הרעב בעזה לא חדש – זה פשוט שכבר אי אפשר להתעלם. זה טבען של חדשות רעות – מתישהו, הן מתפרצות. על התקשורת הישראלית וסיקור הרעב בעזה.
כמו בשנות התשעים, גם עכשיו, קמה דנה אינטרנשיונל כדי לתזכר אותנו לגבי הזכות המולדת של כל אחת ואחד מאיתנו, לכתוב לעצמםן את הסיפור
האם ניצחנו באיראן? ואיך בכלל מודדים את זה? והאם מלחמת איראן-ישראל היא בסך הכל סיפור כיסוי להפקרה של ה-7 באוקטובר?
רועי ונועה הם זוג צעיר המצפה לילד. במלחמה האחרונה, נהרס להם הבית. כך גם לעשרות אלפי ישראליםות נוספיםות שצריכים כעת לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה, אל המלחמה הבאה.
קצת יותר מיממה חלפה מאז פגיעת הטיל בשכונה שלי. העיר התעוררה מההלם, המתנדביםות החלו להגיע. ומה עושיםות עכשיו?
עשרים שנים שראש הממשלה מספר לנו על יכולותיה של איראן. שמונה חודשים שהם מתכוננים למבצע הנוכחי – ובכל זאת, ל-2.5 מיליון איש ואישה במדינת ישראל, אין מקלטים.
שמענו בום כל כך חזק שהיינו בטוחים שהטיל נפל לנו על הבניין. אבל לא, הוא נפל על בניין אחר, 50 מטרים מאיתנו. עדות מהאסון בבת ים
בתוך שנה וחצי של מלחמה, מחירה של הטראומה הגברית הולך ונחשף לפנינו. השקעה בטיפול בטראומה היא לא רק חובה מוסרית – אלא אבן יסוד בביטחון הלאומי ובחוסן האזרחי שלנו.
לראות את התמונה המלאה
פעם בשבוע אנחנו שולחות מייל שמחבר בין הכתבות ומציע לך דיון פמיניסטי מורכב.
