם למצוא שידוך הגון ולהתקדם בחברה ה״ויקטוריאנית״. זאת בדומה מאוד, על פניו, ל״אחוזת דאונטון״.
שתי הסדרות שידועות בשל הדיוק ההיסטורי והגאוגרפי שלהן. ״אחת שיודעת״ התגאתה בתיאור מאוד מדויק של ניו יורק ובעיקר של חייהם של העשירים והמפורסמים שדרים בעיר ו״אחוזת דאונטאון״ ידועה בהקפדה על כל פרט ופרט בכדי לשחזר במדויק את התקופה ההיסטורית שהיא מתרחשת בה.
כששתי הסדרות האלו ברקע, אפשר להבין את האכזבה של מי שציפו לראות סדרה תקופתית מדויקת וגילו, למרותם, משהו אחר לגמרי. אבל אולי הסדרות שצריכות להיות לנו בראש בזמן הצפייה אינן "אחוזת דאונטאון" ו"אחת שיודעת", אלא "משחקי הכס" ו"ווסטרוורלד"? כלומר, סדרות שמאפשרות לדמיין מחדש את ההיסטוריה, בצורה שמזכירה יותר סדרות פנטזיה ומדע בדיוני?
אפשר להבין את מחאות חובבי הדיוק ההיסטורי למול היעדרו הקיצוני של האלמנט הזה ב״ברידג׳רטון״. אבל מבט מעמיק ביצירה גורם לנו לחשוב שמדובר בעיוות מכוון לגמרי: הזוג במרכז "ברידג'רטון" כולל אישה לבנה וגבר שחור, את המלכה משחקת אישה שחורה, הצבעוניות העזה של הסדרה ודאי לא מתארת את לונדון האפרורית והדמויות משתמשות בקללות מודרניות בכל משפט שני. נעשה ברור שהסדרה לא מכוונת לייצג נאמנה שום תקופה היסטורית. לכן, לתקוף אותה על כך הופך לדבר קצת מגוחך.
"ברידג'רטון" מתעקשת להיות לא מדויקת
אבל אם ככה, יזדעקו חובבי הדיוק ההיסטורי, מדוע להציג את התקופה הספציפית שבה "ברידג'רטון" מתרחשת? ובכן, למה ״משחקי הכס״ מתרחשת בעולם דמוי ימי הביניים? מה מנסות סדרות כמו ״המזימה נגד אמריקה״ ו״האדם בטירה הרמה״ שמציגות היסטוריה אלטרנטיבית של המאה ה20 לעשות? מה עושה ראיין מרפי ביצירות שלו, מבלי לקבל ביקורת על אי דיוקים?
הסדרות הללו, שרובן נחשבות לסדרות איכותיות במיוחד, משתמשות בהקשר ההיסטורי כדי להעביר ביקורת חברתית ופוליטית. לדחוק בנו לדמיין איך הדברים יכלו להראות אחרת, לטוב ולרע. לפקפק בסדר הקיים בעולם שלנו, על ידי כך שנראה עולם דומה אך קצת שונה. זה בדיוק מה ש״ברידג׳רטון״ מנסה לעשות.
הסדרה ממוקמת בתקופה מאוד משמעותית עבור כל מי שחובבות את הז׳אנר שאליו היא משתייכת: הרומן הרומנטי מסוגת Regency Romance, שעוסק לרוב באהבה באצולה האנגלית בשנים שבין 1811–1820. כמו בספרים של ג׳יין אוסטן, גם גיבורות הרומנים האלו עוברות מסע חתחתים בדרך להינשא, אקט שהן חייבות להצליח ולעשות כדי לדאוג לעתידן בחברה פטריארכלית ומוגבלת.
שלא כמו אוסטן, הרומני הרומנטיים נחשבים לחלק מז'אנר נחות בספרות, רומני משרתות. אבל דווקא מהמקום ה"פשוט" וה"נחות" הזה, מצליחה "ברידג'רטון" לדון במסרים די חתרניים ולגעת בהם בצורה שעדיין מדברת לקהל רחב.
לכאורה הסדרה מתעניינת בסוגיות הקלאסיות של הז׳אנר: בשאלה כיצד נשים משיגות חופש ומעמד, כיצד יחסי המין שלנו משועבדים תוך תבניות של משפחה וזוגיות ומה כל אלה דורשים מאיתנו. אילו הייתה הסדרה מתארת את העבר ההיסטורי בצורה נאמנה לחלוטין, השאלות הללו היו נשארות שם, בעבר. היינו מסתכלות על הסדרה וחושבות איזה מסכנות היו הנשים האלה במאה ה19 ואיזה מזל שכולנו כבר לא שם.
אבל אי הדיוק ההיסטורי ב"בברידג'טון" מאלץ אותנו לבדוק כיצד השאלות האלו רלוונטיות גם לנו כיום. הסדרה החתרנית מנסה להוביל אותנו לצורת מחשבה אחרת. לדרך שבה, עד היום, האישי הוא הפוליטי. השאלות של עם מי אנחנו מתחתנות, איזה ידע יש לנו לגבי בני הזוג שלנו, מתי מותר לנו להשתחרר מכבלי החברה ומתי לא, נוכחות ומשפיעות בחיינו כנשים היום ממש כפי שהיו במאה ה19. הן פשוט נחבאות מן העין.
עיוות היסטורי שמלמד אותנו על ההווה
דוגמא קלאסית לכך מגיעה בחצי השני של הסדרה. ספויילרים יגיעו בשתי הפסקאות הבאות! מי שלא מעוניינת בהן מוזמנת לדלג לכותרת המשנה הבאה.
באחת מהסצנות החזקות בסדרה דפני, שנישאה כמה שבועות לפני כן לסיימון, מתעמתת עם אימה וזועמת עליה על כך שלא הכינה אותה כלל לחיי הנישואין ולא סיפרה לה איך ילדים מגיעים לעולם (האם זה קו עלילה הזוי ברמות עצומות במיוחד? כן. האם הוא עדיין משקף סוגיות שרלוונטיות לחיינו היום? כן). דפני טוענת שהיות ואימה הפקירה אותה ללמוד על הנושא רק מבעלה, לאחר נישואים, בעצם התאפשר לסיימון (החתיך! זה לא קשור אבל היה חשוב לציין) לרמות אותה, לשקר לה ולהטעות אותה בדברים מהותיים שקשורים לחייה.
חוסר התקשורת הזה הוא כמובן כשל ענק בזוגיות של דפני וסיימון אבל הוא גם כשל במבנה החברתי שבו דפני חיה ובתפקיד שאמא שלה אמורה למלא. האתגר הזה קיים גם היום. נערות צעירות רבות לומדות על יחסי מין תוך כדי. מבלי שהסבירו להן בבירור, בפשטות, מה ״אמור״ לקרות, מה יכול לקרות, איך כדאי להן להתמודד עם הסיטואציה. אמהות רבות, גם היום, מתביישות, ממש כמו אמה של דפני. וכתוצאה מכך שותקות ומותירות את בנותיהן לבד, ללמוד על יחסי מין מטלוויזיה או פורנו.
במובן הזה, קו העלילה המשונה והמעט גרפי שמלווה את כל החלק הזה של הסדרה הוא דווקא מרענן. יש בו משהו מאוד חד וחלק, לא מתחמק שמבהיר מה באמת יכולות להיות ההשלכות של מצב הזוי שכזה שבו נשים לא מדברות כלל על מין ויחסי מין עם אף אדם חוץ מבן זוגן.
אותה רלוונטיות קיימת גם בכל הנוגע לליהוק תפקידים שחורים בסדרה. נכון, לא היו אצילים שחורים באנגליה של המאה ה19. אבל האם הצגה של המצב ההיסטורי כמות שהוא מלמדת אותנו משהו על הרגע העכשווי שבו אנו חיים? לא ממש.
לעומת זאת, ״ברידג׳רטון״ מציבה לנו מהתחלה – לכאורה – עולם שבו נראה שהושג שיוויון מלא בין הגזעים. אולם, לאורך הסדרה אנו לומדים שלא בדיוק כך הדבר. סיימון, גיבורנו החתיך וכהה העור, שומע באחד מהפרקים שהשוויון הושג תודות להתאהבות של המלך הלבן במלכה כהת עור. לרגע אפשר היה לחשוב שמדובר בגרסא מתקתקה ומעצבנת של ההיסטוריה, בסדרה שאומרת לנו שאהבה תנצח הכל. אבל סיימון מגיב מיד בתהייה: האם שיוויון באמת הושג? או שמא תלוי רק ברצונו הטוב של מלך משוגע?
התהייה הזו מעלה שאלות שיותר רלוונטיות היום, כשאפליה גזעית יותר סמויה פעמים רבות ועל פניו אפשר לטעון שישנו שיוויון. אולם עד כמה הוא מהותי, עד כמה הוא תלוי ברצון הטוב של בעלי הכוח ובדברים אקראיים לחלוטין כמו התאהבות כלשהי? קו העלילה הזה לא מפותח מספיק בעונה הנוכחית אבל יש סיבה להאמין שבעונות הבאות, אם יהיו, נלמד קצת יותר על מערכת היחסים של המלך והמלכה, העבר שקדם לה ומעמדם של תושביה השחורים של לונדון האלטרנטיבית הזו.
כדי שלא נשכח לרגע את הקשר של העלילה לימינו אנו, פס הקול של הסדרה כולל גרסאות ״קלאסיות״ לשירי פופ מודרניים (בדומה לווסטוורלד), וגם השירים שמושמעים בקונצרטים הם שירי פופ והיפ הופ עדכניים. בחירות מוזיקליות שהן תזכורת קבועה ברקע לכך שמדובר בעולם ישן שמדבר את העולם החדש, שזו סדרה שאינה באמת היסטורית, אלא עכשווית.
המוסכמות המגדריות של "ברידג'רטון" עזבו את עולמנו המודרני?
״ברידג׳רטון״ לא מתיימרת להיות ״מד מן״ או ״באפי ציידת הערפדים״. היא נועדה, בבירור, להיות בידור קל, להצחיק, לשובב את הנפש עם נשים וגברים יפים שמתנשקים בלהט ושמלות צבעוניות גדולות. אבל תוך כדי כך, היא גם נוגעת בשאלות לא טריוויאליות ובצורות מאוד לא טריוויאליות.
״ברידג׳רטון״ אמנם חוטאת לא פעם באפיונים סטריאוטיפיים ובהכנסת הדמויות הנשיות שלה לאותן הקופסאות שנראה שהיא מבקרת. יש הרבה קווי עלילה שיזכו לביקורת פמיניסטית, וכנראה שבצדק. אבל היות והסדרה מציגה מגוון של דמויות נשיות, קשה לומר שהיא מייצרת רק סטריאוטיפ נשי אחד או אחר. היא דואגת להציג נשים שכל חלומן בחיים הוא זוגיות וכאלו שלא מעוניינות בה כלל. נשים שחולמות על תינוקות וכאלו שרוצות חופש מיני. נשים שחולמות על חופש ועתיד אחר מבעל וילדים, נשים שחיות מחוץ לסדר המיני והמשפחתי הכובל של המעמד הגבוה.
בין דפני ואלואיז, התופרת וזמרת האופרה, האח שצריך לוותר על אהובתו כד לעמוד בכללי התואר והחברה ומיס תומפסון שמסרבת להתיישר למול הנורמות: "ברידג'רטון" פורסת טווח רחב של דמויות שרוצות מגוון עשיר של דברים. ולמרות שמדובר ברומן רומנטי ובו הרומנטיקה מתוארת כחלק מהותי מחייהן של נשים, התעוזה של הסדרה להציג מגוון כזה של דמויות ובצורה אמפתית אינה רק חתרנית לז'אנר, אלא מאפשרת גם עיסוק בבחירות של נשים.
אילו בחירות יש לנו ואילו לא? כיצד החברה והמעמד שלנו קובעים את טווח האפשרויות שנוכל לבחור מביניהן. איך יופי ועמידה בסטנדרטים נשיים קלאסיים משפיע על הבחירות שלנו? כיצד גם התנהגויות "רעות" (כמו במקרה של מיס תומפסון) מגיעות ממקום מאוד ברור כשאת מבינה כמה מעט אפשרויות באמת יש לך?
אם השאלות האחרונות נשמעות מוכרות, זה כי הן כאלו: נוכחות בחיים שלנו כבר עכשיו. "ברידג'רטון" מצליחה לגרום לנו להכיר בכך. אילו הסדרה הייתה מדויקת היסטורית אפשר היה לחשוב שהיום אנו כבר חיים בחברה שבה הדברים אחרים. שימוש באי דיוק היסטורי כאמצעי אמנותי הוא הברקה שמעמתת אותנו עם התהייה: עד כמה המוסכמות המגדריות של המאה ה19 עזבו את עולמנו המודרני?
לסקירות מסך נוספות על סדרות בנטפליקס לחצו כאן
תמונות מהסדרה "ברידג'רטון": LIAM DANIEL/NETFLIX, תמונה של "אחת שיודעת": ה- CW
